הילד בן שלושים

קצת קשה להאמין, אבל פסטיבל עכו לתיאטרון אחר חוגג שלושים. קשה להאמין כי למרות הבגרות הכרונולוגית, מצליח פסטיבל הפרינג' החשוב בישראל מדי שנה לשמר את רעננותו, ולהיות "מחפש מתמיד", שלא מפסיק לנסות ולא מפחד גם לטעות.

תיאטרון הוא אירוע מתכלה; הוא מתקיים ברגע נתון, אבל כשהמסך יורד לא נשאר ממנו דבר למעט זיכרון

מהדהד. כדי להזכיר ולהיזכר הושק ביומו הראשון של הפסטיבל אלבום מתנה מקסים, ובו תמונות מהפקות נבחרות שהוצגו בו לאורך השנים, לצד טקסטים של יוצרים ואנשים המלווים את האירוע מאז ימי בראשיתו.

בחגיגת הפתיחה הושק במקביל גם בול חדש, שהוציא השירות הבולאי הישראלי במהדורה מוגבלת לרגל האירוע. בצדו האחד של הבול יש את סמל הפסטיבל - הליצן המוכר והאהוב, ובספח המצורף לו יש את חוף ימה של עכו. גם בזה יש משהו שמוסיף לתחושה החגיגית.

זו השנה הראשונה שבה בראש הפסטיבל עומדים סמדר יערון ומוני יוסף, מנהלי המרכז לתיאטרון בעכו, ונדמה שבנתינת המושכות בידי כוחות הפועלים בעיר יש אמירה מסוימת. המרכז לתיאטרון ידוע בזכות עבודות אמיצות ומעיזות, חקרנות וסקרנות אמנותית, וניסיון למצוא דרכים חדשות לביטוי תיאטרוני הקשורות לקהילה ולחברה שבה הוא פועל.

פיסות במקום סיפור

למקומות האלה מכוון הפסטיבל גם השנה, ואם יש משהו משותף לשלוש ההפקות הראשונות מבין הצגות התחרות - זה המבנה המחבר פיסות של סצינות והבזקי רעיונות לכדי יצירה, ונותן דגש לאווירה ולשפה אמנותית יותר מאשר לסיפור קוהרנטי ומובנה.

עמרם חוזר לעכו עם "סנטוריום" (צילומים: אייל לנדסמן)

כך למשל "סנטוריום", יצירת תיאטרון-מחול מעודנת ונטולת מילים שרקח עופר עמרם. "סנטוריום" מתרחש בבית מרפא שיכול להיות בכל מקום ובשום מקום, והוא נוגע בשיגעון, דיכאון ואטימות שמשתלטים על כל חלקה טובה. ההצגה מציצה אל מאחורי הווילונות המוגפים, כולאת את המטופלים והמטפלים גם יחד בתוך חדרים ומסדרונות שבהם לזמן אין משמעות, ונותנת למחלה לכרסם ולהשתלט.

זה בהחלט נפלא לראות את עמרם חוזר לעכו עם עבודה גדולה, מושקעת ועשירה באמצעים וברעיונות. חזרתם של יוצרים לחממה העכואית משדרת שבמקום הזה אפשר לגדול. בהצגה של עמרם מתחדדת דרכו הייחודית לספר סיפור - דרך של עדינות, אסתטיקה, רוך, וגם עצבים חשופים ותחושה מאיימת שמהמהמת כל הזמן ברקע.

זו ללא ספק אחת העבודות השלמות והיפות של עמרם, הן בזכות הבנייה הרגישה של המצבים האנושיים שעוברים היטב גם ללא מילים, והן בזכות העבודה הנהדרת עם צוות השחקנים והרקדנים. בכל זאת, חסרה ביצירה יד עורך שיכולה היתה לצמצם אותה לכדי מיצוי ובכך להיטיב עמה.

סוריאליזם אתיופי

ויתור על קוהרנטיות טקסטואלית, בחירה בשברי רעיונות ודגש על שפה אמנותית ייחודית, מאפיינת גם את ההצגה הסוריאליסטית "הבית של מתוקו", שמעלה קבוצת תיאטרון “הולגאב", בבימויו של משה מלכא. הנוכחות של התיאטרון האתיופי הישראלי בפסטיבל משמחת מאוד, מכיוון שהיא מאפשרת לקהל גדול יחסית להיחשף לשפה הייחודית של מלכא וקבוצת שחקניו הנהדרת, וגם בשל התכנים שבהם היא עוסקת.

צ'יקן פרויד. לא לסובלים מקלסתרופוביה

"הולגאב" הוא תיאטרון קהילתי שמספר את סיפורה של הקהילה האתיופית. בהצגה הזו מציף האנסמבל את קשיי ההסתגלות, המצוקות ומעגל הקסמים שבו לכודה הקהילה בישראל, ומציף גם מבט מפוכח ומפלח לב על האופן שבו העין הישראלית מתבוננת באזרחיה האתיופיים.

מלכא משתמש באמנות מספרי הסיפורים כדי לשזור את פיסות העלילה בתוך המסגרת התיאטרונית. הוא מפזר בתוכה פסקול של שירה, מחול ומוזיקה אתיופית מרהיבה. כמו כן, מלכא מצליח להציג את הטרגדיה במלוא הדרה, בזכות השימוש המושכל בתמימות הילדותית של אובדן הבית והאהבה שבתוכו, קריסת הגרעין המשפחתי, הריחוק שנוצר בין דור ההורים לדור הילדים, האלימות וההזנחה.

הבזקים שבורים של ג'ננה

גם יפתח קליין בהצגה "ג'ננה" ויתר על מחזה קוהרנטי וליניארי, לטובת הבזקים של סצינות ורצף של סיטואציות שבורות. איכשהו זה לא עובד. על הבמה יש שני שחקנים – עינת ויצמן ושאדי סרור. בתכנייה מוזכר שמה של שחקנית נוספת, שמשום מה נעדרת מהבמה.

מצוקות סוריאליסטיות. מתוך "הבית של מתוקו"

ויצמן וסרור מחליפים דמויות ונעים בין מקומות וזמנים. זה מתחיל במחסום שם נפלט כדור וילד פלסטיני נהרג, מדלג לתל אביב, חוזר לשטחים, מטיס את הצופה ליפן ואז משכיב אותו על ספת הפסיכולוג. בסרט הזה כבר היינו. מבחינת הטקסט - אין בהצגה הזו כל חידוש, ולפיכך הוא אינו מאפשר לשחקנים לעבור את מסוכת הקלישאה.

קליין מנסה למצוא שפה אמנותית תיאטרלית משלו, ויש בהצגה פתרונות בימתיים לא רעים, אך מה שמתקבל

הוא יותר תרגיל בתיאטרון. בכל הנוגע להנחיית השחקנים - התוצאה מלאכותית ומאכזבת, ולא מצליחה לחדור ולגעת.

את ההפקה "צ'יקן פרויד", שמוגדרת כערב שירה תיאטרלי בבימויה של נטלי תורג'מן, מאוד רציתי לראות, אך הכניסה לאירוע עוברת דרך המחילות התת קרקעיות שיוצאות מאולמות האבירים. מדובר במעברים צרים ונמוכים שלא מומלצים לבעלי קלסתרופוביה. מי שמתעקש יכול להגיע מוקדם לכניסה לאולם הפוסטה, ולבקש מנציגי ההפקה הנחיות לדרך עקיפה. 

בכל אופן, על אווירת החג מעכירה במידה מסוימת הבנייה המסיבית, שמלווה בחפירות אדירות בכניסה לגני הפסטיבל. הדבר מקשה באופן משמעותי על חניה באזור, וגם הגישה הופכת בשל כך למסורבלת. את אירועי החוצות, שהשנה עושה הרושם שאסור לפספס, העבירו מאזור גני הפסטיבל לטיילת בעכו.