"אני לא רוצה להעליב, אבל תמיד מישהו נעלב"

בגיל ארבעים ומשהו, כשהוא נישא על גלי ההצלחה של ההופעה המשותפת שלו ושל שלומי שבת, שכבשה את ספסלי קיסריה, פבלו רוזנברג התעורר בשלוש לפנות בוקר עם דופק מהיר וקושי לנשום. זה היה התקף חרדה שנעלם אחרי עשר דקות. למחרת בלילה - אותו סיפור.

אחרי כמה לילות כאלה רוזנברג, איש אופטימי בשיא הצלחתו המקצועית שתחזק מערכת יחסים מאושרת, הלך לחבר שלו, פסיכולוג. החבר המליץ לרוזנברג להימנע מכדורים פסיכיאטריים, רשם לו כדור שאמור להקל עליו בזמן התקף והבטיח שזה יעבור.

"עד היום אני לא יודע למה זה קרה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני שותה הרבה יין, אז הפסקתי לשתות יין, אבל זה נמשך. אמרתי 'מה, גם יש לי התקפי חרדה וגם אני לא נהנה', אז חזרתי לשתות".

החבר שלך לא ידע ממה זה?

"הוא אמר שזה נקרא בספרות המקצועית 'אשמה מהצלחה'. שלא נעים לי כנראה שאני מצליח וזה", הוא מחייך חיוך רחב, "אז אמרתי בסדר, אני לא אאשים את עצמי יותר".

רוזנברג. "לא נעים לי כנראה שאני מצליח וזה" (צילום: דרור בן נפתלי)

כמה דקות אחרי שאני גומרת לתמלל את הראיון הזה, אני מגלה שאני נמצאת בעיצומה של התרוממות רוח חשודה. לקח לי זמן להבין שמשהו בהתנגנות הדיבור של רוזנברג משפיע על מצב הרוח שלי. אלו לא המילים שהוא אומר כמו משהו מהשקפת העולם שלו, שמחלחל פנימה ווייב נעים.

המבטא שלו, שעטנז של דרום אמריקנו ומרוקאית של בית שאן, פלוס התבונה ויכולת ההסתגלות של ילד שעולה לארץ בגיל שש ("האור פה ממש מבהיל, כמו פרוז'קטור של חקירה"), ובהפסקה הראשונה הילדים מתעקשים שיבוא איתם לשירותים ו"יראה להם את הזין, כדי לבדוק אם אני נוצרי", עושים את שלהם. אין ספק, החיים לימדו את פבליטו רוזנברג שיעור חשוב על רגישות ופרופורציות, והוא, כמו שאומרים, מוכן לחלק מהנאתו ולהרעיף מטובו.

כבר בתור ילד פבליטו למד לקרוא את הקהל שלו ולהבין מה הם מבקשים ממנו לספק. ביום הראשון הוא עוד הגיע עם המוקסינים והגרביים שאמא שלו הלבישה לו, אבל ביום השני הוא צ'יק צ'ק שינה את הלוק. למד לדבר כמו הילידים, העביר את מרכז הכובד החברתי שלו לכדורגל, המכנה המשותף הרחב ביותר. רק את השם הוא לא הסכים להחליף, כי בכל זאת, פבלו אוהב להיות פבלו.

את הרגישות הזאת הוא מיישם היום על הקהל שלו. יודע איך לנהל הופעה, להגיד לנוער ביציע העליון שמותר לו לרדת למטה, מבין שעם כל הכבוד למורכבות הנפשית שלו, הוא עדיין כותב תחת המגבלות של שירי פופ, יודע להרים ידיים על הבמה כדי לעשות שמח, מצטלם שעה ארוכה עם גדודי המתבגרים והמבוגרים שמחכים לו בסוף ההופעה אפילו אם הוא כבר מזיע ומת לשתות משהו, ותמיד עם חיוך, תמיד אופטימי.

וזה לא שהוא לא כזה, הוא כן, אבל גם רוזנברג יודע שאין בנאדם בעולם שהוא תמיד כזה. ואולי עכשיו, בגיל 44, הוא מרגיש שהוא רוצה וגם מסוגל להרשות לעצמו להתחיל לסדוק את המעטה החד־ממדי הזה. "בטח שזה מעצבן. אתמול נסענו להופעה והחבר'ה מהלהקה תמיד מדברים בקול, והתקשר חבר שלי וביקש זוג הזמנות להיום. ואני מדבר איתו חלש, כי למדתי פסיכולוגית שכשאני מדבר חלש הם מורידים את הקול. ואני שומע 'מה יש לפבלו היום, הוא גראמפי'. סגרתי ואמרתי 'אל"ף, אני לא גראמפי, אם הייתי צועק כמוכם הייתם ממשיכים לצעוק ואף אחד לא היה שומע כלום. וחוץ מזה מה, אסור לי להיות?'".

בגיל 44, מסוגל להרשות לעצמו להתחיל לסדוק את המעטה החד־ממדי הזה

אתה עדיין מרגיש צורך לְרַצות?

"אני תמיד אמיתי, לא יודע לעשות דברים שאני לא אוהב. יש לי את הקראפט וקל להיסחף לזה, אני גם פרפורמר, אני יודע איך זה עובד אז נורא קל לזייף. אני מכיר כמה חברים שהצליחו במקצוע בתוך הזיוף והם סובלים, כי זה לא הם. אז מה זה שווה? אני מביא את עצמי. כשאומרים לי שרוצים לארח אותי לארוחת ערב, אני מסכים ואז אומר לה (מצביע על מירי אשתו) 'תגידי להם שאני לא אוהב דגים ומאכלי ים ודברים לבנים'".

מה זה דברים לבנים?

"מיונז, שמנת על משהו. שידעו. אני לא מאלה שבא, אומר 'איזה טעים' ויורק מתחת לשולחן. אני אומר ישר. אני לא רוצה להעליב, אבל תמיד מישהו נעלב. פעם הייתי עסוק בזה, אבל יאללה, מה אני אעשה. הופעת הבכורה של האלבום היתה ברידינג לפני שבועיים. אז הזמנתי זוג חברים מאוד טובים.

"הושיבו אותם במקום שלא נראה להם, והיה בכי. והיה זוג אחר שישבו והלכו. אז פעם הייתי מתקשר, עושה מסג', מה קרה. הפעם אמרתי אני בהופעת בכורה, הם קיבלו הזמנה, לא יכלו לשבת קצת על כיסא בצד ולהגיד 'פבלו, איזה יופי'? אתה חבר, לא? מה הלכתם? זה אתם מופיעים? איזה עצבים! ואז זה אומר שהוא נעלב, אמרתי 'יופי. יכול למצוץ לי'. הוא נעלב? אני נעלב שהוא הלך".

הכסף לא מביא אושר

להגיד שהאלבום החדש של רוזנברג נקנה בייסורים זו תהיה הגזמה. שום דבר אצל רוזנברג כבר לא נקנה בייסורים, רק בכסף שהוא מרוויח מעיסוק במקצוע שהוא למזלו גם מאוד אוהב. ולמרות שכסף לא מביא אושר, הוא בהחלט מספק חיים נוחים ונעימים.

את הראיון אנחנו מקיימים על הדשא בחוות הסוסים הפסטורלית "קבלירו" בבני ציון, בזמן שאשתו הטרייה של רוזנברג, מירי, עוברת שיעור בהדרכת רכיבה כדי להשלים את תואר המטפלת ברכיבה שלה. היא מתמרנת את הסוס שלה כשלצידה שועטת קלאוד, הסוסה שרוזנברג קנה לה ליומולדת.

אז לא ייסורים, אבל לאלבום הזה, "העולם שלנו", שסינגל מתוכו עם אותו השם כבר מתנגן ברדיו בתדירות משביעת רצון, קדמו כמה שנים של התכנסות ומחסום כתיבה. זה התחיל לפני חמש שנים, כשאבא של רוזנברג נהרג בתאונת דרכים ליד ביתו.

כמה חודשים לפני התאונה רוזנברג ישב אצל ההורים שלו וקלט את אבא שלו שולח אל אמא שלו מבט מסוים, שהצית אצלו משהו. כשהוא נכנס לאוטו הוא לקח במהירות דף ועט וכתב - או נכון יותר יהיה להגיד הקיא - את השיר "עננים", שנכנס לאלבום הקודם שלו. כמה חודשים אחר כך התברר הקשר המצמרר בין השיר, שכלל אזכורים מובהקים לזהירות בדרכים, ובין התאונה שגבתה את חייו של האב.

שום דבר אצל רוזנברג לא נקנה בייסורים, רק בכסף שהוא מרוויח

"אני יודע ששירים מקבלים משמעות וקונוטציה אחרות, שתלויות בהקשר", הוא אומר בדיעבד. "למשל, 'בדמעות שאת בוכה' הושמע שלשום בגלגלצ עשר דקות אחרי שהודיעו שאסף רמון מת. אז נעמי (אלשייך, אשתו הראשונה - ה.ב.) היתה באוטו, התקשרה בוכה, אומרת לי תראה מה זה, כתבת את זה ב־96', אני שומעת את זה עכשיו, 13 שנה אחרי זה וכאילו כתבת עליה.

"אבל לאיך כתבתי את השיר ההוא אין לי הסבר. אחרי שאבא שלי נפטר, לא כתבתי הרבה זמן. היו לי הרבה רגשות, אבל הסתרתי כי הייתי חזק. כולם התפרקו חוץ ממני. לא הרשיתי לעצמי להוציא. אנחנו היינו מאוד חברים, אני והוא, כל יום מתראים. זאת טרגדיה, אסון. זה קורה לאחרים, לא לך. כשאני הולך ללוויה של מישהו, אני מת ללכת כי אני רעב וצמא ולא נוח וחם ויאללה, בוא נחזור לחיים, ופתאום בבית הקברות אני זורק את אבא שלי עם התכריכים המעצבנים האלה, לא קוברים בארון, זורקים חול וזהו, משאירים את אבא שם".

איך התמודדת?

"נהייתי אבא של עצמי, וזה לא כיף. אני אוהב להיות ילד. הוא גם היה רופא, אז אף פעם לא כאב לי כלום, לא פחדתי מכלום, לא הלכתי לקופת חולים בכלל. פתאום יש לי כרטיס קופת חולים, יש לי התקפי חרדה. כואב לי אבן בכליה. אני חושב גם שזה שעזבתי את נעמי ואת חברת התקליטים ועשיתי מכירת חיסול בחיים הקודמים שלי, זה חלק מאיך שאני מתמודד. אמרתי, מה שלא עובד לא צריך. למה להתעקש?".

מצד אחד, בכתיבה לא זז, ומצד שני, כל החיים שלך משתנים.

"וזה הכי מוזר לי. אבא מת, ואני עזבתי את הליקון והיו לי חמש השנים הכי מוצלחות בקריירה".

"זאת גדלות נפשית להתגרש ככה"

לרוזנברג, כאמור, ציפתה תקופה מוצלחת - יום אחד, כשנה לאחר מות אביו, כשהופיע באחד הקיבוצים בארץ, ישב בחדר ההלבשה עם הגיטרה ואז שמע בראש מנגינה עצובה. כמה ימים אחר כך הצטרפו למנגינה מילים, ולפני שרוזנברג הספיק להגיד "קיסריה", על הדף מולו הופיע השיר הראשון שכתב על אביו, "עיניים מבריקות".

אחריו הגיעו עוד, ויחד הם הצטרפו לאלבום החדש, "העולם שלנו". גם בתחום הרומנטי חזר רוזנברג לתמונה, עם חברות ובהמשך גם נישואים למירי לוי, 26, דוגמנית ומטפלת ברכיבה על סוסים. אבל לכל אלה קדמו גירושין לא פשוטים מאשתו דאז, נעמי אלשייך, לה היה נשוי 14 שנה, ואם ילדיו, התאומים עמליה ומיכאל, היום בני 11.

כשהחלטתם להתגרש זה כבר היה בלתי נסבל?

"זה לא שרבנו, לא היו צעקות. זה פשוט דעך".

עם מירי והילדים ביום חתונתם (צילום: רפי דלויה)

לא הייתם מהזוגות ששורפים את כל הכסף על עורכי דין.

"היה יום אחד כזה, שהיא הביאה ואני הבאתי, והיה מכתב 'אני ברקודה, אני אתלוש אותך, אני אוכל אותך', והיה הרבה כסף על הפרק. הבית שווה מיליון ומשהו דולר. אבל אז החלטתי שאני לא לוקח כלום. עורך הדין שלי, שהוא חבר שלי, אומר לי עד היום 'אתה נקרא הסוס הטרויאני של המתגרשים'. אבל אני יודע מה אני עושה. הקטע שוויתרתי על הבית והכסף, זה לא רק כי אני איזה מצפוניסט גדול או לא אוהב כסף, זה היה שיקול שכלתני. אמרתי שאני לא אפרק את הבית ואז לא נריב, ואני אגור ליד הילדים ואז תהיה לי משמורת משותפת".

והיום אתם בקשר טוב.

"כן. ויש לה בן זוג חמוד ומקסים ואנחנו נפגשים ביחד. זאת גדלות נפשית להתגרש ככה, שלה ושל מירי וכל הקונסטלציה".

ומתי התחיל הרומן עם מירי?

"הכרתי את מירי עוד לפני שנפרדתי מנעמי, ידעתי מי זאת, אבל הרומן התפתח אחרי שנפרדנו. אף פעם לא בגדתי, אני לא יודע לעשות סטוצים. אמרו לי יצאת מגירושין, קודם כל תשתולל, תפרק את העיר. שלומי שבת בא אליי יום אחד הביתה והיא היתה שם, אז הוא אמר לי, 'מה, אתה מפגר? כל יום אחת כזאת!' אמרתי לו 'ומה זה יעשה? אני לא אוסף על עצמי מדליות ומזכרות, אין לי קטעי עיתונות. אז אני אתחיל לאסוף נשים?' זה אף פעם לא הגניב אותי.

"תמיד צוחקים עליי בלהקה כשמדברים על זיונים וזה, 'תראה את ההיא, הייתי קורע אותה', אבל אני בשביל זה צריך להתחבק איתה שבועיים, להכיר אותה, את השמפו שלה. לפני 14 יום גם לא עומד לי. זה לא בעלי חיים מרחרחים. מירי חיכתה שלוש שנים שאני אציע לה".

"אני ושלומי ורמי קלינשטיין - זה יוצא מהכלל"

אם אתם עדיין בחרדה לגבי ההתקפים ההם - הסירו דאגה מליבכם, הם עברו, ורוזנברג פוסע בבטחה להגשמת שאיפותיו בתחום המוזיקלי. אומנם הילד שלו המיר את צליל ההמתנה הרגיל שלו בנייד משיר של אבא לשיר של משה פרץ ("אמרתי וואלה? תלך איתו להופעות"), אבל העיקר שהאלבום החדש כבר בחוץ, דיבורים על איחוד של סטלה מאריס באוויר ("הכי מעניין אותי לעשות שירים חדשים של סטלה מאריס. לא בואו נאחד ליום סטודנט - בזה נקרע במחיר, כי יש ביקוש") ומשרדי הכרטיסים מנסים לעניין את רוזנברג ואת שלומי שבת בעוד סיבוב קיסריות רווחי לכל הנוגעים בדבר.

רק דבר אחד קטן עדיין מכתים את הפנטזיה המוגשמת של רוזנברג, האיש החברותי ביקום ומומחה לתחזוק קשרים: קולגות שהם חברים אמיתיים - נאדה. "באמת, לא יודע למה", תוהה רוזנברג בקול. "אני מאוד אוהב לאכול במסעדות, אוהב לבשל ויש לי יותר חברים שפים מזמרים. גם ביניהם יש תחרות, ובכל זאת הם יותר חברים אחד עם השני מאשר זמרים עם זמרים אחרים".

אתה ושלומי חברים, לא?

"אני ושלומי ורמי קלינשטיין - זה יוצא מהכלל, כי כשיש לך ביטחון עצמי זה יותר קל. כשאתה חרד אתה לא רוצה לשיר דואט עם אף אחד. פעם לא הבנתי למה הוא לא רוצה לשיר איתי דואט, עד שמישהו אמר לי 'אדוני, אם אתה תשיר לידו לא ישמעו אותו. אתה סתום?' אבל אני לא אעשה ככה שלא נישמע טוב ביחד. אמרו לי 'תמות, הוא לא ישיר איתך'. הפסד שלו".

שלומי עושה עכשיו קיסריה לבד. זה עושה לך חשק?

"לא".

אתה שואל את עצמך אם אתה יכול למלא את קיסריה לבד?

"אני אמלא. השאלה היא אם אני יכול למלא כמו שמילאתי עם שלומי, והתשובה היא לא. ושלומי לא יכול למלא כמו שמילא איתי. אני לא צריך להוכיח לעצמי. בכלל, השנה נהייתה זילות של המקום, כי... אל"ף, כל המזרחים אמרו 'אפשר להופיע בקיסריה, אז נרסק את האבנים עד היסוד. נעשה ערב ערב ונכתוב שהכל נמכר, ונעשה מזה חאפלה'. אז מרוב שכל יום יש זמר מזרחי בקיסריה, לקהל לא משנה מי מופיע".

• עוד על פבלו רוזנברג, החברות עם שלומי שבת והכיבוש של קיסריה בידי הזמר המזרחי, בגיליון פנאי פלוס החדש

• לכל כתבות פנאי פלוס