ימאהה R1 - נפש חיה

+ כמעט הכל

- כמעט כלום

נתחיל עם וידוי קטן: אופנועי ספורט יפניים עם ארבעה צילינדרים לא עושים לי את זה. יש בהם מין שבלוניות וחוסר רגש, לפחות במנועי ה-600. במקרה של מנועי הליטר המצב טוב יותר, כי הם מפוצצים לך את הראש ברמה כזו ששום דבר אחר לא משנה לך - אבל גם כאן, בשנים האחרונות הפכה הרביעייה היפנית הקבועה לחסרת מעוף או ייחוד. ברור שהם כלים משובחים ומהירים והכל, אבל בדרך לתכונות הנפלאות האלה, הם נהיו רובוטי-מסלול קרים ומחושבים, שהבילוי היומיומי איתם מסתכם בסיוט ארגונומי ותו לא.

אם נתעלם לרגע מניואנסים, כל הג'פונזים מייצרים את אותו אופנוע: אותה שלדה, אותו מנוע, אותו ראש, אותה תפיסה. אז אחרי כמה שנים בתחום, ורכיבות של פעם בשנה על הרביעייה המתעדכנת ומתחדשת עקב בצד אגודל, נמאס לי לנסות למצוא את ההבדלים ביניהם. או הכי גרוע, לשבץ אותם באותו טקסט ולשנות רק את שם הדגם, ההספק והמשקל. ובגלל זה לא קראתם כאן על אופנוע סופר-ספורט יפני כבר המון זמן. אז למה עכשיו כן? בגלל ימאהה.

לידיעת הימאהים

נמשיך בוידוי קטן נוסף: מעולם לא הייתי איש של ימאהה. אתם מבינים, לכל יצרן יש את האופי שלו, מן DNA נסתר שמשותף לכל מה שהוא מייצר. ולזה של ימאהה אף פעם לא התחברתי; הכלים שלה תמיד היו אגרסיביים ופחות מתחשבים. מנגד יש לחברה הזאת גם צד אחר, שבפניו אני מוריד את הכובע כל פעם מחדש: יציאות מעולות של חדשנות והכתבת דרך.

עוד ב־98' הושק ה־R1 בתור הילד היפני הפסיכי התורן. חידושים גדולים לא היו בו, אבל הוא לקח את השילוש הקדוש של מינימום משקל, מקסימום הספק וכסאח בלתי מתפשר, הכי רחוק שידעה עד אז האנושות (בייצור סדרתי כמובן). מאז הוא לא חדל להיות הסמן הקיצוני של הקטגוריה המופרכת הזאת; היו שנים שהוא היה בחוד, בשנים אחרות כיכב יפני אחר בגלל איזה בורג מיוחד ברגליות וצורה אחרת של האגזוזים, אבל הבנתם את הרעיון.

אלא שלקראת השקת דגם 2009, מחקה ימאהה את הלוח לחלוטין, והשאירה רק את השם. כל השאר מהווה את החוד הטכנולוגי של אופנועי הספורט המודרניים, בלי שום מתחרים: החל במערכות שהפכו לסטנדרט כמו בלמים רדיאליים, מונובלוק קאליפרים או אגזוזים מתחת לזנב לטובת מרכוז מסה, מצערת Fly by Wire, שלוש מפות הצתה בשליטה מהכידון ומצמד מחליק למניעת צרות, וכלה בטכנולוגיות מעולם המירוצים כמו סעפות יניקה באורך משתנה וסדר הצתה במרווחים לא שווים.

העניין עם ההצתה הוא החידוש העיקרי ב־R1, ושווה להתעכב עליו רגע. מדובר בחשיבה שמקורה בעולם הנכחד של אופנועי גראנד־פרי עם 500 סמ"ק ושתי פעימות. המנועים ההם היו פראיים בטירוף, ופעימות הכוח שהגיעו במרווחים שווים, נבנו לכדי פיצוץ מתמשך ובלתי נשלט של הספק ברברי. "סקרימרים" קראו להם, או "צווחנים" בשפת אמכם. אבל עם השנים הבינו היצרנים שכוח לא שווה כלום בלי שליטה, ואז הגיע מנוע הביג־באנג בו רוכזו פעימות הכוח קרוב אחת לשנייה, כך שלצמיג היה זמן להתאושש ביניהן, ולהמשיך לייצר אחיזה. לכן הפכה גם השליטה בהחלקות גלגל לקלה יותר, ובשורה התחתונה קוצצו עשיריות רבות של שניה בזמני ההקפה. זה היה לפני יותר מ־17 שנה. המנועים שמשתמשים היום בטכנולוגיה הזאת בעולם ה־GP הם לא בדיוק ביג־באנג, אבל מרווחי ההצתה - או פעימות הכוח - מסודרים ככה שיספקו תוצאה דומה ואפילו טובה יותר. כמה טובה? תשאלו את ולנטינו רוסי.

למקרה שהוא לא יענה, אני אגיד לכם. לא כל יום יוצא לבנאדם לגשת למכונה שחולקת כל-כך הרבה רעיונות וטכנולוגיות עם ה־M1 של רוסי, ולדחוף לה מפתח בסוויץ'. החוויה הזאת מתגברת כשמניעים ושומעים פתאום צליל שלא הופק משום אופנוע ספורט יפני לפניו. סידור גל הארכובה וההצתה גורמים לו להישמע כמו V4; דמיינו סאונד של הונדה VFR אחרי שקיבל קוקטייל פסיכי של סטרואידים וספידים. זוג האגזוזים החליפיים (אופציה) מתוצרת אקראפוביץ', שמוסיפים אקסטרה־ווליום, צרידות ובאסים, רק מוסיפים לחגיגה. הצביעה בשחור־מט עוטפת את הכל באווירה אפלה, וזוג הפנסים העגולים החדשים (והדי מכוערים) בלבן עכור גורמים לדבר הזה להיראות כמו בולדוג אכזרי עם קטרקט.

סכום כל הנתונים הנ"ל הוא בדיוק הבעיטה למוח של אופנוע ליטר סופר־קיצוני, בתוספת האקסטרות של השפיץ המכאני והטכנולוגי. כצפוי על עקומת השיפור המתמיד - ובכל זאת, איכשהו גם מפתיע - ממש קל לרכב מהר על הערס החדש. תנוחת הרכיבה נותרה קצת מענה, אבל הרבה יותר הגיונית מקודמותיה. הבלמים הם מסיבה של רגש ועוצמה באצבע אחת. המתלים עושים תענוג של עבודה עם ספיגה מרשימה מאוד בתחילת המהלך, שמתפתחת לנוקשות בקצב גבוה ותחת עומס. ההיגוי הוא עדיין גירסה של חדר כושר כמו על כל אופנוע ליטר, אבל מרגע שהימאהה הזה מתיישב על הצד בפנייה שאתה פוגש לראשונה, אתה מוצא את עצמך בזוויות ותחת כמויות גז שאתה לא רגיל אליהן בלי לעשות כמה הלוך־חזורים טובים. עד כדי כך הוא נוסך ביטחון.

גז מדמיע

התחושה על ה־R1 נזקפת בחלקה לזכות צמיגי המישלין Power One הדביקים, ובחלקה לדבר קצת יותר עלום: משהו בנגינה על הגז נותן לך לדחוף אותו כמו שלא חלמת שיהיה לך אומץ לדחוף אופנוע ליטר, עם יותר מ־180 כ"ס ופחות מ־180 קילו. הסידור החדש במנוע, יחד עם מערכות מצערת מתוחכמות, מאפשרים לרוכב לחבר את הגז במדויק וללא חשש גם אחרי צלילה אל סף הרגליות, ואז לגלגל אותו לאחור בקצב מתגבר בלי לחשוש מהנטייה של מנועים חזקים כאלה לשבור את האחיזה ולהעיף אותך לאלף עזאזלים.

התוצאה? תאוצות בליסטיות מתוך שיא הפנייה, כשהמגבלה היחידה היא היכולת לרסן את התאוצה כדי לנהל את הכניסה לפנייה הבאה. אני לא חושב שחשתי אי-פעם תאוצות כאלה בהילוכים שלישי ורביעי, ממצב של ברך ברצפה ועד שהעיניים כמעט נשלקות אל אחורי הגולגולת. משהו מהסוג שמפרק את הצמיג לקילופים־קילופים של גומי מותך וקרוע.

לפעמים עושה רושם שמנועי ליטר עם סידור קלאסי, חזקים יותר מה־R1 הזה. אבל אין אפשרות להביא אותם לידי ביטוי מלא ברצף פניות כמו את הימאהה. מבחינתי זה המפגש הראשון עם כלי כל-כך חזק וקיצוני, שמניח גם לבני תמותה למשוך בזנב של האריה, להרגיש את כל מה שיש לו לתת, ולחיות כדי לספר על זה. ומהתחושה הזאת קשה מאוד לחזור אחורה.

ולא שאין לזה מחיר. ראשית, עם כל כך הרבה כוח שעובר לגלגל האחורי ביציאה מפניות, האופנוע נוטה לנענע ראש על אפו וחמתו של משכך ההיגוי המקורי - וזה יכול לקרות גם כשהערכים התלת־ספרתיים על מד המהירות מתחילים ב־2. אין בזה שום דבר מסוכן, אבל נדנוד הכידון ימינה־שמאלה בתאוצה חזקה מתוך הטיה, דורשים הסתגלות וקור רוח. עניין נוסף הוא האגזוזים האלה בזנב: הם פשוט שורפים לך את התחת ומטגנים לך את הרגליים. ואני לא מתפנק איתכם, אלא מבכה זוג שוקיים אדומות מכוויות אחרי רכיבה קצרה עם מכנסי בד ונעליים גבוהות

אם לא הבנתם את הרמז, אז הנה המסר במלואו: עם חליפת עור ומגפיים לא מרגישים את החום האיום. זה אופנוע ספורט שנועד לימי מסלול ומירוצים, שני שלישים M1 מהמוטו- GP, כאן ועכשיו תמורת 110 אלף שקל. כשחושבים על זה שההוא של רוסי עולה בסביבות החמישה מיליון, נדמה שמדובר כאן בעסקת השנה.

ולמי שבכל זאת לא הבין