מקק היום

מוזר: אנחנו לא זוכרים שהכרזנו על יום־הבא־את־שאלותיך־המעפנות־לעבודה, אבל רם גלבוע בכל זאת הביא כמה. "האם חרקים ממינים שונים יכולים להזדווג?", פתח בעל הטור החודשי והכלב הטיפשי. "ואם כן, האם ניתן להניח שקיימים בעולם ילדי אהבה של ג'וק ויתוש למשל?". מיד כשהבנו שכבר אמצע החודש ושאוטוטו צריך לסגור עיתון הרמנו טלפון לפרופסור איתן פרידמן מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה מספיק אדיב להסביר לנו שאין דברים כאלה. כלומר, חוץ מבמקרים שיש.

"על פי העיקרון המדעי", אמר פרופ' פרידמן, "חלק מההגדרה של בעלי חיים ששייכים למינים שונים היא שהם לא יכולים להביא לעולם בן כלאיים פורה. אבל זה עדיין לא אומר שהם לא יכולים לעשות סקס, בעיקר אם דוחפים אותם לזה". במילים אחרות, סוסה בכלל לא היתה מסתכלת על חמור בתנאים רגילים. אבל תחת חסות האדם היא יכולה להזדווג איתו, ואפילו להביא לעולם פרד קטן שהוא בן כלאיים עקר. באותו אופן יכולים גם חרקים ממינים שונים להזדווג ולהביא לעולם צאצאים בני כלאיים; בטבע התופעה נדירה מאוד, אבל בתנאי מעבדה אפשר לכפות זיווג כזה, ולפעמים בני הכלאיים אפילו יצאו פוריים כנגד כל הסיכויים. אז למה אנחנו לא רואים מינים חדשים שמתפרצים מהמעבדות אל הרחוב? הסיבה העיקרית היא שצאצאים כאלה יכולים להגיע רק מצמד חרקים שקרובים זה לזה מבחינה אבולוציונית. נגיד יתושה כולכית חד פסית ויתוש כולכי טורדני, שאת ההבדל ביניהם קשה לזהות גם בזכוכית מגדלת. חוץ מזה, טרם נמצא נדל שיהיה מספיק חרמן בשביל לראות יתושה ולמלמל בינו לבינו "פייר, הייתי נותן שם".

לגלבוע היתה עוד שאלת אחת מתחום האנטומולוגיה, שזה בעברית משהו שחנונים מבינים בו: "למה חרקים נמשכים לאור?". "אין לי מושג", השיב פרופ' פרידמן בכנות או סתם כדי שנצא לו מהחיים, "והאמת היא שלאף אחד אין: כל מה שיש זה כמה ניחושים טובים, ואחד מהם הוא שחרקים רגילים למצוא את דרכם בלילה בהסתמך על אור הירח".

הקטע עם חרקים, גלבוע, הוא שהם עובדים על אינסטינקטים: במוח הקטן שלהם אין הרבה מקום ללמידה ולגיוון, אז אחרי מיליוני שנות אבולוציה שבהן התרגלו לנווט לפי מקור האור החזק ביותר בלילה, עכשיו הם מסיימים את חייהם בקמיקזה לוהטת על נורות חשמל. נשמע סביר, לא?

ובכן, לא. בהסבר הזה יש כמה מוקשים: קודם כל, יש הרבה חרקים שנמשכים לאור למרות שהם לא נוטים להגר ממקום למקום וממש לא צריכים לדעת איך לנווט. שנית, חרקים שכן מנווטים עושים את זה בדרך כלל באמצעות חוש הריח, שעוזר להם לזהות ממרחק איפה יש פרחים שצריכים ממש עכשיו עש לילה עם חדק ארוך ועבה. הירח הוא פשוט לא פקטור כאן. אז למה הם בכל זאת מתעופפים לעבר האור? השערה לא רעה היא שאור החשמל המלאכותי מצליח לרמות את האינסטינקט הטבעי של החרק, שעוצב בעידן שבו לילה היה לילה וחושך היה חושך. חרקים שמתקדמים בלילה לעבר מנורה דולקת עפים אינסטינקטיבית אל מותם פשוט כי מבחינתם הם לכודים במערה, והדרך הבטוחה החוצה היא לעוף לכיוון שממנו מגיע האור. איזה קרועים. 

דין התנומה

קורא אחד שואל אם אפשר לישון בעיניים פקוחות. חבל שהוא לא עבר פה בערך ב־14:00, היה חוסך לו להקליד

"שמעתי שעל מישהו שהצליח לישון בטנק עם עיניים פקוחות במהלך מבצע עופרת יצוקה", מספר לנו הקורא אלמוג. "האם זה בכלל אפשרי?". והתשובה היא ששינה בעיניים פקוחות היא כמו צפייה ב"שבוע סוף": אפשרית, אבל לא מומלצת.

לא מעט אנשים כבר הצליחו לישון עם עיניים פקוחות, ולתופעה הנדירה הזאת יש אפילו שם מדעי: לגופתלמוס. היא מתרחשת בעיקר אצל ילדים, אבל גם מבוגרים יכולים להירדם עם עין אחת פקוחה (או אפילו שתיים) כתוצאה מלחץ, עייפות קשה או שכרות עמוקה. והקטע הבאמת גרוע הוא ששינה בעיניים פקוחות היא גם אחד הסימפטומים של פאראסומניה - או "כמו־שינה" - שכוללים בין היתר הליכה ודיבור מתוך שינה. במקרים קיצוניים של התסמונת תועדו אפילו רציחות שבוצעו מתוך שינה, אבל גם אם נצא מהנחה שהברנש בטנק לא הולך להפגיז אף אחד, עדיין יש כמה סיבוכים שצריך להביא בחשבון.

הצרה העיקרית היא נזק מתמשך לעיניים. בלגופתלמוס נשארים העפעפיים פתוחים, בלי המצמוצים שמסככים את העין בנוזל הדמעות. במצב כזה הקרנית עלולה להתייבש - מה שבמקרה הטוב גורם לצריבה ולכאבים, ובמקרה הרע לאללה להצטלקות הקרנית. מה עושים? פיתרון אחד הוא ניתוח פשוט שבו תופרים את העפעפיים זה לזה ומאפשרים לעין לקבל מנוחה בזמן השינה. נכון, לא כיף ענק, אבל גם לתפוס חרופ בטנק באמצע עזה זה לא בדיוק שובר לספא.