שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    "עולם הגוף ועולם הרוח אינם נפרדים זה מזה"
    ספרו של נורמן דוידג', "המוח הגמיש", עוסק בקורותיו של רעיון - מהימים שבהם נדחה בבוז, עד לימים שבהם הוכר כמהפכה מדעית. הרעיון הוא יכולתו של המוח לשנות את תפקודו בהתאם לתנאי הסביבה, וביסוסו כאמת מדעית מתרחש רק כעת - בדורנו. ראיון בלעדי ל-ynet, בעקבות פרסומו של תרגום הספר לעברית
    אישה שבעקבות שימוש לא מבוקר בתרופה נגד זיהום, איבדה את היכולת לשמור על שיווי משקל ואז מצאה אותה מחדש בעזרת קסדה מיוחדת; ילדה שסבלה מליקויי למידה חמורים ומשבגרה פיתחה שיטה ייחודית לאימון המוח; עיוורים שחזרו לראות ומדען שהחל לבחון מחדש את אחת הדוגמות היציבות ביותר של עולם המדע בעקבות טרגדיה משפחתית. אלו הן רק כמה מן הדמויות הססגוניות והמרתקות הממלאות את ספרו של הפסיכיאטר הנודע נורמן דוידג' – המוח הגמיש (The Brain That Changes Itself).

     

    ספר זה - שמגיע עתה, עטור שבחים ופרסים, אל הקורא הישראלי - עוסק ברעיון שקנה לו אחיזה בקהילה המדעית בארבעת העשורים האחרונים וניתן להגדירו כלא פחות ממהפכה מדעית – הפלסטיות של המוח.

     

    פלסטיות היא גמישות, יכולת להשתנות. במהלך המהפכה המדעית של המאה ה-17 השתרשה התפישה שהגוף החי הוא מכונה הפועלת על בסיס עקרונות מכניסטיים קבועים. תפישה זו הכתיבה את הגישה המחקרית הגורסת כי לכל איבר ורקמה בגוף יש תפקיד ייחודי, כמו למרכיב במכונה, וכי איבר זה הוא היחיד שיכול למלא את אותו תפקיד: הדרך לראות היא לקלוט גלי קרינה דרך העין, הדרך לשמוע היא לקלוט גלי קול דרך האוזן והדרך לעבד את כל האותות הללו היא להעבירם אל האיבר המרכזי והמורכב ביותר בגוף – המוח.

     

    בכל הנוגע לאיבר המסתורי הזה, שעד היום לא ניתן לומר שהאדם יודע עליו יותר מדי, היה המכניזם של המדע המודרני קיצוני במיוחד. החל במחקריו הראשוניים של רנה דקארט, נתפש המוח כמרכזייה המקבלת שדרים מאיברי הגוף ומעבירה אותם בחזרה לאחר עיבוד. בעקבות זאת, כל פגיעה בתפקוד הטבעי והתקין של המוח נתפשה כגזירה שאין עליה עוררין ולא תיתכן ממנה תקומה. האפשרות שהמוח יכול להשתנות במהלך חיינו, לפצות על ליקויים על ידי ארגון מחדש של האופן שבו הוא מעביר שדרים החשמליים או לתקן את דרכיו על ידי אימון שיטתי – נראתה כמדע בדיוני או הבלות דעת. ספרו של דוידג' עוסק בתהליך שבו עשתה אפשרות זו את דרכה מהשוליים ההזויים של עולם המחקר, אל לב הקונצנזוס המדעי.

     

    הכלה מוכנה לנישואין

    הרעיון שעומד בבסיסו של "המוח הגמיש" הוא כל כך מופלא ונראה כל כך מופרך ממבט ראשון, שנדמה כי מוחו של דוידג' הוא המועמד המושלם לצאת למסע בעקבותיו. ספרו, שתרגומו לעברית יצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר", הוא תמהיל נדיר של הסברים נהירים לתופעות מורכבות, אבחנות אנושיות עמוקות וכתיבה רהוטה ושוטפת. מעיון קצר בקורות חייו של המחבר מתעוררת התחושה כי כל מה שעשה עד כה הוביל לכתיבתו של ספר כזה.

     

    "אם כשאתה אומר 'ספר כזה' אתה מתכוון לספר שהוא גם ספרותי וגם מדעי, אז כן – זמן רב השתוקקתי לפשר בין ה'ספרות' ל'מדעי המוח'", אומר דוידג'. "אחת הטעויות ההיסטוריות הגדולות היא שהכתיבה המדעית שלנו הפכה לכל כך יבשה, אובייקטיבית, כמותנית וחומרית, בעוד שהכתיבה הספרותית נטלה לעצמה את המונופול על הרגישות, הסובייקטיביות והאיכותניות".

     

    כשהגיע דוידג', יליד טרונטו, אל בית הספר לפסיכיאטריה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק כבר היה מצויד בתואר ראשון בלימודים קלסיים מאוניברסיטת טורנוטו ובפרס יוקרתי לספרות שבו זכה בגיל 19 בזכות הישגיו כמשורר. במקביל להכשרתו המדעית כפסיכיאטר, הוכשר כפסיכואנליטיקאי ועסק בכתיבה עיתונאית. בסוף שנות ה-90 כתב טור שבועי, שבו ראיין דמויות בולטות מעולם הספרות אודות רגעי מפנה בחייהן ובשנת 2000 זכה בפרס של איגוד העיתונות הקנדי על הטור שבו ראיין את הסופר היהודי-אמריקני סול בלו.

     

    כיום עוסק דוידג' בכתיבה, הוראה ומחקר. לצד מחקריו בפסיכיאטריה, שזכו להכרה עולמית, הוא עוסק בהכשרת פסיכואנליטיקאים ובחיבור ספרים ומאמרים לקהל הרחב. הוא פרסם כבר למעלה מ-170 מאמרים בעיתונות הצפון-אמריקנית וערך את הוצאת הספרים הגדולה ביותר בקנדה. "המוח הגמיש" הוא מבחינות רבות ה"מגנום אופוס" שלו. ניסיון נועז לבנות גשר בין שני העולמות שביניהם זיגזג כל ימיו: עולם הגוף ועולם הנפש.

     

    "שורשי ההפרדה בין שני העולמות הללו הולכים אחורה עד להפרדה של דקארט בין המוח לנפש. דקארט ראה את המוח כחומר מדיד ומכני, שניתן להחיל עליו את חוקי ניוטון, בעוד שאת המחשבה או הנפש הוא ראה כמשהו רוחני הפועל לפי עקרונות אחרים".

     

    "עבודתו של רנה דקארט והמעמד המיוחד שלו היא זכתה בהיסטוריה של המדע יצרו שני עולמות מקבילים – עולם הגוף ועולם הנפש. בדורות שאחריו אימצנו לעצמנו שני סגנונות כתיבה שונים, אחד לכל עולם. בספרי אני מראה כיצד הגישה הזאת פערה תהום של ניכור בין המוח לנפש, תהום אשר כיסתה ברעלה את רעיון הפלסטיות של המוח. ההכרה שחוויה רגשית יכולה לשנות את מבנה המוח, מוכיחה שעולם הגוף ועולם הרוח אינם נפרדים זה מזה ומסיבה זו החלטתי שלצורך כתיבת ספר על הפלסטיות של המוח, חובה עליי לשים סוף לחלוקה המלאכותית הזו ולאמץ סגנון כתיבה שיכול להכיל את שני העולמות".

     

    האם היו לך מודלים מסוימים או שמא הרגשת כמי שצועד על קרקע בתולית לחלוטין?

     

    "מנורת'ורפ פריי ואריסטו למדתי עד כמה הסגנון שבו אדם כותב מכתיב את התוכן שהוא יכול לבטא והיה לי ברור שאם יתמזל מזלי ואתקל בנושא חשוב ומהפכני כמו המוח הגמיש, אהיה חייב למזג סגנונות כתיבה, על מנת שאוכל לבטא את כל מה שמרתק, מושך ועמוק ברעיון הזה. הושפעתי גם מכותבים אחרים שעשו זאת, כמו אוליבר זקס ואלכסנדר לוריה, אבי הנוירופסיכולוגיה שהושפע בעצמו מהסגנון הספרותי של פרויד והתיימר לכתוב 'מדע רומנטי'. אבל אני גם סבור שבמידה מסוימת תרמתי רבות להתהוותו של סגנון כתיבה חדש ומתעצם, שיכול למזג את הרעיון המדעי, המוח האנושי, המרפא, החוקר והמקרה הפסיכואנליטי לסיפור אחד".

     

    "גם פרויד, בתחילת דרכו, ניסה לכתוב בסגנון שיאחד את הרוח והמוח, אך במהרה הוא גילה שמדע המוח של דורו היה כל כך בתולי שלא ניתן היה לדלות ממנו מספיק נתונים לצורך כתיבת חיבורים מדעיים. אני סבור שזו הסיבה שהוא פנה בהמשך דרכו לכתיבה רוחנית יותר. אבל היום, לאחר שנים של היסוסים, הכלה מוכנה לנישואים ואפשר סוף סוף למזג כתיבה על מדעי המוח עם ניתוח ספרותי של נפש האדם".


    "אני חושב שלמדענים היה קל להיפתח אליי ולשתף אותי בקשיים שהם חוו". דוידג' והמוח

     

    מדענים בטיפול

    גיבורי "המוח הגמיש" מתחלקים לרוב לשתי קבוצות – מדענים/מטפלים ונחקרים/מטופלים. ממבט ראשון, היינו מצפים שהסיפור יתאר את האופן שבו המדען (או הרופא) גואל את המטופל מיסורי מוחו, בעוד שהאחרון שרוי חסר אונים על מיטת החולים או מתחת למכשיר הסורק את מוחו. אך המסלול שעוברים החוקרים עצמם לארוך העלילה הוא כה ארוך, מפרך, ומלא בלבטים ושגיאות, שלרגעים נדמה שדוידג' עיצב את דמותם של המדענים כתמונת מראה של פגועי המוח המשמשים מקרי מבחן לתיאוריות המדעיות שלהם.

     

    "הנטייה להצליב את הלבטים של המדען והרופא עם הלבטים של המטופל והנחקר במעבדה, קשורה אולי לרקע שלי כמטפל, אני חושב שלמדענים היה קל יותר להיפתח אליי ולשתף אותי בקשיים שהם חוו".

     

    מסיבה זו, לא דילג דוידג' על אף שלב והתוצאה שמקבל הקורא היא תיעוד נדיר של מהפכה מדעית במערומיה: לא הברקה רגעית של מוח חד פעמי המבקיעה באחת את הדרך מחושך לאור, כי אם עשרות מדענים שונים, העוברים בדרך חתחתים הרצופה בפניות שגויות ודרכים ללא מוצא רק כדי להגיע לחתיכה קטנה של אמת, אשר תרכיב ביום מן הימים תמונה שלמה ובהירה של המוח.

     

    פרדוקס הגמישות

    כיצד פספסו דורות של מדענים מבריקים את העובדה שהמוח יכול לשנות את אופן פעולתו? לטענת דוידג' יש לכך שלוש סיבות, הראשונה שבהן בנאלית למדי. "הסיבה הראשונית והפשוטה ביותר לכך שהרעיון לא התקבל עד לפני דור, היא שלפני אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, לא יכולנו לבצע צילומים מיקרוסקופיים של המוח. בלי צילומים כאלה, קשה להוכיח את רעיון הגמישות של המוח".

     

    "הסיבה השנייה היא שמאז ימי גליליאו, מדענים היו מאוהבים באפשרות שניתן להסביר את כל התופעות בעולם באמצעות הסבר מכניסטי המתבסס על חוקי התנועה. במאה ה-17 הנטייה הזו התבטאה בהסבר הנפלא של הרווי לפעולת הלב ובניסיונות של דקארט לתאר את מערכת העצבים כמנגנון הפועל גם כן כמו משאבה. בדור האחרון לבש רעיון המוח כמכונה דמות חדשה – זו של המוח כמחשב, המבוסס על מעגלים חשמליים".

     

    הביטוי המובהק ביותר למה שדוידג' מכנה – "המוח כמחשב" הוא פרויקט המוח הכחול. פרויקט זה החל ב-2005 כשיתוף פעולה בין המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית בירושלים לבין המכון הטכנולוגי הפדרלי (EPFL) בלוזאן, שוויץ. צוות של חוקרי מוח משני המוסדות משתמש בבלו ג'ין (Blue Gene), מחשב העל של חברת IBM שעלותו מוערכת בכ-10 מיליון דולר והוא מסוגל לבצע 22 טריליון פעולות בשנייה, כדי ליצור הדמיה מדויקת מבחינה ביולוגית של המעגלים העצביים האחראים לתהליכים מורכבים במוחם של בני-אדם ויונקים אחרים.

     

    פרויקט המוח הכחול כשלעצמו לא עומד בסתירה לעיקרון הפלסטיות של המוח, אך דוידג' רואה בתפישה של המוח כמחשב את הגלגול הנוכחי של הרעיון שהמוח הוא מכונה. רעיון זה, סבור דוידג', גורם לא פעם לרפיון ידיים בבואנו להתמודד עם בעיות נוירולוגיות.

     

    "רעיון המוח כמחשב מבליע בתוכו את ההנחה שהמוח הוא מערכת קבועה מראש על ידי הגנטיקה. כמטפל, נתקלתי לא פעם בניסיון לטעון שמטופלים שלא התגברו על בעיה נוירולוגית סבלו מפגם מולד במעגלים החשמליים במוח. אבל כאשר מטופלים שסבלו מבעיות כמו דיכאון, חרדה, טראומה או כל בעיה נוירולוגית אחרת כן החלימו, אף אחד לא ניסה להסביר זאת על ידי הרעיון של המוח כמחשב. לרוב ניסו לטעון שאותם מטופלים לא סבלו מבעיה נוירולוגית מלכתחילה".

     

    חקר המוח הוא לא רק התחום המסובך והפעיל ביותר במדע היום, הוא גם התחום הפרדוקסלי ביותר מכל תחומי המדע. פרדוקסלי מכיוון שבמסגרתו משתמש האדם במוחו, כדי לנסות להבין את אותו מוח. דוידג' אוהב את הפרדוקס הזה: "ישנן שגיאות מסוימות, שכדי לבצען צריך להיות מצויד באינטליגנציה גבוהה במיוחד ומדעני מוח הם בדיוק האנשים המתאימים לכך", הוא צוחק. "המוח, אחרי הכל, נוצר על מנת לצייר מפה של העולם ולהציג לבעל החיים מעין גרסה מעובדת שלו – מציאות וירטואלית אם תרצה. זה רק טבעי שברגעים מסוימים המפה הזו תטעה אותנו, תגרום לנו לחשוב שאנו צועדים בדרך הנכונה כאשר למעשה השטח השתנה והמפה שבה אנו מחזיקים כבר לא רלוונטית".

     

    "המוח האנושי הוא אמנם חלק מזערי משטח העולם, אך זוהי טריטוריה מסובכת ומטעה ורק הגיוני שחוקרים ירצו להיצמד למפה שהם מכירים ולהניח שהיא מייצגת את פני השטח הקיימים. אחרת, הם יתקפו בתחושה של חוסר התמצאות וחרדה. לכן נאחזים בכל תיאוריה שיכולה לפשט את הטריטוריה המסובכת הזו ובפרט בתיאוריה יפה ומסודרת כמו התיאוריה המכניסטית שאומרת שהמוח הוא כמו מכונה שבה כל חלק ממלא תפקיד מסוים".

     

    הוא אפילו המציא פרדוקס משלו, המותאם במיוחד לתיאוריית המוח הגמיש. "אני קורא להסבר הזה 'פרדוקס הפלסטיות': הגמישות של המוח אחראית בו זמנית הן ליכולתו של האדם להסתגל והן לנטייתו להתקבע בדפוסי חשיבה קיימים".

     

    "לנוירונים במוח קל יותר לבצע את המטלות המקוריות שלהם מאשר לנוירונים התופסים את מקומם במסגרת ההתגמשות של המוח. זו הסיבה שהרגלים כמו שפת אם, מבטא, הפרעה נפשית וכו' אוחזים בנו בעוצמה כזו. אני מדמה את זה לשלג על הר. השלג, כמו המוח, הוא גמיש ונוח לעיצוב. לכן כאשר גולשים במורד ההר נוצרים מסלולים רבים ומגוונים. אך אם קרה וגולש מצא מסלול נוח לרדת בו, סביר להניח שבפעם הבאה שהוא יגלוש במורד ההר, הוא יעשה זאת באותו מסלול. כך נוצרים שבילים בשלג. הגמישות יוצרת קיבעון. הגמישות של המוח האנושי יצרה דפוסים כל כך חזקים וקבועים, שכאשר בא האדם המודרני לחקור את מוחו שלו, נדמה היה לו שמוח זה הוא קשיח וקבוע בדפוסי פעולתו".


    המוח הכחול: רעיון המוח כמחשב כגלגולו הנוכחי של המכניזם

     

    גמישות המוח תנוצל לרעה – אין ספק!

    "המוח הגמיש" הוא ספר עתידני בה במידה שהוא ספר על ההיסטוריה של המדע. בגוללו את פרשת התפשטותו של רעיון הפלסטיות של המוח חושף דוידג' טפח מהעולם שבו נחיה בעוד דור או שניים, עולם שבו מוחו של אדם אינו נתפש עוד כנתון המגביל את דרכו אלא כשריר אותו ניתן למתוח ולשחרר, לעצב ולתקן. לא לחינם אמר הסופר והנוירולוג אוליבר זקס על ספר זה, כי "הוא תיאור מופלא ואופטימי של יכולת ההסתגלות האינסופית של מוח האדם". נשאל השאלה, האם התפישה של המוח הקשיח היא נחלת העבר?

     

    "בוא נקווה שה'קשיחותיות', כלומר הדוגמה שגורסת שלכל תפקוד יש רק אזור אחד במוח המסוגל לבצע אותו, נעלמה. בעיקר מפני שזו הגישה שהובילה רופאים לחשוב שאם אזור מסוים נפגע בשבץ מוחי, אז אין עוד תקווה שאותו אדם יוכל לבצע את הפעילות שהאזור הזה היה אחראי לה – וזה פשוט לא נכון ופוגע במאמץ השיקומי".

     

    "היום, הודות לרעיון הגמישות, אנחנו יודעים שאם למשל קיימת נטייה חזקה לרכז את האחריות על פעולת הדיבור באונה השמאלית הקדמית של המוח, אז לרוב זו רק נטייה. אם האזור הזה נפגע אך הפגיעה אינה קטלנית, ומספיק רקמות שרדו כדי לאפשר לאדם לחיות ולהתרכז, אז אזור אחר במוח יכול לקחת על עצמו את המטלה הזו ולאפשר לאותו אדם לדבר".

     

    אם כן, מדוע אנו נתקלים חדשות לבקרים במאמרים וכתבות על האזור האחראי לרגש הזה והחלק האחראי לתכונה הזו?

     

    "הדיווחים שרואים בתקשורת. אלו שנפתחים ב'כך פועל המוח שלכם על מוסיקה' או 'מדענים גילו היכן במוח מתרחשת ההתרגשות המינית' יכולים להטעות. לרוב שוכחים לספר לך שמדובר בתוצאות המשכללות נתונים מסריקות מוח רבות שעוברים כמה נבדקים שונים. במקרים מסוימים מוצאים גם בני אדם שאצלם פעילים אזורים אחרים בהקשר של הפעולות והגירויים הללו".

     

    "עוד שוכחים לספר לך שרוב פעולות החשיבה המורכבות והמסובכות מתבצעות בכמה אזורים במוח במקביל. אם נדמה את המוח למחשב, אז מי שנוקט בגישה 'קשיחותית' יתפתה לומר שהמסך הוא האזור שבו מעובדת התמונה, כי אם הלך המסך – לא רואים תמונה. אבל למעשה לא ניתן לראות תמונה מבלי שגוף המחשב יהיה תקין ומבלי שחברת הטלפון תספק לך חיבור לאינטרנט. אותו עיקרון תופס לגבי המוח: התמונה היפה והפשוטה שמציגים לנו בכתבות בעיתונים היא חלקית בלבד. בספרי אני מנסה להציג תמונה הוליסטית יותר".

     

    אילו יישומים נוספים צפויים לנו כתוצאה מרעיון "המוח הגמיש"?

     

    "גמישות המוח אינה תיאוריה כיום, היא עובדה. אבל יעברו עוד כמה עשורים לפני שהעובדה הזו תהיה נוכחת בחיי היום יום שלנו. החשמל היה מוכר למצרים הקדמונים וגם לחכמי יוון העתיקה, אבל רק לפני כמה מאות שנים הגיע האדם להבנה אמיתית שלו וגם היום אנחנו זוכים להמצאות חדשות המבוססות על הבנה טובה יותר ומעמיקה יותר של האופן בו ניתן לנצל את החשמל".

     

    "אני סבור שיעברו עוד לפחות מאה שנים עד שניתן יהיה ליישם את גמישות המוח בתחומי עשייה שונים. כל תחום המבוסס על אימון ולימוד צפוי להרוויח אבל אני חושב שהראשונים ליהנות מפירות ההבנה הזו יהיו הפסיכולוגיה, מדעי המוח והרפואה השיקומית. עד כה הצלחנו להבחין במקרים שבהם המוח מגלה גמישות מתונה בתנאים של ריכוז גבוה. נשאלת השאלה האם נחזה גם במקרים שבהם המוח מגלה היפר-גמישות או גמישות שאינה מצריכה ריכוז מתמיד. זו שאלה חשובה מאוד להיבט היישומי של הרעיון".

     

    האם אינך חרד מהאפשרות שהאובססיה המערבית לשיפור עצמי תביא לשימוש לא מבוקר בגמישות המוח? שהדורות הבאים ילכו לחדרי כושר מוחיים, והורים יתישו את ילדיהם באימונים חשיבתיים כדי להופכם לגאונים?

     

    "אין שום ספק - גמישות המוח תנוצל לרעה! גילוי התכונה הזאת של המוח מעניק למין האנושי מידע חשוב – אך הוא לא מעניק לו תבונה יתרה. יותר מכל, אני חושש מהורים טיפשים ונרקיסיסטים שידחפו את ילדיהם לעצב מחדש את מוחם, במקום לצאת לשחק או במקום לתת להם להתמודד עם מגבלותיהם ולהיכשל בחיים – חוויה שהיא הכרחית למדי בעיני".

     

    אז למה לכתוב ספר כזה?

     

    "כי הדברים הטובים שאנחנו יכולים לעשות עבור ילדים הסובלים מבעיות למידה עולים במשקלם על הנזק שהורים יהירים ונלהבים יתר-על-המידה יכולים לגרום לילדיהם. וכל זאת מפני ששינוי במוח דורש ריכוז ומוטיבציה מצד האדם שמנסה לשנות את מוחו. אם ילד לא מעוניין לשפר את יכולות הלמידה שלו, כי הוא מרגיש שהוא לא זקוק לכך, יהיה קשה לגרום לו לעשות זאת".

       

    "הרעיון שהאדם יכול לשפר את עצמו, נמצא בבסיסן של של הפילוסופיות המתקדמות ביותר והניסיונות החברתיים החשובים ביותר של העידן המודרני. הוא השפיע על האנשים שעמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה האמריקנית, אבל כאשר הרעיון הזה הופך לאוטופי - קצרה הדרך לטירוף.

     

    כאשר שולב הרעיון הזה באידיאולוגיה המרקסיסטית, כבר החלו לדבר על 'להנדס את נשמת האדם' ואז גם החלו הניסיונות לרתום את המדע למטלה של עיצוב האדם החדש - האזרח הסובייטי האולטימטיבי. התוצאות היו הרות אסון. ההנחה שבני האדם יכולים להשתנות, מביאה להנחה שאם אדם כלשהו לא עונה על ציפיות המפלגה או המדינה, אז הוא סרבן ויש לגרש אותו למחנה או לגלות. זו הסיבה שאני מסיים את הספר באזהרה מפני נוירו-אוטופיה. אוטופיה היא רעיון אווילי ומסוכן שלא ראוי להופיע הצמוד למילה נוירו".

     

    ynet מדע: לקריאה בכל כתבות הערוץ על ציר זמן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דוידג'. "השתוקקתי לפשרה בין ספרות למדעי המוח"
    כריכת הספר
    מומלצים