מי צריך קוד אתי?

הדיון המתחדש לאחרונה בנחיצותו של קוד אתי ללוחמה בטרור לצד המסמך הקרוי "רוח צה"ל", מזכיר שאלת יסוד בפילוסופיה של תורת המשפט: האם ריבויין של נורמות כתובות מעיד על חוסנה של החברה, או דווקא על ההיפך, על היותה חברה חולה.

מר אתיקה צבאית, הפרופסור אסא כשר, מזכיר כי בניגוד לדעתו הצבא העדיף בשעתו הנפקת מסמך קצר של ערכי צה"ל, ונמנע מפירוט שיכול היה לדידו להועיל להפנמתם, דבר שכנראה לא התבצע כראוי. במקום פנקס כיס הם העדיפו פוסטר, אמר. המיני-מחלוקת הזו רומזת למשקל התודעתי המופרז שנוטים לייחס אצלנו לקודים אתיים, מסמכי ערכים, "ניירות רוח" למיניהם, יהא כינויים אשר יהא.

שחרור אסירות בתמורה לקלטת וידאו שמעידה על מצבו של החייל החטוף גלעד שליט, מעורר ספק גדול - אם יש במסמכי הערכים והאתיקה כדי לסייע למקבלי ההחלטות בהכרעה נכונה יותר מאשר בהיעדרם. במציאות לה הורגלנו, שבה לכל הפרת עקרון מקודש תימצא ההצדקה המתאימה, נדרש עומק עיוני רב יותר משורת משפטים המנוסחים בכישרון, חכמים ככל שיהיו.

אין חולק כי יש ערך חינוכי לא מבוטל בניסוח מסכת ערכים והפנמתם כמרכיב בתרבות הארגונים, במיוחד בכאלה שעוסקים בהצלת חיים או בהקרבתם בשם המדינה ותושביה. אלא שמכאן ועד לטענות אודות היעדר מוסר לחימה, או ערעור על איכותו ומידת הפנמתו בצה"ל בהקשר של מבצע "עופרת יצוקה" ומסקנות ועדת גולדסטון מחד גיסא, והתנהגות התא"לים תמיר ופארס מאידך - רב המרחק. לא את הכל מותר להעמיס על המחצב הזה שנתגלה בצה"ל רק לפני כעשור וחצי, ומאז התפשט אופנתית לארגוני ביטחון נוספים ואף לגופים נוספים, ממלכתיים ופרטיים.

רענון הזיכרון בתוכן רוח צה"ל מעלה כי יש בו בעיקר בבחינת state the obvious; הרוב מתוך עשרת הערכים הינו בנאלי, אוניברסאלי, מתאים ומומלץ לכל ארגון שהוא, גם אם הוא תאגיד עסקי או מסחרי (דבקות במשימה, אחריות, אמינות, דוגמא אישית, מקצועיות, משמעת, שליחות). הערכים הצבאיים המובהקים כמו חתירה לניצחון, כיבוד חיי אדם, רעות - הם עמומים, בלתי מוחלטים ומכילים בתוכם פוטנציאל לסתירה פנימית. הרי ברור שאין מקום לשמירת חיי חיילינו כמו גם כיבוד חיי חיילי האוייב בכל מחיר.

החתירה לניצחון היא בליבת האתוס הצבאי, אבל אם תיתפס כמוחלטת היא תסתור ערכים אחרים שמופיעים באותו מסמך עצמו. כך גם ערך הרעות, שהינו מסעיר בשדה הקרב אבל נעצר בחובת דיווח וביקורת נוקבת כלפי החבר בתחקיר מבצעי, או חלילה בחקירה פלילית או משמעתית הוגנת. התקווה שהמסמך בניסוחו העמום יסייע לחייל בפתרון בעיות מוסריות מורכבות הייתה, צריך להודות, יומרנית אם לא מעבר לכך.

הקוד האתי ללחימה בטרור, שעל יישומו לצד רוח צה"ל מדברים בימים אלה, מכיל 11 ערכים. עיון מעלה כי גם בהם אין חידוש מיוחד. הם תואמים בעיקרם את הוראות דיני המלחמה הבסיסיים המוכרים יחד עם שכל ישר ויושר אישי, הגינות ואנושיות. הם אכן דומים יותר לנוסח של פנקס כיס או הוראות הפעלה. קשה לזהות בהם את המימד האתי, הערך המוסף המוסרי-ערכי שאותו הם מתיימרים לשרטט.

דווקא הקוד האתי של שירות הביטחון הכללי, שנכתב כמה שנים לאחר הקוד הצבאי, יכול להדגים מסמך שיש בו ייחודיות למהות הארגון וגם ובעיקר היעדר יומרה מופרזת. חמשת ערכיו (בלבד): ממלכתיות, ריסון הכוח, שמירת סוד, הטלת ספק, אמינות - רלוונטיים ונוגעים לאופי הארגון, תחומי אחריותו, ועונים על ליקויי הארגון בעבר. דברי ההסבר הקצרים שמלווים אותם מעידים שהעוגן הממשי של מסגרות הפעילות המבצעית של הארגון צריך להיגזר מערכים אנושיים וממלכתיים בסיסיים, שאין יומרה להחליפם ולהטמיעם בשיטת אינסטנט.

אכן, ערכים אינם ציוד לחימה שהחייל חותם עליו באפסנאות עם גיוסו לצבא, ומחזירו עם השחרור. ערכים, להבדיל מנשק, טהור או לא, צריך להביא מהבית. זה כבר סיפור שחורג משאלות של ביטחון במובנו הצר. אי אפשר לכווץ אותם לתוך פוסטר או פנקס כיס. אין זה עניין סמנטי: הניסיון לעגן ערכים בסיסיים במסגרת הצבאית, עלול לבלבל ולטשטש את מהותם האמיתית. מישהו עלול לחשוב שהמסמך עדיף ומקודש מהמהות, וכך הנזק עלול להיות רב מהתועלת.

אריה רוטר, לשעבר היועץ המשפטי של השב"כ, עמית מחקר במכללה לביטחון לאומי