ששי קשת

אם אתה חפץ חיים וקריירה ארוכה בתחום הבידור, אל תהיה אליל נוער. אני ברחתי מזה כמו מאש. לא אהבתי שרדפו אחרי וקרעו לי את הבגדים. הבנתי שלא אגיע רחוק אם אהיה נתון לטעמן המתחלף של נערות מתבגרות, והחלטתי להתעסק רק בדברים שאני יודע.

אין דבר שמעליב אותי יותר מלהיקרא "סלב". אני זמר, שחקן, רקדן ואמן מבצע, לא מישהו שרוצה להיות סתם מפורסם. היום כולם רוצים להיות סלבס. חלקי לא עימם.

קול מחייב עבודה בלתי פוסקת. צריך לטפח אותו ולהתנהג אליו יפה, והוא יחזיר לך בכבוד. אני לא עולה לבמה בלי לעשות חימום, וגם לא אוכל ולא שותה לפני הופעות. בטח שלא אלכוהול. כמובן שיש גם עניין פיזיולוגי, ואצלי כנראה שהמיתרים בנויים כמו שצריך, תודה לאל.

קהל של ילדים זה קהל אמיתי. אין אצלם חוכמות, ואם הם לא אוהבים אותך הם יצביעו ברגליים, ככה שהופעה מולם דורשת את האחריות והאומץ הכי גדולים שיש. אני מרגיש שגידלתי דורות שלמים: הילדים שהיו רואים אותי ב"שלוש, ארבע, חמש וחצי" מגיעים היום עם הילדים שלהם למופעים שלי.

"אמרתי לו 'צ'ומפי, אני אדאג לך', אבל הוא העדיף לפרוש" 

אנחנו לא מדינה שבנויה למחזות זמר. פשוט אין כאן מספיק קהל, וחבל, כי אני מת על מיוזיקלס. בעיני הם האמנות הנשגבת ביותר: אתה גם שר, גם רוקד וגם משחק. תמיד אומרים לי שיכולתי להיות סטאר ענק בברודוויי. אני אדם ריאלי, ולכבוש את אמריקה נראה לי קצת מופרך, אבל אני בכל זאת מעדיף שיגידו מה יכולתי להיות מאשר מה לא.

אמנים בדרך כלל עסוקים רק בעצמם. זאת בעיה במדינה כמו שלנו, שבה המלחמה על התרבות לא מסתיימת לעולם. תקציב התרבות פה הוא חרפה, אין לו אח ורע בעולם. האמנים נמצאים בתחתית שרשרת המזון הישראלית. אמנות זה דבר שיפה להתהדר ולהתקשט בו, אבל תמיד יש דברים יותר חשובים. כשהקמתי את איגוד אמני ישראל עם אילי גורליצקי ושלמה ארצי, לא היו פה בכלל סטנדרטים להעסקה ופנסיות והגנה. היום המצב השתפר, ופתאום לכל האמנים יש פמליות. אני רק מקווה שהם דואגים להם בדרך ולא רק גונבים אותם.

ברור שאמנות זה לא הכל בחיים: החיים עצמם יותר חשובים. יש לי בית, אישה, משפחה. זה יותר חשוב.

אם כבר להתחתן, אז כדאי להיות נשוי ליונה אליאן. אני מתברך בחיי נישואים נפלאים, ואנחנו החברים הכי טובים.

מהיום שפקחתי את עיני ידעתי שהאישה שווה לגבר. נולדתי בקיבוץ, בחברה שוויונית. אבא שלי, שהיה אחראי על הבנייה, היה יכול באותה מידה להיות גננת.

ילדות בקיבוץ היא גן עדן. לא הייתי ילד קיבוצניק מסורתי: הייתי מסודר יחסית, לא אהבתי סנדלים וגם לא את בגדי העבודה שכולם לבשו. אני שייך לדור שגדל בחברת ילדים ולא בבית ההורים. בעיני נשארתי עד היום קיבוצניק, למרות שאף אחד לא סופר אותי ככזה.

להקת הנח"ל היתה בית הספר של חיי. לא למדתי משחק ושירה במקום אחר, ומה שהטביעו בי שם הם החוקים שלפיהם אני נוהג עד היום. עבדנו אז עם מיטב הכותבים והמלחינים והבמאים, ועשינו דברים שהם עד היום נכסי צאן ברזל של המוזיקה הישראלית.

"הלהקה" רודף אותי. בראיונות תמיד שואלים אותי ומחזירים אותי לשם, ויש לי מזה עייפות חומר. אני מסתכל על זה בהרבה אהבה; בסך הכל היינו חבר'ה צעירים וחיינו תקופה מסוימת יחד כמו להקה צבאית, על כל המשתמע מכך. לא חשבנו אז שאנחנו מייצרים קאלט או אייקון. שנים היו זורקים לי בהופעות טקסטים שלמים שאמרתי שם.

מדי כמה שנים יש תחייה מחודשת ל"פנקס הקטן". השיר הזה הוא משהו מיוחד, אין מופע שלא מבקשים אותו, וזה השיר שהכי מזוהה איתי. הוא גם לא מפסיק להיות בפלייליסט. אני מאוד אוהב את הבלדה הנפלאה הזאת. גדול הפנקס הקטן הזה.

חוץ מלרקוד בלט עשיתי הכל. נגעתי בכל תחומי האמנות שקיימת על הבמה ועל המסך. אין לי מה להתלונן ואני עוד צעיר, ואם לא הספקתי לעשות משהו, אני עוד אעשה אותו.

• ששי קשת הוציא לאחרונה את האלבום "פתח לנו שער" של פיוטים וזמירות יהודיות. את האלבום ילווה בקרוב מופע באותו שם