הבגידה הזאת נמנעה ממש ברגע האחרון
קורה שפוגשים אנשים שהחיבור איתם הוא מיידי, אותו הומור, הבנה גם בשתיקה, זרימה מדהימה, זה לא קורה כל יום, וכשזה קורה לא רוצים לפספס היכרות כזאת. כולם מקיפים אותי, אבל איש לא יודע באיזו התמודדות מבלבלת אני שרויה. היחידי שאני יכולה לדבר איתו על כך רוצה למחוק כל זכר לקשר הזה
גם הוא בעל משפחה, כמוני. הכרנו לפני ארבעה חודשים. בעלי ואני התרשמנו מיד מנועם אופיו, מקולו העמוק והרגוע ומרמתו האישית הגבוהה, והחלטנו לשכור את שירותיו המקצועיים. בתחילה בעלי התנהל מולו, אבל עד מהרה הוחלט שכיוון שלי יש יותר זמן, אני אעבוד מולו. כמה חבל שזה קרה.
די מהר התחילו השיחות בינינו לגלוש לרמה האישית - סיפורים מן העבר, פילוסופיית חיים, זוגיות. התחילו שיחות הנפש. אני לתומי חשבתי שהנה מצאתי לי ידיד נפש, נוכל להתראות ולשתות קפה, קורה שפוגשים אנשים שהחיבור איתם הוא מיידי, אותו הומור, הבנה גם בשתיקה, זרימה מדהימה, זה לא קורה כל יום, וכשזה קורה לא רוצים לפספס היכרות כזאת.
כשהתחלתי לחוש שאני כמהה למפגשים איתו, מחכה לשיחה היומית שלנו, שאם מישהו היה מאזין לה היה חושב שמדובר בשיחת אוהבים, הבנתי שמשהו שאינו כשורה מתרחש, משהו מסוכן. אבל כבר היה מאוחר מדי.
ללא ספק משהו קרה לי, משהו שלא חשתי שנים
למעשה נתתי לשומרים שלי לצאת להפסקה ארוכה, ובזמן הזה קרתה ההשתלטות על ליבי, הבנתי שאני מאוהבת. אולי בו, אולי בהתרגשות, אבל ללא ספק משהו קרה לי, משהו שלא חשתי שנים. אני מקיימת זוגיות רבת שנים, חוף מבטחים, ובכל התקופה הזו לא חשתי שמשהו מאיים על זה, נהניתי מהתחושה שיש לי תמיד מקום שליו, מוכר שהוא שלי, ואני לעולם לא אסכן את זה.
החודשים האחרונים גורמים לי להיכלם. אני בושה בהתנהגותי, בבגידה הרגשית שלי במשפחה שלי, בעובדה שלאף אחד אין מושג מדוע רגע אחד אני מאושרת, ורגע אחר אני בתהומות הייאוש. חור גדול ושחור אופף את התקופה הזאת, אני לא זוכרת שום דבר משמעותי שעשיתי בזמן הזה, לא זוכרת למעשה דבר מלבד ההתחבטות האינסופית שלי מה לעשות עם עצמי, איך לצאת מהמצב הנוראי בו אני שרויה, מה נדרש ממני, מה קורה לי לכל הרוחות?
ישבנו זה מול זו, מרוחקים והכי קרובים בעולם, הבנו שאין דרך חזרה, צריך לסיים את הקשר שלנו בצורה מלאכותית, שכן לא ירחק הרגע שבו כבר לא נוכל לשלוט בעצמנו. היו רגעים שהרגשתי שאין אף אחד מלבדנו בעולם, עיניים חודרות אלו באלו, כמעט עושים אהבה בחיוך, במבט, בשתיקה, אוי כמה שזה מסוכן. הוא אמר שצריך לקבור את הכל, לא להשאיר אף לא חריץ אחד פתוח בינינו, ואני הסכמתי עם כל מילה, רק התחננתי בפניו שיגיד לי איך עושים זאת, איך קוברים דבר יקר?
התחושה שלי היא שאני הכי לבד בעולם, כולם מקיפים אותי, אבל אין נפש אחת שיודעת איזה קושי אני עוברת, באיזו התמודדות מבלבלת אני שרויה. היחידי שאני יכולה לדבר איתו על זה רוצה לקבור, למחוק, ואין לי איך לשחרר את הקיטור, את הכעס על עצמי, את הייאוש, הכלימה, הפחד, האהבה.
לא מצליחה להדחיק את המחשבות, הגעגוע, החוסר
אני מתקשה להאמין שזאת אני הניבטת אליי מן המראה, אותה הדמות, אבל מישהי אחרת. השינוי הדרמטי שחל בי לא מאפשר לי לזהות את עצמי. רוצה את חיי הקודמים בחזרה, מתגעגעת אליהם, מתגעגעת אל עצמי. אני מנסה להעסיק את מחשבותיי, לקרוא, לצאת, לנקות, אבל לא מצליחה להדחיק את המחשבות, הגעגוע, החוסר. לא מוצאת נחמה וטעם בדבר, עד מתי?
הסרט של ג'ים קארי "שמש נצחית בראש צלול" מהדהד בי. הלוואי שיכולתי לנקות את המחשבות, את ארבעת החודשים האחרונים, לא להכיר אותו, לא לעבור שינויים.
הוא כל הזמן אומר לי, "את בסוף תודי לי על הכל", הוא יודע שבתקופה הזו קרה לי גם משהו מופלא, פרחתי, נצנצתי וזהרתי למרחוק, נערים לא היססו להתחיל איתי, שכן שידרתי נעורים והרגשתי נעורים. התעוררתי מינית, עם בעלי ובלעדיו, נתתי לפנטזיות לשטוף אותי, וכל זה הקנה לי חיוּת.
החלטתי שאני רוצה לשתף אותו בכתיבה שלי, לפחות בחלקה, הוא שאל אותי "למה את עושה את זה?",
אמרתי שלא חשבתי על זה עד הסוף, פשוט יש לי צורך נוראי לחלוק עם מישהו, בעיקר איתו את המצב הזה שלי, לגלות לו דברים חדשים.
"מה את חושבת שיקרה?" שאל. "אנחנו ניפגש, ואז התוצאה תהייה שבאמת נגלה דברים חדשים... את רוצה להרוס לך את החיים? אני רוצה לקרוא, אבל את תודי לי על זה שלא קראתי".
בהתחלה נעלבתי וכעסתי, הוא בעצם בפעם הראשונה מסרב לי, וסירוב זה לא דבר קל. אני יודעת שהוא צודק, אחראי, בוגר, לוקח החלטות ומבצע, ואני כמו תלמידה חסרת ישע, מחכה לשמוע מה מותר ומה אסור. איפה האישיות שלי? החוזק? הכל נעלם אל מולו.
רוצה לאכול את העוגה, אבל גם להשאיר אותה שלמה
אולי בסתר ליבי קיוויתי שנמצא פיתרון אחר, שלא נצטרך להתנתק, רק לדחות את הקץ עוד קצת. אבל גם אני רוצה לשכוח, לחזור לחיי. זה הדיסוננס שלי: רוצה להפסיק, אבל לא רוצה לכאוב, רוצה לחוות רגעים איתו, אבל לא רוצה להיפגע ולפגוע, רוצה לאכול את העוגה הקצפתית, אבל גם להשאיר אותה שלמה.
אני רוצה להאמין שהזמן ירפא, ישכיח ויגרום לי לתמוה על התנהגותי הטיפשית, הלא בוגרת, העלובה והבוגדנית. אם לי זה קרה, זה באמת יכול לקרות לכולם, זאת לא קלישאה, זו האמת לאמיתה. מצב כזה יכול לתפוס כל אחד מאיתנו, ברגע שהוא הכי פחות מצפה, בכל עת ובכל מקום. מצבים כאלה מזכירים לנו, האנשים הקטנים, שיש דברים שגדולים מאיתנו, שכל יום טומן בחובו הפתעות, מהן טובות מהן רעות, שלא ניתן למנוע התאהבות. עכשיו צריך לאסוף את השברים ולהתמודד.
- טורים, מאמרים וסיפורים על התמודדות עם בגידה
