שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אני נורא רוצה אהבה"
    היא פלרטטנית מטורפת (אבל לא בנויה לסטוצים), אנושית וחמה (אבל חייבת להגיד את המילה האחרונה), ולגמרי שלמה עם הגוף שלה (בעיקר עם כפות הידיים). מורן מזוז, שאיבדה את מאור עיניה בגיל שלושה חודשים, מתעקשת לראות את החיים דרך משקפיים ורודים

    "אני רואה שיש לך שמלה עם הדפס פרחוני ואני רואה שאת מלאה, זהו. השאר מטושטש". כך מתארת אותי בכנות אופיינית מורן מזוז (26), כמעט פיינליסטית "כוכב נולד 7", כשאני מנסה להבין מה בדיוק היא מצליחה לראות מבין התמונות הכאוטיות שמרכיבות את חייה בחודשים האחרונים. לשמחתי ולאכזבת אשת יחסי הציבור של "טדי הפקות", מזוז קופצת מאסוציאציה אחת לשנייה, מדברת מהר, ובעיקר - הרבה.

     

    לעין בלתי מזוינת, מורן מזוז לא תיראה מגניבה. אין לה הצרידות המנסרת של מיי פיינגולד, הסקס אפיל הנערי של לירן דנינו או היופי הבובתי של

    רוני דלומי. גם לא עוזר לפאסון שלה לענות "צ'ארלי וחצי" כששואלים אותה מה הסרט האהוב עליה. אין במורן הבוסר הממכר של נינט טייב גרסת 2003 או הביטחון העצמי האבסולוטי של מרינה מקסימיליאן־בלומין. אבל יש בה משהו גדול. שילוב מרתק של כנות ופגיעות עם אומץ ועוצמה מעוררי פליאה, איכויות שיש רק לאדם חזק באמת, אדם שחטף כאפות מהחיים, השתין עליהן בקשת (בלי קשר לזכיינית) ויצא מחוזק.

     

    יום לפני פגישתנו חלף על פניי ברחוב פינסקר התל אביבי הדוגמן אנחל בונני, ואני מוכנה להישבע שראיתי גזיר עיתון מהלך מול עיניי. מזוז לא נראית לרגע כמו אדם שמישהו גזר, יצר, מירק או עיצב לעייפה. היא אנושית, חמה, נוגעת, מפלרטטת, מתפנקת, ובעיקר כנה עד העצם.


    רצתה להיות ילדה רגילה. מורן מזוז (צילום: רונן אקרמן) 

     

    "אני נורא רוצה אהבה", מצהירה מזוז כמה דקות לתוך השיחה, והרבה לפני ששאלתי. "נו, יש לך מישהו להכיר לי?", היא ממשיכה, לא לפני שאני קוטעת אותה, ודורשת שמתוקף מעמדה החדש כסלב יותר הגיוני שהיא זו שתצליח למצוא מישהו לשתינו. מזוז מסכימה, ואנחנו סוף סוף מתיישבות ומנסות להתאפס על השאלות שהכנתי מראש. לשווא. מהר מאוד השיחה קורסת לדיון מעמיק בנבכי החרמנות המשותפת שלנו כלפי אישים בתקשורת הישראלית (מורן חפצה בבן כספית, בעוד אני הייתי מספחת בכיף את מיקי רוזנטל). טוב, אולי היא בעצם כן קצת מגניבה.

     

    החיים לא תמיד האירו למורן פנים: ילדות בעיירת פיתוח (נתיבות), ליקויי ראייה מקטנות ומשקל עודף. ועדיין, הבחורה הצעירה והאמיצה הזאת הצליחה, יותר נכון התעקשה, לקחת את הלימונים האלה ולהפוך אותם למילקשייק. מילקשייק דל קלוריות. "רואים שרזיתי, נכון? תודי שאני ממש לא גדולה כמו שאני נראית בתכנית", מפצירה בי מזוז. ואכן, במרחק 40 סנטימטר מאפי החטטן, דמות ה"הוצ'י מאמא" העסיסית שהפגיזה קול גדול מתוך המסך הקטן נראית די מיניאטורית.

    האמת, את נראית קטנטונת! אם אנחנו כבר מדברות על קטנטנים, איזו מן ילדה היית?

     

    "לא פעם הייתי הולכת מכות עם ילדים. סבלתי מדחייה לא מעט, אני לא אשקר. נורא רציתי להיות רגילה. הייתי ילדה מטופחת מבית טוב שלא חסר לה כלום, ועדיין אנשים היו מציקים לי לגבי העיניים. עד גיל 10 לא ממש פיתחתי מיומנות לשלוט בהן, והן היו מרצדות ולא נפתחות. היו כאלה שריחמו עליי או התייחסו אליי בזלזול. אני זוכרת שילדים בשכונה היו צועקים לי 'עיוורת, עיוורת!", וירדו עליי לא מעט גם בגלל המשקל".

     

    היית ילדה מלאה?

    "כן, הייתי ילדה שמנה וסבלתי מזה. אבל אני כבר לא כועסת על הילדים שפגעו בי. לפני שנתיים ניגשה אליי ילדה שתמיד הייתה ממש מגעילה אליי ביסודי, והיא באה ואמרה לי שהיא רוצה לבקש ממני סליחה. כל כך התרגשתי, זה מעשה עצום".

     

    איך את חיה היום עם הגוף שלך?

    "היום אני מאוד מחוברת לנשיות שלי. אני מרגישה כמו אישה ומכורה לטיפוח. עכשיו גם רזיתי, ואני אוהבת את הגוף שלי אפילו יותר. מאוד נהניתי כשהלבישו ואיפרו אותי בתכנית. כיף לראות את עצמך עולה על הבמה יפהפייה וזוהרת".

     

    מה את הכי אוהבת בגוף שלך?

    "את כפות הידיים".

     

    ומה דורש שיפור?

    "לא מדברים על זה...".


    צילום: רונן אקרמן

     

    תודה ענקית לדודו טופז

    על האוטובוס שאני נוסעת בו על בסיס יומי, עולה תדירות בחור צעיר וחמוד בכיסא גלגלים. בניגוד אליי, בעלת הפריבילגיה לחסום את העולם החיצון מבעד לאוזניות האייפוד שלי, הוא נאלץ לגייס את כל הנחמדות ואת היכולות החברתיות שלו לפחות פעמיים בנסיעה, כשהוא רוצה לעלות וכשהוא רוצה לרדת. קל לקחת את העצמאות שלנו כמובנת מאליה, וקל לשכוח כמה נורא להיות אדם מוגבל שלא פעם תלוי בחסדי הזולת.

     

    איך הסתדרת פיזית עם ליקויי הראייה כילדה ונערה? הרי למדת בבתי ספר רגילים לגמרי. איך הצלחת להשתלב בלי היכולת לקרוא או לכתוב?

    "אוי, מאוד לא אהבתי ללמוד בבית הספר, ואני זוכרת שהמשפחה עזרה לי הרבה. אבא שלי היה מכין לי את שיעורי הבית. בתקופה שלמדתי ידעו מעט מאוד על טכניקות ושיטות לעזור לליקויי ראייה. האמת, הדבר היחיד שבזכותו הצלחתי לסיים בגרויות, צבא וגם ללמוד באוניברסיטה הוא ערכה טכנולוגית שקיבלתי מדודו טופז בתכניתו. זו ערכה בשווי 70,000 שקל שבחיים לא הייתי מצליחה לקנות בעצמי, והיא הכילה מחשב נייד עם צג ברייל".

     

    מלבד המשפחה, מי היו האנשים המשמעותיים ביותר בחייך באותה תקופה? מי היה שם בשבילך או עורר בך השראה?

    "כשהייתי ילדה הייתה לי מורה למוזיקה בשם מרינה, והיא לימדה אותי פיתוח קול ונגינה על פסנתר. היא הייתה חלק חשוב מההתפתחות המוזיקלית שלי, ואני בקשר איתה עד היום. בכלל, אני חושבת שגל העלייה הרוסית הביא ארצה כישרונות מדהימים. למרינה הייתה מקהלה בשם 'קיבוץ גלויות', ושרנו שם יחד - ילדים אתיופים, רוסים וישראלים. בכיתה ד' הופענו בבסיס ניצנים, והתגובות לשירה שלי היו ממש מדהימות. חוץ ממנה, אני חייבת לציין חברה מאוד טובה בשם שרין מתקופת התיכון. היא הייתה חברה קרובה שעזרה, הקריאה לי חומרים וממש אפשרה לי לעבור את התקופה הזאת. המצב החברתי שלי השתפר בחטיבת הביניים ובתיכון. עכשיו שרין נשואה עם ילדים, כך שהקשר בינינו קצת פחות קרוב".

     

    ומתי את תהיי נשואה עם ילדים? כדי לנקום בה, כמובן...

    "אני מחפשת קשר, אבל אני לא נואשת. אני מקווה שזה יקרה בהקדם. אני פלרטטנית מטורפת, ואני יודעת ליצור אינטראקציה עם בחורים. אבל האמת היא שמאוד קשה להגיע אליי, כי אני לא מוכנה לסטוצים. היו לי קשרים משמעותיים וחוויתי אהבה, ותמיד זה היה עם גברים שקיבלו אותי בדיוק כמו שאני. אני לא אקבל פחות מזה. מי שהראייה או המשקל בעייתיים מבחינתו - הבעיה אצלו, לא אצלי. הוא הפגום מבחינתי".

     

    הרגשת פעם שאת נטל על מישהו?

    "ממש לא. כל מי שהייתי איתו בקשר הפיק תועלת מהקשר איתי. תמיד עזרתי לכל החברים שלי, אם זה בעצות או בכל דבר אחר. לא ראיתי את מה שאנשים כמו שרין עשו בשבילי כעזרה, היא הייתה חברה שלי ואני שלה".


     

    ואני רק רציתי לטוס

    מסתבר שמזוז נולדה תינוקת בריאה ורגילה לחלוטין. "ואז, יום אחד בגיל שלושה חודשים, התחלתי לבכות ופשוט לא הפסקתי", היא מספרת, "אף אחד לא הצליח להרגיע אותי". יומיים לאחר מכן, משלא נרגעה, נלקחה לטיפת חלב ושם שמו לב שהעיניים של הפעוטה הערנית מתחילות להיעצם. "לא הצלחתי לעקוב אחרי הצעצועים שהראו לי, ובעצם כבר לא ראיתי. עד היום אף אחד לא יודע בדיוק למה".

     

    מזוז, לנצח כמהה לנורמליזציה ובזה למסכנות, התעקשה ללמוד רק בבתי ספר רגילים עם תלמידים רגילים, וסירבה לקבל כל הנחה על חריגותה: "מגיל צעיר שטפתי כלים, חתכתי סלט, ועד היום אני לא מתפנקת בשום אופן. אני לא אבקש ממישהו להביא לי כוס מים, אני אקום ואקח אותה. אגב, תכתבי שאני גם מתאפרת בעצמי".

     

    נחושה בדעתה לא לתת לליקויי הראייה להכתיב לה אפילו דקה מהחיים, התעקשה מזוז להתגייס לצבא. "מובן שקיבלתי מראש פטור 21 על מצב הראייה שלי", היא מספרת, "אבל לא הסכמתי לוותר על השירות הצבאי בשום אופן. הגשתי ארבע פעמים טופס התנדבות עד שבכלל התייחסו אליי. בסוף שירתתי שירות מלא כמתנדבת בתור מש"קית חינוך בחיל האוויר".

     

    למה התעקשת כל כך ללכת לצבא? יכולת להתחיל לעבוד על הקריירה!

    "יכולתי כמובן להתחיל את התואר הראשון בגיל 18 והיום היה לי כבר דוקטורט, אבל אני חיה במדינה הזאת ולא נראה לי מקובל לא לתרום במה שאפשר כל עוד אין לי בעיה שכלית־קוגניטיבית שמונעת ממני לתקשר. אני יכולה לתרום, יש לי בסך הכול ליקויי ראייה. זה הכול. מאוד התעצבנתי כשסירבו לגייס אותי. נכון, אני לא יכולה להיות טייסת כמו שהייתי רוצה, אבל אני כן יכולה לתרום במקומות אחרים".

     

    מסתבר שלמורן יש אובססיה קלה וחיננית לכל הקשור בטיסה, טייסים ומטוסים. מעט עצוב לחשוב שאפילו המוטיבציה והעוצמות מעוררות ההשראה שלה לא יעזרו לה במקרה הזה, שכן בשביל להטיס מטוס - הדבר שבו היא חושקת יותר מכול - מזוז תזדקק לדבר שלעולם לא תוכל להשיג: ראייה מושלמת. "מטוסים זה דבר שמאוד מרגש אותי, בעיניי הם מסמלים חופש. מאוד מתסכל אותי שאני לא יכולה לעסוק בתחום". אמנם היא לא ניחנה במאור עיניים חד כתער, אבל היא כן קיבלה קול גדול מהחיים.

     

    איך בעצם התחיל הרומן שלך עם מוזיקה?

    "המשפחה שלי מאוד מוזיקלית. סבא שלי היה נגן עוּד וקאנון והיה שר בערבית, וגם אמא שלי מוזיקלית. גדלתי על מוזיקה ערבית, ובהתחלה שנאתי את זה ורק רציתי שאמא שלי תסגור כבר את אום כולתום. אהבתי לשמוע את ויטני יוסטון ואת סלין דיון, רק לועזית. כשהייתי בת ארבע שמעתי את השכנה שלי מנגנת באורגן, ונורא רציתי גם. אמא שלי קנתה לי אורגנית זולה ומפורקת, ולמדתי לנגן לבד מהשמיעה. גם את הבגרות במוזיקה עשיתי לפי שמיעה. בגיל חמש רשמו אותי לחוג פסנתר במתנ"ס, ומאז המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ומההתמודדות איתם".

     

    איך נחתת ב"כוכב נולד"? ויותר חשוב, למה חיכית שש עונות?

    "האמת היא שניסיתי להתקבל כבר ל'כוכב נולד 2', אבל לא הצלחתי. אז פשוט ויתרתי, והלכתי ללמוד תקשורת ב'מכללת ספיר'".

     

    איך הרגשת כשראית את העונות של "כוכב נולד" חולפות ועוברות להן? קנאה? החמצה?

    "לא הזיז לי. טוב, האמת היא שיותר לא הזיז לי במובן של הדחקה. מאוד רציתי להיות שם גם, והשתדלתי לא לחשוב על זה. כבר ממש נמאס שכל הזמן שאלו אותי 'למה את לא הולכת לכוכב נולד?'. לקראת העונה הזאת, ידיד שלי, שמכיר את גל אוחובסקי, אמר שלא מעניין אותו מה דעתי, אני חייבת ללכת לאודישנים. הוא קישר אותי במייל לגל, וגל העביר את הפרטים שלי ל'טדי הפקות'".

     

    והיתר היסטריה?

    "לא ממש. באותו הזמן התחלתי ללמוד לתואר שני בפוליטיקה ומדינת ישראל. הגעתי לאודישן, והייתי פשוט מעופפת וחסרת ביטחון. אני לא יודעת איך עברתי".

     

    איך עושים את זה, באמת? איך תוך יום אחד לומדים לעמוד על במה ולתת שואו?

    "הבמה הייתה חלק ממני הרבה שנים. תמיד הופעתי והייתי מאלה ששרות בטקסי יום הזיכרון ובאירועים. אני זוכרת שבתכנית האולפן הראשונה, כששרתי את 'מה לך ילדה', הסטייליסטית המקסימה ליאת אשורי שמה לי כאלה עקבים מטורפים שהרגליים שלי פשוט רעדו".

     

    זה באמת היה ביצוע מלא אמוציות. אני חשבתי שזה בגלל ששרת מהלב, עכשיו אני מבינה שפשוט היית בחרדת עקבים.

    "ממש. הרגשתי שאני עוד שנייה נופלת".

     

    פרות קדושות? תשכחי מזה

    שינוי בתדמיתה המתוקה של מזוז הסתמן עם פיאסקו ההתפרצות על השופטים. כזכור, כשכבר הייתה מטר ופקאן מהגמר הגדול מזוז קיבלה ביקורות מאוד לא מחמיאות מהשופטים, ובצעד חסר תקדים החליטה לא לשתוק ולהגיד לחברים בכיסאות הנוחים מה בדיוק היא חושבת עליהם. "אמרתי את מה שהרגשתי. זה הגיע ממקום שדרכו אני מתנהלת כל חיי, לומר תמיד את האמת ולא מעניין אותי למי. אני גם לא מוכנה שיחרטטו אותי, אני מצפה שאחרים יגידו לי רק את האמת".


    פתחה עליהם פה. שופטי כוכב נולד (צילום: רועי ברקוביץ') 

     

    בכל זאת, הכחדת פה חתיכת פרה קדושה. ידוע שלמתמודדי ריאליטי לא מומלץ לירוק לבאר של השופטים שהם שותים מהם, או משהו כזה...

    "היה בזה משהו אימפולסיבי, נכון. זה גם הגיע מזה שתמיד חשוב לי להיות זו שאומרת את המילה האחרונה. בחיים לא דמיינתי שאני אקבל כל כך הרבה תגובות ושיהיה למקרה הזה כזה אימפקט. אגב, זה שנפגעתי מהשופטים בכלל לא מגיע ממקום של זלזול, להפך - אני מחשיבה את דעתם, ולכן היא כל כך פוגעת".

     

    ואיך את מתייחסת לטוקבקים? שאגב מלבד תקרית השופטים, שגררה תגובות מנוגדות, היו די אוהדים סך הכול.

    "טוקבקים ותגובות של אנשים מאוד משפיעים עליי. לא מזמן מישהי כתבה עליי 'אני שונאת אותך ואני שמחה שעפת', ופשוט ישבתי המומה מול המחשב ולא ידעתי איך להתמודד עם המידע הזה".

     

    המיצוב של מזוז כאישה חזקה שעומדת על שלה לא עצר שם. לפני כמה שבועות, במהלך אירוח ברדיו תל אביב, היא קיבלה אות הוקרה משר הרווחה בוז'י הרצוג על הישגיה בתכנית. "הייתי מאוד גאה כשקיבלתי את אות ההוקרה. ההשתלבות שלי בחברה היא לא משהו מובן מאליו". כשמורן קיבלה את הפרס במקום נכח גם נציג של "השירות לעיוור", ומזוז סירבה להצטלם איתו. "אני אדם עם הרבה סבלנות, אבל לא התאים לי להצטלם איתו. אני לא מתכחשת למי שאני, ואני אשמח אם בזכותי יקומו עוד אנשים עם מוגבלויות ויעשו את מה שהם רוצים, אבל אני לא מרגישה שאני מייצגת אף אחד חוץ מאת עצמי. נקודה".

     

    בסופו של יום, איך את מצליחה לשמור על כל כך הרבה אופטימיות, אנרגיה ושמחת חיים?

    "אני חושבת שאם את באה עם גישה אופטימית לחיים, הם יאירו לך פנים. אני לא מרגישה כאילו החיים התאכזרו אליי".

     

    ומה הלאה, מה לאחל לך?

    "יצאתי עכשיו מפגישה אצל טמירה (ירדני, י"ר) וכנראה שאמשיך להיות מיוצגת ב'טדי הפקות'. אני בדיוק בדרכי לפגישה עם איתי פרל, שאיתו אני עובדת על סינגל לדיסק החדש של 'כוכב נולד'. חוץ מזה תאחלי לי כמובן להקים בית, להוציא אלבום ולהמשיך להופיע. הופעתי כבר עם לאה שבת, שלומי שבת, סי היימן וה'גבעטרון', והייתי נורא רוצה לשיר גם עם שלמה ארצי ושלום חנוך. אני בעיקר מתגעגעת לקהל שהיה כל כך מדהים ותומך, ואני מאוד רוצה לחזור כבר לבמה". 

     


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כתבו לנו
    מומלצים
    מומלצים