שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עמים נפגשים על חבל תלייה

    פסטיבל עכו מארח בשנתו ה-30 פרויקט בינלאומי שמתחקה אחר שורשי האלימות במזה"ת, ומוכיח דרך צוות שחקנים ישראלי, פלסטיני ואירופי שיש אלטרנטיבה. נפגשנו עם היוצרים לשיחה על תיאטרון, קונפליקטים והיסטוריה שלא נגמרת

    לפני יותר משנה צלצל הטלפון בביתו של הבמאי עידו שקד בפאריז. על הקו היה הבמאי מיכאל רונן, חבר ילדות, שלמד בלונדון ושם גם הקים את Conflict Zone Arts Asylum , קבוצת תיאטרון, שבדומה לזו של שקד - מורכבת ממהגרים שהגיעו לאירופה מאזורי סכסוך.

     

    רונן הציע לאחד שורות במסגרת פרויקט משותף שיתרחש בעיר עכו, ויתחקה אחרי שורשי האלימות במזרח התיכון דרך נקודות מבט שונות. שקד התלהב. ביחד עם שותפתו לורן חוסיין, צרפתיה ממוצא לבנוני שהכיר בבית הספר של ז'ק לקוק ואיתה הקים את אנסמבל "מג'אז", החליט לצאת להרפתקה שכללה השתקעות בת חודשיים בעכו.

     

    התוצאה - שתי הפקות שמציגות במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ומציעות התבוננות מרתקת ומפוכחת על שאלות של זהות ובאופן עקיף גם על הסכסוך במזרח התיכון. רונן ביים את "חומת ים". המחזה נכתב על ידי הפלסטיני טאהר נג'יב ("בטווח יריקה"), הישראלי בועז גאון ("השיבה הביתה") והמחזאי הבריטי ממוצא ניגרי, דבו אולווטומינו.

     

    המחזה מתרחש בכלא עכו. גיבוריו, שלוש דמויות פיקטיביות, הם יהודי יליד פולין שלוחם בשורות האצ"ל, צעיר פלסטיני רדוף חלומות וחזיונות של מוות וטרגדיה וקצין של המנדט הבריטי. דרך עיניהם נפרשת התקופה שהשפיעה על מערך היחסים היהודי-ערבי, וקבעה את נתיב המעורבות של הקהילה האירופית במזרח התיכון.

     

    "זה התחיל מקריאה של 'ימי הכלניות' של תום שגב", מספר רונן, "פתאום ראיתי בבירור את נקודת המפגש של שלושת העמים סביב חבל התלייה. זה מפגש מרתק של עמים, תרבויות ונראטיבים בתקופת זמן מסוימת שסימנה את תחילתה של הלאומנות האלימה באמצעות המחתרות, המרד העממי והולדתם של גיבורים שעד היום משמשים מקור השראה למה שאנחנו עושים".

     

    אפשר לראות את הצלקות

    גם רונן וגם שקד הם יוצאי יחידת התותחנים של צה"ל, ששירתו בתקופת האינתיפאדה השנייה. "זה נכון שאת הצלקות שהתקופה הזו השאירה עלינו אפשר לראות בעבודה", מודה רונן ומוסיף: “אנחנו מנסים להבין איך הגענו למצב שבו אנשים צעירים מוצאים את עצמם לוחמים בסיטואציות לא הגיוניות, ומה היה דפוס המחשבה שהביא אותנו למקומות האלה".


    שאלות של זהות וסכסוך. מתוך "חומת ים" (צילומים: צחי כהן)

     

    רונן יצא לחיפוש אחרי שורשי הגבורה ויצר ניסיון ראשון מסוגו למצוא מכנה מקביל, ונקודות השקה בין שלושה נראטיבים שמעולם לא חוברו יחדיו בכדי להציג תמונה השואפת לשלמות. ההצגה למעשה חיברה שלושה מחזות קצרים שיוצרים במובן מסוים יצירה קוהרנטית אחת.

     

    הרציונל, הוא מדגיש, לא היה לייצר אחידות, אלא לשמור על נאמנות לאמת ההיסטורית של כל אחד מהצדדים. "אין כאן ניסיון לנהל דיאלוג בין מחזאים ומחזות. הקשר הוא בדמויות המשותפות שקופצות ממחזה למחזה ובאלמנטים מקשרים כמו האלימות והקורבן. שלושת הדמויות הם קורבנות של האינטרס הלאומי, שנדרשו להקריב למען הקולקטיב והמדינה והפכו בכך לגיבורים בעל כורחם. זהו בעיני הגרעין של המזרח התיכון".

     

    עבודת הכתיבה המשותפת הציפה לא מעט מחשבות טורדניות. "טאהר נג'יב גילה שהדימוי המרכזי בסיפור הפלסטיני הוא חלום", מספר רונן, "הוא חיפש מידע על מה שקרה בכלא עכו בתקופה ההיא ללא הצלחה. הספרים מציגים סיפורים שונים וכך גם האנשים שחיים".

     

    נקודת השקה של שלושה נראטיבים

     

    "בנוסף, הנראטיב הפלסטיני לא קיים בזיכרון הישראלי. אם נכנסים לכלא עכו היום לא מוצאים בו עדות כתובה לכך שהיו שם אסירים פלסטיניים. כששאלנו על כך נאמר לנו שזה פשוט לא הסיפור שלנו. הם צודקים. מוזיאון ששייך למשרד הביטחון מציג אינטרס מסוים לקהל כדי שיתרשם ממנו".

     

    מפגש שהוא קריאת תיגר

    גם המחזאי בועז גאון מדבר על תהליך מפכח ומרתק: "הגענו לעכו לחודש. לא הכרנו קודם והמפגש היה יוצא דופן גם ברמה האישית וגם במובן הרחב. כל אחד מאיתנו הכיר את ההיסטוריה הרשמית, אבל לא את הנראטיבים האחרים. במובן הזה מדובר במפגש שהוא קריאת תיגר על הנראטיב המוכר לנו. אני לא חושב שהכוונה היתה לשפוט את ההיסטוריה, אלא לנסות להבין את ההווה טוב יותר דרך המפגש של נקודות המבט".


    "הכל התחיל מימי הכלניות"

     

    רונן מחדד את הדברים: "אנחנו מדברים על השלכות. מסתכלים על ההיסטוריה שחוזרת על עצמה גם היום במעורבות בעיראק ובאפגניסטן למשל, ולא יכולים שלא לשאול את עצמנו כמה רחוק אני הייתי הולך בשם הטוב והצדק? מהם הגבולות? מי קבע שלוחם צדק הוא לא טרוריסט ולהיפך? ואם אלה עמודי התווך שעליהם החברה שלנו מבוססת, מה ההשלכות שלהם עלינו בחיי היומיום?

     

    "המסקנה הברורה העיקרית שלי היא שהאלימות שיצרו הבריטים בהוצאות להורג מהדהדת עד לימינו. הבריטים הפכו את הלוחמים בשני הצדדים לקדושים מעונים. השגנו את המדינה הזו בכוח, וסביר להניח שגם הפלסטינים חושבים שישיגו כך מדינה. הדיפלומטיה לא ניצחה, היא יצרה מעגל".

     

    המעגל של מג'אז

    את המעגל הזה בדיוק מבקשים גם חברי אנסמבל "מג'אז" לשבור. גם הם, אם תרצו, אסופה של שחקנים-יוצרים ששורשיהם במזרח התיכון. בעכו הם מצאו פלטפורמה למפגש בין שפות, תפיסות עולם ואמירות אמנותיות. "מסעות צלב", שכתב המחזאי הצרפתי מישל אזמה, מתרחש במזרח התיכון. הזמן לא חשוב. גם למיקום המדויק ולשמות הגיבורים אין משמעות מיוחדת. תמיד יש שני מחנות. תמיד זה "הם" ו"אנחנו”. תמיד החיים תלויים על חוט השערה.


    מסעות צלב. מקום - מזרח תיכון, זמן - לא חשוב

     

    צעירים שגדלו לתוך המלחמה, אם שמחפשת את ילדיה שיצאו זה מכבר לשחרר את ירושלים, סוחרי נשק ושני זקנים אכולי נוסטלגיה לאירופה היפה, שזורים בתוך החלום התיאטרלי שרקח אזמה, בו הוא מציג את המלחמה במלוא אכזריותה.

     

    "נקודת האפס היא במפגש בין האירופי ליושבי המזרח התיכון", אומר עידו שקד, "זה מפגש שחוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה. אידיאולוגיה דתית או לאומית שולחת אנשים צעירים להקריב את עצמם על המזבח שלה. הם חווים את המלחמה ומשמרים את הפצע. הקונפליקט הבלתי נגמר הזה בין תרבויות ואנשים קיים כל הזמן.

     

    "בתקופת הצלבנים, למוסלמים שישבו במזרח התיכון היתה התבוננות כמעט זהה לאיך שאירופה מתבוננות היום ב'אוריינט'. הם היו משוכנעים שהברברים האירופים באו להשחית את הידע והתרבות שלהם. שם החל רעיון הג'יהאד - התאחדות נגד האחר, שהיא למעשה העתקה של מלחמת הקודש הנוצרית. זה מעניין לראות איך הסיפור הזה מתגלגל וחוזר על עצמו בצורות שונות, אבל שומר על אותה טרמינולוגיה.

     

    מסעות הצלב עדיין לא תמו

    "בעצם אפשר לומר שמסעות הצלב עדיין לא תמו. מה שהיה נכון ורלבנטי לפני 800 שנה, עדיין תקף. האמהות השכולות, שחתמו לילדיהם על מסמך הויתור לטובת 'שירות קרבי', שלחו אותם לשדה הקרב ומסתובבות עם תחושת אשם, הן למעשה גלגול של אותה האם מימי הביניים שנתנה לבנה לצאת למסעות הצלב".


    לפסימיים אין מה לחפש פה. מתוך "מסעות צלב"

     

    בהצגה שביים שקד משחקים שחקנים מלבנון, איראן, ספרד, צרפת, ישראל ופלסטין. "יש בזה הרבה מאוד אופטימיות", הוא אומר, "מי היה מאמין שבעיר הזה, שבה רק בשנה שעברה בוטל הפסטיבל בגלל מהומות בין יהודים לערבים, שיתוף פעולה שכזה יכול להתממש. אם לא היינו אופטימיים לא היינו באים לעכו. לפסימיים אין מה לחפש פה".

     

    שקד מוכן כבר לחיצי הביקורת. כשאני שואלת על ההשפעה של החיים בצרפת על נקודת המבט שלו על ישראל - הוא עונה בלי לחשוב: "בעייתית".

     

    למה הכוונה?

     

    "זו פרספקטיבה בעייתית ואני יודע שיש שיאמרו: 'מי אתה שתשב בצרפת ותלמד אותנו מוסר'. אבל אני ישראלי.

    חוויתי את כל מה שישראלים אחרים חווים, כולל צבא ושטחים. מה שקורה פה חשוב לי. בצרפת הבנתי שמה שמלמדים אותנו זה לא כל הסיפור. לא שפתאום גיליתי שיש צד אחר, ידעתי את זה גם קודם, אבל אני רוצה לדעת יותר.

     

    "חשוב לי לראות את התמונה השלמה. ההפקה הזו היא לא רק אקזוטיקה שמערבבת יהודים וערבים. יש פה חבורה של אנשים שהגיעו הנה כדי לגבש לעצמם דעה, לחוות את החוויה בגוף ראשון, לדבר ולהיפגש עם ישראלים. זה מרגש אותי. זו לא הצגה עם מסר פוליטי, אלא ניסיון להראות שיש דרכים שונות להסתכל על מציאות".

     

    מכאן גם בא שם האנסמבל שלכם?

     

    "מג'אז בערבית זו מטאפורה או אפשרות. אני חושב שתיאטרון הוא מטאפורה למשהו אחר שיכול להתקיים. תיאטרון הוא האפשרות לעשות דברים בכל מיני דרכים ולהסתכל על העולם דרך כל מיני עדשות. נוצרנו מתוך רצון לחבר בין אנשים שלא בהכרח מגיעים מאותם המקומות או מחזיקים באותן דעות ותפיסות, ולגרום להם לא להסכים ביחד על הבמה שהיא המקום הטבעי לקונפליקט".

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מסעות צלב. אז ועד היום
    צילום: צחי כהן
    צילום: עידן הובל
    רונן. מנסים להבין איך הגענו עד הלום
    צילום: עידן הובל
    לאתר ההטבות
    מומלצים