שתף קטע נבחר

אסתר רוט-שחמורוב ניצחה את התחרות על חייה

היא נחשבת לאתלטית הישראלית המצטיינת בכל הזמנים, כשמאחוריה מדליות, פרסים ושיאים שטרם נשברו, אבל לפני חודשיים ניצחה אסתר רוט-שחמורוב את התחרות החשובה ביותר - התחרות על חייה. בראיון נדיר חושפת רוט-שחמורוב את הסיפור המשפחתי שלה, שהוביל אותה להשתלת כליה ומבקשת מכולם לחתום על כרטיס אדי כדי שאנשים אחרים לא יצטרכו לעבור את מה שהיא עברה

התנאי לראיון איתה היה אחד - תבוא, תשאל מה שאתה רוצה, תקבל את כל התשובות, אבל את הכתבה אתה לא מפרסם עד שאני עוברת את השתלת הכליה.

 

אסתר רוט-שחמורוב, אשת הברזל של הספורט הישראלי, האתלטית הישראלית היחידה שהגיעה לגמר אולימפי, זו שנבחרה חמש פעמים לספורטאית השנה בזכות הישגיה בתחרויות בינלאומיות וזוכת פרס ישראל על פועלה בתחום האתלטיקה, מסרבת לגלות חולשה, לא רוצה שאנשים ירחמו עליה, אפילו אם הדרך להשיג כליה חדשה לגופה תהיה ארוכה יותר בשל הרצון הזה שלה שלא להיחשף בחולשתה.

 

גם בלי סיפור ההשתלה, רוט-שחמורוב מעולם לא אהבה את החשיפה והפרסום, אלא שהישגיה במשך השנים לא הורידו אותה מהכותרות. כבר בגיל 18 נכנסה לתודעה הישראלית כשזכתה בשתי מדליות זהב בריצת 100 מטר משוכות וקרב חמש ובמדליית כסף בקפיצה לרוחק במשחקי אסיה בבנגקוק, הישגים שהעניקו לה את התואר 'ספורטאית השנה' של ישראל ו'ספורטאית השנה' ביבשת אסיה כולה. אבל האירוע שיכניס אותה לתודעה הקולקטיבית של כולנו, יהיה שנתיים מאוחר יותר, באולימפיאדת מינכן.

 

שחמורוב כבר הספיקה להעפיל במינכן לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות, אבל אז הגיע האסון הגדול - טבח הספורטאים. בין הנרצחים היה גם מאמנה האישי עמיצור שפירא. שחמורוב, כמו שאר חברי המשלחת פרשה מהתחרות וחזרה לישראל. בעקבות הכאב והאבל על חבריה למשלחת האולימפית החליטה לפרוש מהזירה התחרותית, אבל היה זה בן זוגה ובעלה לעתיד, פטר רוט, ששכנע אותה להמשיך. אחרי מותו של עמיצור שפירא, הפך רוט גם למאמנה של שחמורוב והביא אותה להישגים הגדולים שבאו אחר-כך.

 

שנתיים אחרי מינכן חזרה רוט-שחמורוב לישראל עם שלוש מדליות זהב במשחקי אסיה בטהראן (1974), בריצות 100 מטר, 200 מטר ו-100 מטר משוכות, אבל ההישג החשוב שלה היה שנתיים אחר-כך במשחקים האולימפיים במונטריאול. רוט-שחמורוב העפילה לגמר 100 מטר משוכות, וסיימה במקום השישי בעולם בתוצאה 13.04 ש', כאתלטית הראשונה ממדינות העולם המערבי אחרי חמש אצניות מזרח אירופיות. לא מעט טענות הושמעו אז, שלפחות חלק מהאתלטיות בגוש המזרחי השתמשו בסמים ולא נתפסו.


רוט-שחמורוב על מסלול המשוכות עם אירינה לנסקי, ששברה שניים משיאיה (צילום: יוסי רוט)

 

שיאה הישראלי בריצה ל-100 מ' (11.45 ש'), שנקבע במשחקים האולימפיים במינכן, לא נשבר עד היום; שיאיה בריצות ל-100 מ' משוכות ול-200 מ' נשברו רק ב-2002 על-ידי האתלטית אירינה לנסקי.


 

אני נפגש איתה בביתה ברמת השרון. בית צמוד קרקע צנוע, שנושק לשדות התות הגדולים בצידה הדרומי של העיר. קירות הסלון עמוסים בפיסות קטנות של היסטוריה - תמונות בשחור לבן ממסלולי ריצה ברחבי העולם, מדליות, גביעים, תעודות הוקרה - אין בסלון הזה פיסת קיר ריקה.

 

היא בת 57, אבל נראית צעירה הרבה מגילה. כבר שנים רבות שהיא לא משתתפת בתחרויות ריצה, אבל את הספורט מעולם לא עזבה. היא עובדת כמורה לחינוך גופני בבית-ספר ברעננה, משחקת כבר שנים טניס, ובערבים רוקדת ריקודי עם.


רוט-שחמורוב בטקס קבלת פרס "ספורטאית השנה" מידי שר החינוך, יגאל אלון ב-'71 (צילום: לע"מ)

 

אבל לצד הפעילות הפיזית הבלתי פוסקת ידעה תמיד רוט-שחמורוב שהגנטיקה שלה עלולה יום אחד להביא עליה צרה רפואית גדולה. אמה סבלה מאי-תפקוד כליות ועברה שנים רבות טיפולי דיאליזה יומיים, עד מותה. בעיית הכליות הופיעה גם אצל אחיה, שמתגורר בארצות-הברית, ונאלץ לעבור השתלה כליה. לכן לא ממש הופתעה לפני מספר שנים כשאחת הבדיקות הראתה סיכון לאי תפקוד הכליות. אבל את הבשורה הסופית קיבלה לפני כשנתיים, כשהרופא ישב מולה, הביט לה בלבן של העיניים ואמר - זהו, הגיע הזמן למצוא כליה.

 

היתה זו הטרגדיה השנייה של רוט-שחמורוב באותה תקופה. שנה קודם לכן נפטר במפתיע בעלה פטר. "הגעתי עם פטר לבית החולים לעשות צנתור פשוט", היא מספרת, "וחזרתי הביתה לבד". רוט היה בן 57 במותו.

 

אחרי שאנחנו מסיימים את הראיון, אסתר רוט-שחמורוב חותמת על כרטיס אדי. "אני לא בטוחה מה יוכלו לקחת ממני, את הכליות בטוח שלא", הוא אומרת בחיוך, "אבל אני רואה את הקשיים שאני מתמודדת איתם, ואסור שאנשים יעברו את זה. אם אני יכולה לעזור על-ידי כך שאחתום על הכרטיס ואחרי יחתמו אנשים נוספים, אהיה שלמה עם החשיפה. זו הסיבה היחידה שאני חושפת את הסיפור שלי".

 

כאמור, שבועות מספר אחרי הראיון עברה רוט-שחמורוב בהצלחה השתלת כליה באירופה. "למרות שנולדתי כאן", סיפרה לכתב ידיעות אחרונות, "נאלצתי לטוס לחו"ל כדי להציל את חיי. ניסיתי לעבור השתלה בישראל משום שיש כאן רופאים טובים, אבל פה מחמירים. לעבור את כל הוועדות השונות ובסוף לקבל סירוב זה קשה. זה לא הסתדר. הוועדה בארץ לא אישרה לי השתלה. ולכן הפתרון היחיד היה לעשות את ההשתלה בחו"ל", והוסיפה, "אם לא הייתי בכושר גופני לא הייתי שורדת את הסבל".

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מתרחקת מחשיפה. רוט-שחמורוב
על מסלול הריצה בשנת 80'
צילום: יעקב סער, לע"מ
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים