ההפרעה הסוכתית שלי
בהתחלה הסוכות שלה נראו כמו שאנז-אליזה בכריסמס, אחר-כך עוטרו ברימונים ותמרים (שהגיעו עם צרעות) ותמונות של רבנים (שסיימו בתוך המרק). טלי פרקש, מעצבת סוכות ידועה, תולה את הנעליים ומעבירה את השרביט ליצירות הילדים
אני עומדת בחצר הבית מסתכלת למעלה, בוהה בקורות העץ החומות שצבעתי בעצמי רק לפני שנה. סביבי פזורים על הרצפה מנצנצים בכל מני גדלים וגוונים, היישר מהמכולה מסין, פלקטים של אושפיזין ושאר סממני החג הצמחיים נחים שעונים על הקיר, בוהים בי באדישות. "מה תעשי איתנו הפעם", אני שומעת אותם חושבים בהשלמה.
אין לי מושג ברור מתי התחילה אצלי "ההפרעה הסוכתית", אי שם בסביבות גיל חמש עשרה. אחרי שנים רבות של המנטרה "נוי סוכה", "נוי סוכה" משהו שם התחבר חזק מדי, אובססיבי מדי. לימדו אותי שסוכה היא הבית שלנו למשך שבעה ימים "ובית", אמרה המורה בהטעמה מכוונות היטב, "צריך להיות יפה".
בחג הראשון, כשזה התחיל, אמא עמדה המומה מול סוכה נוצצת עד כדי סינוור. הדודה מצרפת אמרה מבלי להתכוון לפגוע: "זה מזכיר לי את השאנז-אליזה בכריסמס, הרבה נוצץ, כן?", הוסיפה בהתפעלות. מיותר לציין שהשאר לא גילו התלהבות רבה לבלות בתוך כדור מראות. היה גם מי ששאל אם זה יפריע למשהו אם ירכיב משקפי שמש. רק גילי השכנה מהבניין שליד רצתה לעבור לגור שם לתמיד.
בשנה שאחר כך הבטחתי לאמא ללכת על אותנטיות ופשטות. "סוכה כמו פעם", אמרתי לכולם כולל גילי. "סגנון שנות החמישים?", שאלה "המעצבת הנולדת". "משהו כזה", מלמלתי לה בחצי פה . "סדינים לבנים בלי שום דבר הפעם", חזרתי והדגשתי. כך ניתלו להם על הסכך הירוק רימונים ותמרים (על חבל פשתן!) כדים הונחו בפינות. היה נדמה שהפעם זה מצליח - עד שהגיעו הצרעות.
השכן מקומה השנייה היה הראשון לספוג את מלוא 'השדרוג הסוכתי'. שתי עקיצות באף הן התמורה על כך שהעז לישר את הסכך. 'הקישוטים האותנטיים', הורדו מיד בצאת החג הראשון.
אחרי שנה של טראומה לי ולגילי חזרנו לסורנו." המורה אמרה שצריך להרגיש בבית, אז נעשה אווירה ביתית", הפצתי את הבשורה החדשה. "שום נוצץ, שום דבורים", אמא ביקשה ואני הבטחתי. "גילי תביאי מהמרפסת את התמונות של הרבנים", הורתי לעוזרת המסורה לסחוב את התמונות במסגרות הכבדות, "זה ילך מעולה על רקע הסדינים החומים" ,הוספתי בפרץ של השראה. נברשת נוצצת ומזויפת להפליא השתלשלה מלמעלה והסוכה הפכה באחת לבית מזרח אירופי, אי שם בגליציה. "ממש יפה", התפעלו כולם, גילי אפילו חשבה לשלוח תמונה למחנכת, "בטוח לזה היא התכוונה כשאמרה כמו בבית". הוסיפה בחיוך מאושר.
הרב "בתוך" המרק
אני לא אגלה לכם איזה רב נפל בסוף אל תוך המרק בערב, ומי 'זכה' לנחיתה קשה יותר הישר אל הנר ההבדלה ועלה בלהבות. זה לא חשוב, זה מביך מדי. בבית הטילו ווטו על עיצובי הסוכה שלי והודיעו שמכאן ולהבא הסטיילינג בין כותלי הסוכה אסור בהחלט. רק המשפחה של גילי הוסיפה לסבול...השנה אני מסתכלת למעלה לקורות החומות, סוף סוף אחראית על סוכה משלי. מבטיחה בשקט לעצמי ולבעלי שעדיין לא יודע כמה חסר אחריות מצידו להשאיר אותי עם הקישוטים, שהשנה אין שום עיצוב, שום כלום. אני תולה את היצירות המופשטות שהילד יביא, קצת שרשראות שהוא אוהב וזהו. שום דבר מיוחד או מוזר (תלוי את מי שואלים), הסוכה הכי סטנדרטית מינוס בשכונה.
עוד לא הספקתי לגמור לנעוץ את הסיכות ביצירה האחרונה של לאונרדו דה פרקש כשעל הקו גילי השכנה מפעם. "הי מ'נשמע?", היא מצווחת, "אני השנה הולכת על עיצוב ירוק כזה, קנים במקום סדינים מאוד זן", היא יודעת גילי, גילי היא אדריכלית. "אז מה?, מה המוח שלך הביא לעולם השנה?", היא חוקרת. עוד בטרם אני מספיקה להגיד לה שפרשתי, שחזרתי לעולם 'המקשטים השפויים', אני שומעת איך הפה שלי עונה לה מרצונו החופשי: "השנה אני 'בילדותיות מכוונת', בעיקר 'יצירות ילדים', את השולחן נעצב בצבעי יסוד, נראה לי ילך יופי יחד".
מומלצים
