הגאונה מוירג'יניה

בִּפְנִים

בַּשָּׂדֶה יֵשׁ בֵּית

עֵץ חַלּוֹן הַבַּיִת

מֵכִיל אֶת הַשָּׂדֶה

אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהַרְחִיק רְאוֹת

עִם שֶׁמֶשׁ בַּשָּׁמַיִם,

עִם מְנוֹרַת חֲדַר-אוֹרְחִים

בַּלַּיְלָה. מְקוֹמִיּוּת הִיא כָּל

מַה שֶּׁתָּאִירִי, וְאוֹתָךְ, יְחִידָה

בַּמִּטָּה. אְבָל אֵין

סוֹף לָאֹפֶל. הַמִּטָּה בַּמַּעֲרֶה

וְהַמַּעֲרֶה בָּרוּחַ; הָעוֹלָם

הוּא עוֹלָם בֵּין אֲחֵרִים. עַכְשָׁו כּוֹכְבֵי-הַתָּאִים שֶׁלָּךְ מִתְבַּקְּעִים.

הטלפון צילצל בביתה של הת'ר מקיו. כשהרימה את השפופרת, לא יכלה לנחש מי מצלצל אליה ומה מטרתו. המילים נעתקו מפיה כאשר הקול מעברו השני של הקו הציג את עצמו כנציג "קרן ג'ון ד. וקאתרין ט. מקארתור", ובישר לה שהוחלט להעניק לה השנה את "מענק הגאונים" - חצי מיליון דולר. הם יתפרשו על פני חמש שנים.

התדהמה שאפפה את המשוררת נבעה לא רק מהסכום העצום שבו זכתה, אלא גם מפני שלא ידעה כלל שהיא מועמדת למענק. זו אחת התכונות המפורסמות של התהליך החשאי, שבסופו מתקבלת ההחלטה מי ראוי כל שנה ליהנות מהמענק הניתן (כלשון החוקה של "קרן מקארתור") ל"אדם המחונן בסגולות ובהבטחה הראויות, שבזכותן תימשך ותתגבר עבודתו היוצרת".

איש אינו יודע מי נמנה עם הוועדה המצומצמת (כתריסר חברים), הפוסקת מיהו לדעתה "האדם המחונן" הזה. היא עושה זאת בשלל תחומים של יצירה אנושית: מרפואה ומדע ועד שירה וסיפורת, ומעבירה את החלטתה לעיונם ולאישורם של חברי הוועד המנהל של הקרן.

איש אינו יודע מי המליץ, אבל מדי שנה מתפרסמת רשימה של בין עשרים לארבעים זוכים, אזרחי ארה"ב או תושבי-קבע שלה, שמכאן ואילך, למשך חמש שנים, הם פטורים מכל דאגה כלכלית, ויכולים להתמסר באין מפריע לעבודתם היוצרת. ושום "מפקח" אינו מתערב; הם רשאים לעשות כאוות נפשם בכסף, לקנות מכונית חדשה (כפי שכבר הצהיר אחד הזוכים),  לסלול כבישים או לייבש ביצות.

"קרן מקארתור" נוסדה ב-1978. המייסדים, המיליארדר ג'ון ד. מקארתור (1897-1978) ורעייתו קאתרין (1909-1981), העמידו לרשותה סכום ענקי. בשנת הייסוד הוערך סכום זה בכ-5.2 מיליארד דולר, אבל בגלל המשבר הכלכלי השוטף ירד שווי "ההשקעה" אשתקד ל-1.7 מיליארד. סך הכל, מדי שנה מוקצבים כ-260 מיליון דולר למענקים המשתרעים על-פני כל תחומי העשייה האנושית.

נשוב להת'ר מקיו; היא נולדה ב-1948 להורים קנדיים בסאן דייגו, קליפורניה, וגדלה באיזור הכפרי של מדינת

וירג'יניה. כבר בגיל 16 היתה לסטודנטית באוניברסיטת הארווארד היוקרתית. בין השאר למדה בסמינר של המשורר רוברט לוֹאֶל. השיר הראשון שלה שראה אור פורסם ב"ניו יורקר", וקובץ-שיריה הראשון יצא ב-1977 והתקבל בברכה על-ידי הביקורת. גם ספרים נוספים שלה זכו בפרסים.

מקיו כותבת לא רק שירים, אלא גם מסות ספרותיות, ועוסקת בהוראת כתיבה יוצרת. כיום היא מתגוררת בקולומביה הבריטית, מחוז קנדי רב-יופי. ממרפסת ביתה היא משקיפה על רחבי האוקיינוס, מה שלדבריה מעניק לה השראה. "כל עולמי מתרכז בלכידתה, על דרך ההפתעה, של המילה, בהתגנבות בשבילי השפה, בחשיפת העולם בעודו אורב בנבכי המילים. אני אוהבת את חֶבְיוֹנֵי ההיגיון. זהו מקום מצויין להרגיע בו את מחשבותי", היא אומרת.

למרות שזה נשמע פשוט, שירתה של מקיו איננה פשוטה בכלל; יש שם מיזוג של ליריקה והָגוּת, שבוודאי איננו מקל על הקורא, ובמקרה שלנו - על המתרגם. גם זו, ככל הנראה, השלכה של "גאונות".

לכל כתבות המדור לחצו כאן