אין כמו אהבה גדולה. אבל האם היא בכלל קיימת?

מה הופך סיפור אהבה לסיפור גדול?

מה זה בכלל סיפור אהבה גדול?

אני מנסה לענות על שתי השאלות האלו בעזרת מצעד פרטי של אהבות גדולות, כפי שהן מופיעות בספרות.

קודם כל אני מפעיל את הזיכרון שלי בצורה ספונטנית ועורך רשימה של סיפורי אהבה שנראים לי לרגע זה גדולים במיוחד. אחר כך, אני מתמקד באותה רשימה ומחפש בה מאפיינים משותפים. לסיכום, אני מתייחס בקצרה אל הקשר של הזיכרון הפרטי שלי לזיכרון הקולקטיבי, ובתוך כך, אני זורק מילה אחת או שתיים על קשר אפשרי בין הספרות למציאות.

אריק ולילי שרון כמשל

תחום הבדיקה שלי הוא, כאמור, עולם הספרות. יש אהבות גדולות במציאות, אבל אני מתעלם מהן לפי שעה. מישהי הציעה לי להתייחס לאהבותיהם של אריק ולילי שרון, מנחם ועליזה בגין, ואיתמר ולאה בן יהודה. אולי היא צודקת, אבל אני מפחד להתפזר. לפי מה אני יודע שאכן אלו אהבות גדולות? אני מרגיש נוח יותר להיצמד לספרות המוסרת לי על כל אהבה את מלוא הנתונים הנדרשים.

הנחת המוצא שלי הולכת על פי דרך החשיבה המקובלת. מקובל, כך אני חושב, להבין סיפור אהבה כסיפור של אהבה שמצליחה להתגבר על כל המכשולים. "אם אוהבים באמת", אומרת הקלישאה, "אין מה שיכול לעצור את האהבה". הנחת המוצא שלי היא למעשה קלישאה.

השיטה שלי היא כאמור הזיכרון הספונטני שלי, והמטרה שלה לא לדרג את האהבות הגדולות על דרך מצעדי הפזמונים. די לי, לצורך העניין, באוסף של אהבות ספרותיות שנחשבות בעיניי לגדולות. אני גם לא מבקש לקבוע שהרשימה הזו כוללת את כל האהבות הגדולות שאני מכיר בספרות. החלטתי מראש לעצור באזור עשר הגדולות.

מצעד האהבות הגדולות

הרשימה הפרטית שלי כוללת את סיפורי האהבה הבאים (כאמור, אין חשיבות לסדר של הרשימה):

"רומיאו ויוליה", וויליאם שכספיר

"אנקת גבהים", אמילי ברונטה

"סיפור אהבה", אריך סגל

"עלילות דון קיחוטה איש למנשה", מיגל דה סרוואנטס (דולסינאה ודון קיחוטה)

"איליאדה", הומרוס (הלנה ופאריס)

"אנה קארנינה", לב טולסטוי

ג'יין אייר, שרלוט ברונטה

גאווה ודעה קדומה, ג'יין אוסטין

לוליטה, ולדמיר נאבוקוב

"מאהבה של ליידי צ'טרלי", ד.ה. לורנס

מישהו מת או משתגע

מה משותף לכל אותן אהבות?

בניגוד להנחת המוצא, כולן אהבות כושלות. אהבות שהתחילו בתקווה גדולה שלא התממשה. רובן ככולן התחילו ממצב בלתי אפשרי. רומיאו ויוליה נולדו למשפחות יריבות. הלנה, אנה קארנינה וליידי צ'טרלי נשואות לגברים אחרים, היתקליף ממוצא אתני וחברתי לא מתאים, דולסינאה היא דמות בדויה, או דמות קיימת שבפועל שנראית אחרת מכפי שהיא נאהבת, הומברט מבוגר מדיי וכך הלאה. ואם קורה לפעמים, כמו ב"סיפור אהבה", שהגורל מתבלבל לרגע ולכאורה יש סיכוי, אז הגורל ממהר להתעשת. ולהתאכזר.

ברובם ככולם של סיפורי האהבה הגדולים הזכורים לי, מישהו מת, משתגע, מקריב עצמו על מזבח האהבה, או מוותר על אהבה בכלל.

זה בערך הכיוון. אהבה גדולה בספרות, ככל שאני זוכר, היא אהבה כואבת, אכזרית ובלתי ניתנת למימוש. המימוש הוא נחלתן של אהבות רגילות.

הזיכרון הפרטי שלי מתחבר לזיכרון הקולקטיבי

אבל, זה רק הזיכרון שלי. אולי המאפיינים האלה של אהבה גדולה מבטאים את האישיות, ההצלחות, האכזבות והשאיפות הפרטיות שלי בלבד. לא כתבתי אמנם את הספרים האלה, אבל אני זה זוכר אותם מתוך אלפי ואולי יותר אופציות לבחירה.

יש, למרות זאת, רמזים שיתכן שהזיכרון הפרטי שלי אינו שונה במהותו מהזיכרון הקולקטיבי. הנה, שני רמזים שבאים בחשבון.

הרמז הראשון הוא העובדה שהסיפורים הזכורים לי זכו לתפוצות ענק, לתרגומים לשפות רבות, לגרסאות סיפוריות שנכתבו על ידי סופרים אחרים, ולעיבודים בתחומי יצירה אחרים, כמו קולנוע. הריבוי הזה אינו דבר של מה בכך.

הרמז השני הוא סקר מאוד חובבני שערכתי באינטרנט, לאחר שהרכבתי כבר את הרשימה שלי. השמות המופיעים ברשימה שלי, מופיעים גם ברשימות אינטרנטיות שונות, אם כי לא בכולן ולא תמיד בראש הרשימות המדורגות. ראו למשל את הרשימה של רידר דיידג'ט (Reader’s Digest) .

שני הרמזים האלה מובילים כנראה למסקנה שהזיכרון הפרטי שלי קשור כך או אחרת לזיכרון הקולקטיבי של התרבות המערבית. הזיכרון הקולקטיבי מעצב לנו במידה רבה את הזיכרונות הפרטיים. "סיפור אהבה" של אריך סגל, למשל, לא היה זוכה להיכלל ברשימה שלי אלמלא הסרט המצליח ביותר שנעשה על בסיסו. הקולנוע ככלל הוא מחרטת זיכרון לא קטנה.

הספרות מחוברת למציאות

ומה בדבר המציאות? האם אהבה ספרותית גדולה שחרוטה בזיכרון הקולקטיבי, היא גם אהבה גדולה במציאות? האם גם במציאות אהבה גדולה היא אהבה חסרת סיכוי, אכזרית ובלתי ממומשת? נראה שכן. ככל שסופרים כותבים על פי כללים של דמיון, עדיין הם חיים בתוך עמם. למרות הדמיון העשיר שלהם, הם כותבים על המציאות. הדמיון, אפשר להגיד, אינו מנותק מהמציאות.