ביקורת סרט: "הגביע" - תענוג לעין, יפה לנפש

המועמד הראשון של בהוטן - ממלכה בודהיסטית זעירה וכמעט אטומה לכניסת זרים, השוכנת למרגלות ההימאליה - לפרס האוסקר לסרט הזר לשנת 2000, הוא סרט סימפטי, נוגע ללב בלי להיות דביק, תענוג לעין, יפה לנפש. אולי הוא גם יקבל את הפרס. אבל לקרוא לו בהוטני זה מוגזם. הוד מעלתו דזונגאר ג'אמיאנג קיינצה רינפוצ'ה (נורבו) הלאמה הטיבטי בן ה-37 שהגה וביים אותו, והשרה עליו מרוחו הטובה (שאותה קיבל מקודמו המהולל ג'אמיאנג קיינצה ואנגפו, חדשן דתי חשוב בטיבט של המאה ה-19), אמנם נולד בבהוטן (או בסיקים הסמוכה), אבל מגיל צעיר הוא למד בהודו, ראה שם סרטים וטלוויזיה (מה שלא מקובל בבהוטן השמרנית) ונדבק בחיידק הקולנוע.

מבט חטוף ברשימת הקרדיטים באתר הרשמי של הסרט מראה שפרט לבמאי ולשחקנים, רק לאחרוני סבלי המצלמות ומזיזי התפאורות יש שמות טיבטיים. והסרט לא צולם בבהוטן, אלא במנזר טיבטי בהודו, שידעה לקבל ברוחב לב את פליטי הכיבוש הסיני ולימדה את הטיבטים לאכול אורז רקוב. ובכלל, הביקורת של הסרט על הדיכוי הרצחני ותוצאותיו מאופקת ועדינה להפליא.

הומור לא לוחץ

האם זה משנה? לא בכל הקשור להנאה. הפשטות כובשת-הלב של הסיפור - על חניכי מנזר טיבטי שרוצים לראות את משחקי הגביע העולמי בכדורגל 1998; הטבעיות של המשחק הלא-מקצועי; הנועם השורה על המקום; החומרה החייכנית של החיים במקום עני אך לא צפוף; היופי הקלאסי של האדריכלות הדלה; החן של החפצים והבגדים המעטים; ההוד של הטקס; ההומור הלא-לוחץ ולא-מתאמץ; המצלמה הלא-עצבנית ולא-מתחכמת - כל אלה מבטיחים הנאה לכל מי שלבו עוד לא גס בתמונות הזזות.

אבל זה כן משנה אם אתה מפה, ואם אתה שואל את עצמך פעם אחר פעם למה הקולנוע הישראלי (עם יוצאים מן הכלל, כמובן) מחורבן כל-כך, מכוער וגס כמו הטלוויזיה שלנו, אבל הרבה יותר מהחיים. ומכיוון אחר לגמרי, אם שאלתם את עצמכם למה "הבודהא הקטן" של ברטולוצ'י (שאיתו עבד נורבו) או "שבע שנים בטיבט" הם סרטים מזוייפים ודוחים (למרות היופי הוויזואלי שלהם), ולמה "הגביע" לא - שהרי כולם משדרים פחות או יותר אותו מסר של רוחניות ושל "ואהבת לרעך כמוך" - אז אני מניח שהתשובה היא וריאציה על נושא עתיק במפגש בין-תרבויות: כשאתה בא מתוך תרבות מקומית עתיקה, ומטמיע את מה שיש לציוויליזציה מפותחת להציע בכיוונים אחרים (קולנוע, למשל), ונעזר בכוחות שהיא מעמידה לרשותך (הצוות האוסטרלי ברובו, שאחראי לסולידיות הביצוע כאן), זה דבר אחד. כשאתה בא לתרבות עתיקה מבחוץ, גם אם אתה מלא כוונות טובות כלפי ה"אחר", ונעזר ביועצים מקומיים, הדואגים שלא ייפגע כבוד תרבותם, זה דבר אחר.

הדלאי לאמה כילד שובב עם בראד פיט נראה כמו פלאקאט; הנזירים המשתובבים בזמן התפילה, או משרבטים גרפיטי (בלי סקס) על קירות המנזר, או משחקים בפחית קוקה-קולה - בעיניים של מי שמכיר אותם מקרוב, ובטוח בערך של המסורת שלו - מעוררים חיבה ומשכנעים. אבל כדי שכל זה לא יתמקמק לגמרי, צריך גם אנשי מקצוע.

("הגביע". תסריט ובימוי: קיינצה נורבו. צילום: פול וורן. משחק: ג'אמיאנג לודרו, אורגיין טובגיאל. בהוטן/אוסטרליה 1999, 94 דקות.)