שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קרחנה בקרטחנה
    הסיפור "קרטחנה" של נאם לה, שקובץ סיפוריו יצא לאחרונה בעברית, מספק הצצה לקולומביה המודרנית, כפי שהיא משתקפת מעיניו של רוצח שכיר בן 14. הנה קטע מתוכו

    נאם לה נולד בוייטנאם וגדל באוסטרליה. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם הפרס היוקרתי ע"ש דילן תומס לשנת 2008 עבור ספרו "סיפורים קצרים" שרואה עתה אור בעברית בהוצאת "ידיעות ספרים". הסיפור "קרטחנה" מספק הצצה לחיים בקולומביה, כפי שהם משתקפים מעיניו של רוצח שכיר בן 14

     

    בקָרטָחֵנַה, אומר לואיס, החוף אפור עם שחר. הוא מצביע על הקנה של רובה האוויר שלו כשהוא אומר את זה, אפור כמו פלדה, הוא אומר. הוא מחייך. החול לבן, הוא אומר, כמו אלֶה, מתופף על שיניו. וכשהשמש זורחת מימינך, שמע, זאת התפוצצות בהילוך אִטי כמו בסרטים, הבזק דֶלֶק עצום ואז המים נוצצים באפור וכתום ואדום. לואיס הוא זבלן רציני, זה ברור, אבל הוא יודע לדבר והאמת היא שהוא היחיד מכל הגָגָ'דָה שלנו שהיה בקריביים. שהיה בקרטחנה. והבחורות? שואל אדוארדו.

     

    לואיס מסיט לאחור את שערו השחור, השמנוני. הוא יודע שנחכה לתשובה שלו. הוא המבוגר ביותר מבינינו (מלבד קלאודיה שלא נחשבת, כי היא בחורה), והוא סיפר את הסיפור הזה כבר הרבה פעמים, בשמחה. הבחורות, הוא אומר. הוא מסתכל עלי, מה שנכון לעשות - הוא מפגין כבוד. שנינו מגחכים יחד לנוכח הילדותיוּת של אדוארדו. לא, אומרת קלאודיה. הדייגים. תספר לנו את הקטע...


    קולומביה: רובים, חופים, רוצחים ומה שביניהם (צילום: AP)

     

    הבחורות, אומר לואיס, מתעלם מקלאודיה, הבחורות שם הכי טובות בקולומביה. הן לובשות חצאיות עד כאן, כמו ב MTV, ומגפיים עד כאן וזה לא כמו באזורים הכפריים, ששם האָאוּטוֹדֶפֶנסָס יירו בהן בגלל דבר כזה. הן יותר גבוהות ולבנות ויש להן שיניים מקסימות ואפשר לדבר איתן על דברים אמיתיים. זה עולם אחר.

     

    הוא משתתק. לואיס גידל שפם שנראה כאילו צויר בפחם רטוב, ועכשיו הוא מחליק אותו בין האצבע לאגודל. אני נזכר בשוּרה מסרט. עם השפם הזה, אני אומר, אתה נראה כמו הומו אוכל חרא. אדוארדו מתמוגג מצחוק. ואתה זה שיחטוף כדור בגלל השיער הארוך שלו.

     

    לואיס מתעלם ממני. הוא מדבר לאט. בקרטחנה, הוא אומר, שום דבר לא דומה לכאן. אנחנו חמישה, כולל קלאודיה, ואנחנו בדרך העירה בשביל לסגור איזה עניין בשביל לואיס. חוץ ממני ומלואיס ומקלאודיה ומאדוארדו נמצא איתנו גם פדרו הקטן, שהולך אחרון עם ידיים בכיסי המכנסיים הקרועים שלו ובעצם מלטף לעצמו את הביצים. זה כבר לא מצחיק אפילו.

     

    לא ראיתי אף אחד מהם, מלבד קלאודיה, כבר ארבעה חודשים. קלאודיה - היחידה מהם שיודעת איפה אני מתגורר - סיפרה לי אתמול על העניין הזה. לא רציתי לבוא אבל היא אמרה לי כמה לואיס מתעקש. הם נראים צעירים מכפי שזכרתי. רק פדרו גדל - הוא נראה כאילו תפסו אותו בשיער ומתחו אותו בחמישה סנטימטרים. אני מחכה שהוא ייגש אלי ואז אני אומר לו, אֵיי, אתה כבר כמעט גבר!

     

    תשאל אותו אם כבר יש לו שיער על הפיפי, אומר אדוארדו.

    פדרו לא מוציא את הידיים מהכיסים ולא מגיב.

    רואה? אפילו עכשיו הוא ממזמז את עצמו!

     

    די כבר, אומר לואיס. הוא נשמע לא מאופס. קלאודיה מחייכת לעצמה. אני מסיט את מבטי ממנה. בשביל העניין הזה שם דרושים יותר אנשים, אבל מהגָגָ'דָה הישנה שלנו, מהגרעין הקשה בכל אופן, הלכו שלושה חברים. קרלוס נורה בגרון מול פּארקֶה דֶל פּוֹבְּלאדוֹ.

     

    זה היה בלילה, והוא מכר בָּסוּקוֹ לקראקֶרים כשהחבר'ה העשירים הגיעו בג'יפ הצהוב שלהם והורידו אותו. סָלֶסיוֹ הצטרף לאחיו הבכור במיליציה המקומית, ושלח להם תמונה שלו בכובע גרב, עם עוזי ובֶּרֶטָה אפס ארבעים וחמש. אפשר היה לראות את צורת החיוך המטופש שלו מבעד לכותנה השחורה.

     

    והיה הֶרנַנדוֹ. אני לא רוצה לחשוב עכשיו על הרננדו. אנחנו עוצרים בגבול הבּאריוֹ שלנו, הרובע שלנו במזבלה שבתחתית הרכס. תעלת מים צרה עוברת בין ההריסות. פדרו וקלאודיה נכנסים לתצפית בלי להוציא הגה. לואיס ואדוארדו מפשקים רגליים משני צדי התעלה הבוצית, ומסלקים את הקרטון המרקיב ואת פסולת הפלסטיק. תוך זמן קצר הם חושפים את ספסל הניילון שגנבנו, לפני כמה חודשים, מאיזה אוטובוס. הם מטים אותו קדימה וחושפים את מנהרת הבטון הגדולה שלתוכה זורמים המים. אני עומד על המשמר כשהם זוחלים, זה אחרי זה, לתוך החור.

     

    זאת אחת הזוּלוֹת הישנות שלנו. המיקום שלה ידוע רק לחמישתנו. לכאן מתנקזים בעיקר מי גשם, אבל הריח הוא של צינור ביוב. אני שמח שחשוך עכשיו. שם, אני אומר.

     

    אדוארדו ופדרו הולכים לפי הסימן שלי, מנווטים באמצעות האור הכחול של הטלפונים הסלולריים שלהם. על מדף בגובה מותן הם מקלפים כיסוי עבה, אטום למים, ופדרו משמיע צעקה ואז משתתק. הצליל מהדהד בין דופנות הבטון הרטובות.

    לואיס מחייך. חזרתם אחרי ארבעה חודשים, הוא אומר, ואתם כבר חושבים שיש לכם ביצים של כלב. הוא מחייך חיוך עצום. הם שלך?

     

    ברור, אני אומר.

    רימוני יד, הוא אומר ומרים אותם, שוקל אותם בידו כאילו היו פירות. AR 15 חדש. ואלה?

    גְלוֹק תשעה מ"מ. עכשיו אתה יכול להיפטר מהאפס שלושים ושמונה שלך.

    שמעתי שהאפס ארבעים וחמש עדיפים.

    הם נראים כמו אקדחי צעצוע, ממלמלת קלאודיה מתוך החשכה.

    נו, אומר לי לואיס, עדיין מחייך. נו, נו. אֶל פּאדרֶה הוא איש נדיב.

     

    חוץ מה G3 של לואיס אנחנו לוקחים קוֹלְט אחד ושניים מהאקדחים. מכיוון שזאת משימה של לואיס אני לא שואל אם זה כוח אש מוגזם או דווקא בלתי מספיק. פדרו הוא עדיין ילד, והוא יסחב את שק הכדורים. הוא התעקש להביא כמה רימונים. לְמקרה שֶׁ, הוא אמר. למקרה שֶׁמה? לועג אדוראדו. למקרה שהיעד מסתתר בתוך טנק של כוחות המהפכה החמושים?

     

    כבר מתחיל להחשיך כשאנחנו מגיעים סוף סוף לשכונה הנכונה. אנחנו נמצאים בשטח עוין, ואני לחוץ כי זאת השעה הכי גרועה לזיהוי של יעד. אני גם מבואס מלואיס, שעשה עיקוף כדי לבדוק אי מיילים. לואיס מבואס ממני כי אמרתי לו שיכולנו לעלות לאוטובוס טרנטה והוא אמר, לא, פּוּטוֹ, הם לא נוסעים לשם, ואז, ממש באותו רגע עבר אוטובוס ירוק כזה וכמעט דרס אותנו ברחוב הצר. וכולנו מבואסים מאדוארדו, שעלה על ערמה טרייה שאיזה כלב השאיר.

     

    אתה בטוח שעשית תחקיר? אני שואל את לואיס.

    לך תזדיין, הוא אומר. אולי אין לי תפקיד רשמי אבל אני לא ילד.

    והיעד לא מאובטח?

    תקשיב לעצמך ולדיבור המלוקק שלך, אומר אדוארדו. היעד לא מאובטח?

     

    תחת השמים המאפילים נמס הכול לצורות של חוּם ואפוֹר. אנחנו עוברים בניינים מִלבֵנים, בלוקים, עץ ופלסטיק. פרצופי האנשים נבלעים בחומר שבתיהם עשויים ממנו. ילדי רחוב מפשפשים בצדי הדרכים, מחפשים מזון, כמה מהם שואפים את הסָקוֹל הצהוב הבהיר מתוך שקיות סוּפר - עיניהם פקוחות למחצה, חייתיות, לא ממצמצות.

     

    אנחנו עוברים על פני דוכנים נטושים, מריצות חצי מלאות, מלונות שעה מפוקפקים, ואז נגמרים הבתים ואנחנו מגיעים למסילת ברזל נטושה שעוברת על שפת מצוק. אנחנו חוצים את הפסים ומביטים למטה. הכביש יורד תלול לתוך ערוץ, והערוץ מלא בקני במבוק צפופים וביריעות ברזנט קרועות ובמאות קופסאות. זה המקום. הטוּגוּריוֹ, שכונת העוני, עיר הקרטון.

     

    אנחנו רואים כמה תושבים, אבל הם לא דוחפים את האף. אנחנו הולכים בין תעלות חשוכות לכיוון הפינה הצפון מזרחית. צללי פרצופים נעים מאחורי נרות ומנורות גז. לואיס מרים את האצבעות לשפתיים ומצביע על צריף שנמצא בקצה הסמטה. הוא נע קדימה, שפוף. אור גז צהוב זוהר מאחורי המרווחים בקרטון. כשאני מתקרב אני רואה גבר שחור שוכב על הגב, לועס דוֹנאט אדומה מצופה באבקת סוכר.

     

    לואיס נכנס ותופס אותו בשיער והופך אותו על הבטן. אם זה האיש הנכון, אז לואיס עשה תחקיר מושלם. היעד נראה מבוגר יותר מכולנו - אפילו מקלאודיה, שכבר סוגרת שש עשרה. עורו השחור כהה יותר משלי ונוצץ מזיעה לאור הגז. סביב הפה שלו עדיין דבוקה אבקת סוכר.

     

    לואיס מניח את המגף שלו על הלחי של היעד ובאותו זמן מכניס יד למכנסיים ושולף את הנשק. הוא מעקם את הפרצוף כשהמחסנית נתקעת לו בגומי של המכנסיים - זאת אחת הבעיות המוכרות של ה G3 - טעות של טירונים. אדוארדו ירד על הברכיים ועכשיו הוא מצמיד את הרגליים של היעד לרצפה.

     

    מי זה הבנזונה? שואל לואיס. הקול שלו גבוה ומתנשם כמו תמיד כשהוא מתלהב.

    אתה, פּוּטוֹ, מצייץ היעד. השפתיים שלו מתאמצות לירוק, אבל לא מצליחות.

    קלאודיה נכנסת ומשתופפת. אין כאן מספיק מקום לעמוד. כולנו מזיעים מחום מנורות הגז. לואיס מצליח סוף סוף לנתק את הרובה מהמכנסיים, והוא מצמיד את הקנה לארובת העין של היעד.

    להרוג אותו מהר? הוא שואל. הוא מסתכל עלי. גם קלאודיה ואדוארדו מסתכלים עלי. פדרו עומד על המשמר בקצה הטוּגוּריוֹ.

     

    לרגע אני נבהל. חיסולים אף פעם לא היו עניין של הגָגָ'דָה, אלא אם המצב השתנה גם בקטע הזה בארבעת

    החודשים שנעדרתי. אולי הם מנסים להרשים אותי, עכשיו כשיש לי תפקיד במפקדה. ואולי זאת הסיבה שהם ביקשו ממני לבוא איתם. להרוג אותו מהר? לואיס שואל שוב. קולו לחוץ - הוא נשמע כאילו הוא ממש דורש ממני תשובה. מה הוא עשה?

     

    לואיס שותק. הוא מרים את הרובה ופוסע שני צעדים הלוך, שני צעדים חזור, רכון תחת תקרת הקרטון. היעד מרים את ראשו מהעפר ומביט סביבו בפעם הראשונה. הוא רואה את אדוארדו, שמחזיק את רגליו, ואת קלאודיה, ואז את לואיס. הוא רואה את ידו של לואיס רועדת על שמורת ההדק. הוא עשה הרבה דברים, אומר לואיס. אבל הוא קרא לאימא שלי כלבה בת כלב.

     

    אני בכלל לא מכיר אותך, אומר היעד. הוא מסתובב אלי. ואני "נקי". תשאלו כל מי שאתם רוצים. אני מציץ בלואיס, שפותח את הפה. היעד עוקב אחר מבטי ואז פונה שוב ללואיס. כשהוא מדבר, הקול שלו נמוך וערמומי. מה אתה עושה? הוא מלמל. פרצופו מבהיק באור הגז. כולנו יודעים שאתה לא סיקאריוֹ. אתה לא רוצח בשביל כסף. לואיס מתנשם בכבדות ותופס את ה G3 בשתי ידיים ותוחב את הקנה לפיו של היעד. אני יכול לשמוע את פיית המתכת נוקשת בשיניו.

     

    "סיפורים קצרים", מאת נאם לה. מאנגלית: יצהר ורדי, הוצאת "ידיעות ספרים", 302 עמ' 

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים