שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מילת מפתח - גדעון לוי

    ההצגה "מילות מפתח", המוצגת בפסטיבל עכו, מבוססת על כתבות של העיתונאי גדעון לוי, טוקבקים, עדויות ממחסומים ודובר צה"ל. נפגשנו עם היוצרים ועם לוי עצמו לשיחה על כיבוש, תיאטרון והחברה הישראלית. לוי: "ההצגה הזו גרמה לי להתכווץ"

    "היית הקול המספר של הכאב, הסבל וההשפלה, אבל היום אתה כבר לא עיתונאי, אלא חלק ממשטר ההפרדה, זה שהתפקיד שלו הוא לחסום את הסיפורים", כך מטיח השחקן לוטוף נוייסר, שמשחק אב פלסטיני שכול, בפניו של גבריאל הדר, שמשחק את גדעון לוי.

     

    יש רבים שרק שומעים את השם "גדעון לוי", ומשהו בהם מתכווץ ומעורר התנגדות. אבל גם גדעון לוי עצמו, העיתונאי שבמשך 20 השנים האחרונות נתן פנים להוויה היומיומית הפלסטינית במרחב הציבורי הישראלי, התכווץ יותר מפעם אחת בכיסא למשמע שמו.


    מה אומר לכם השם "גדעון לוי"? (צילום: אמיר כהן)

     

    עד לפני יומיים הוא בכלל לא ידע שהפך לדמות במחזה "מילות מפתח", שמוצג בימים אלה בפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו. אתמול (ג') הוא יצא מהתיאטרון המום, הלום, נרגש וכואב. “לא היה לי מושג", אמר לוי מיד לאחר מכן, כשעל פניו נראה כי הוא עדיין מעכל את המראות והקולות. "זה שוק גדול, כמו לנסוע בהלכה ולראות פתאום את הפרצוף שלך מתנוסס בענק על אחד הבניינים. התכווצתי לגמרי כשאמרו בפעם הראשונה את שמי", הוסיף.

     

    "מילות מפתח", כמו מכבסת המילים של דוד גרוסמן, מייצגות את ההדחקה, עצימת העיניים והפניית העורף להשלכות הכיבוש, לעוולות שנעשות בשמו ולתוצאותיו. גדעון לוי, בתוך המשוואה, הוא חלק מתמונה גדולה יותר, הוא חלק מאירועים ועובדות שנדחקים אל מה שיוצרי ההפקה המרשימה הזו מגדירים כ"ארכיון הכיבוש" - פח הזבל הישראלי של הזיכרון הקולקטיבי והפרטי.

     

    ההצגה מבוססת על כתבותיו של לוי, טוקבקים באינטרנט, עדויות כתובות של נשות מחסום WATCH וכמובן - דובר צה"ל. הקולות אוטומטיים, מכניים, כמו פרוטוקול מדוקלם ומרוחק. האפקט מהמם את הצופה, מכה בו, וחודר כל התנגדות לא רצונית שיש בו להקשיב לדברים הללו.

     

    הכלבים חזרו לצייץ

    “אני רואה את האנשים האלה מול העיניים", אומר לוי בצאתו את האולם, "הטקסט הוא כמעט מילה במילה מתוך הכתבות שלי. היו פעמים שהשלמתי את המשפטים באמצע. אני לא יודע מה לומר". סערת הרגשות הגדולה שההצגה חוללה בו קשורה בתובנות אליהן הגיע לאחרונה.

     

    "אני בתקופה שבה נהייתי לגמרי פסימי. אני חש שהכל לשווא, שכל המפעל הזה של 20 שנה היה סתם. לאורך כל הדרך חשבתי שבכל זאת משהו מכל זה יחלחל, אבל אחרי 20 שנה, כשזה לא קורה, כשידיעה על זה שאני אשתתף או לא אשתתף ב'האח הגדול' מעוררת מיליון תגובות, והסיפורים האיומים שאני מביא לא גורמים אפילו לכלב לצייץ - אתה שואל את עצמך אם לא הגיע הזמן להרים ידיים.


    מתוך ההצגה (צילומים: יוהן שגב)

     

    "ופתאום באה הצגה שכזו שאומרת שאולי בכל זאת זה נוגע, שאולי בכל זאת זה לא לשווא ואנשים מקשיבים. זה טוען אותי מחדש. זה נורא חזק, לא רק ברמה הפרטית, אלא בתוקף שזה נותן לסוג הזה של עיתונות. פתאום, הכל מקבל פרופורציה אחרת, וכל הפרויקט הזה מקבל משמעות שחסרה לי מאוד ביומיום, כי אנשים פשוט לא רוצים לקרוא על זה”.

     

    מיד לאחר ההצגה, הודה לוי בשיחה עם השחקנים ויוצרי ההפקה כי לא יוכל לקבל את הטענה שמעלה ההצגה בסופה על כך שגם הישראלי הוא קורבן. “אני לא מקבל את זה", הוא אומר, "אולי בטווח הארוך אנחנו קורבנות של עצמנו, אבל בינתיים מי שמשלם את המחיר זה הם. אנחנו חיים נהדר עם הכיבוש, למרות כל המשברים. אם היינו חיים איתו פחות טוב, הוא היה מסתיים".

     

    גם את הטענה שהוא עצמו הפך לחלק ממנגנון הכיבוש, הוא דוחה על הסף. "אני לא מקבל את הטענה הזו, ולא כל כך מבין אותה למען האמת". אלדר גלאור, המחזאי, מודה שההסבר לטענה מורכב. "אני יודע שזה כביכול נשמע אבסורד, הרי הוא זה שמביא את הסיפורים, אבל כשאף אחד לא רוצה לשמוע - הוא הופך לפונקציה בתוך מערך הכיבוש. הוא הופך לאופוזיציה שהיא לא באמת אופוזיציה".


    לוי: "פתאום באה הצגה שאומרת שאולי בכל זאת זה נוגע"

     

    גלאור אומר על לוי שהוא "הנביא שבשערי העיר, שליח ציבור ללא ציבור, וככל שהוא צועק חזק יותר, ככל שהוא מקצין את השפה שבה הוא כותב, את הדימויים שבהן הוא משתמש - אנשים יותר ויותר נאטמים. כמו דמות טראגית שהפכה למילת מפתח".

     

    מרטין מוגלינר, במאי ההפקה, מנסה לתרגם: "אנחנו מסתכלים על הדברים באופן מערכתי. "הכיבוש חייב איזה סמן מובהק שיהיה נציגות של האופוזיציה בתוך המערך. זו לא אופוזיציית אמת. אם לגדעון לוי היה רייטינג גבוה, הממסד היה צריך בדרכו לסרס אותו".

     

    אז אתם אומרים למעשה שהוא כשל בתפקידו?

     

    א.ג: "אנחנו לא מפקפקים באותנטיות, במניעים הטהורים, בשליחות ובעבודת הקודש שהוא עושה, אלא אומרים שהוא הפך לסוכן הכאב של העם הפלסטיני. אנחנו אומרים שאולי הוא סיים את תפקידו".

     

    אם הוא עושה עבודת קודש למה תפקידו תם?

     

    מ.מ: "כי בתכל'ס הוא כבר לא אופוזיציה. זה לא עניין אישי אלא מערכתי. הוא הפך לצורך העניין לרעיון או למילת מפתח. כשהרעיון הופך ללא רלבנטי, אבל עדיין משמש כפונקציה מרכזית וסמן מובהק של מה שקרוי השמאל הרדיקלי, הוא מאבד משמעות ובכך נבלע בתוך מכונת הכיבוש. הכישלון הזה מעיד עלינו כחברה. זה לא סתם שהיום הסממנים המובהקים ביותר של הביטוי נגד הכיבוש הם אמנותיים ולא דיווחיים, כמו 'ואלס עם באשיר' של ארי פולמן או 'לבנון' של שמוליק מעוז".

     

    אין אשמים, רק מטולטלים

    "יש סיבה לזה, כי אם מסתכלים ברמה הסוציולוגית אנחנו רוויי אינפורמציה על הכיבוש. עד כדי כך שאם אנחנו לא מקבלים את זה כמעשה אזהרה אמנותי, אנחנו פשוט לא מוכנים להתמודד עם זה בשום צורה", מוסיף מוגלינר, "אנחנו רואים את זה בתגובות להצגה שמעוררת מקומות מודחקים. הרי כולם מכירים את הסיפורים האלה, לכאורה אנחנו לא אמורים להזדעזע מהם, אבל אנשים יוצאים מההצגה מטולטלים כאילו שזו הפעם הראשונה שהם נחשפים לזה".


    "אנשים יוצאים מההצגה מטולטלים"

     

    גלאור בכל זאת רוצה להבהיר שהמחזה אינו מחפש אשמים. "סוגיית האשמה לא רלבנטית", הוא אומר. ובכל זאת במחזה שכתב הוא מדבר בביקורתיות מסוימת על הדימויים, המטאפורות והפיוטיות בהם משתמש לוי בכתבותיו כדי לתאר את הסבל וקשיי היומיום של הפלסטינים. "יכול להיות שהוא מספר את הסיפור שאנחנו לא רוצים לשמוע, בצורה כזו שרק מגבירה את הרצון שלנו לא לשמוע. “אבל אי אפשר להעביר ביקורת על אדם שעושה כמיטב יכולתו ואין באפשרותו לשלוט בזה".

     

    זה נשמע כמו דבר והיפוכו

     

    א.ג: "בוודאי. אני לגמרי אמביוולנטי מול הדמות שלו. מצד אחד אני מעריך אותו מאוד ושמח בקיומו, ומצד שני אני חושב שהוא כבר לא רלבנטי".

     

    אז איך בכל זאת הופכים את התוכן הזה לרלבנטי?

     

    מ.מ: "הדבר היחיד שיכול להלחם במכונה זו האנושיות. מה שיפתח ערוץ תודעה שיאפשר להפנים את הדברים, זו הידיעה שאת כל זה מחוללים אנשים שהפכו להיות חלק מהמכונה. זה בדיוק כמו האמירה שלא צריך לקרוא גדעון לוי כדי לדעת מה הוא כותב. הוא איבד את הערך ברמה האנושית והפך לפונקציה".

     

    א.ג: "הוא למעשה נכנס לארכיון ונבלע בו כמו הרבה דברים שקורים במציאות, ואפילו לא עוברים במסננת שלנו, אלא ישר מודחקים לאיזו מגירה בארכיון התת מודע. אנחנו לא רוצים לדעת שזה שם. זה נכון לגדעון לוי, כמו שזה נכון לנשות מחסוםWATCH".

     

    האינקובטור של הסייבר-ספייס

    גם הסייבר-ספייס כאמור הוא חלק בלתי נפרד מההצגה: "זה שיח סכיזופרני לחלוטין, שנוצר בחלל הוירטואלי וזורק אותך לכל הכיוונים", אומר גלאור, "זה אינקובטור שכל אחד יכול לבוא ולהזריע בלי שום ביקורת. הוא מייצג את הצורך לתת ביטוי לדעות שלך. אם אתה לא מגיב - אתה לא קיים".


    השחקנים הם כלי משחק בחיזיון

     

    מוגלינר מוסיף ואומר כי נקודת המוצא שלו בבימוי התייחסה לשחקנים כאל כלי משחק בתוך התמונה הכללית של החיזיון הבימתי שיצר. "כמו ילדים שמשחקים ונשאבים לעולם דמיוני שזה מה שהתיאטרון אמור להיות, גם אנחנו בנינו פה משחק כיסאות עם מערכת חוקים ידועה מראש, ואלמנט משמעותי של אקראיות. היום הוא הקורבן, מחר זה יכול להיות אני".

     

    אז גם אתם ברמה מסוימת "גדעון לוי" לשיטתכם?

     

    מ.מ: "לגמרי, מה זאת אומרת? במהות אנחנו לא שונים. אנחנו מנהלים שיח עם מקור עוצמתי שיש עליו קונצנזוס ונשארים אאוטסיידרים".

     

    א.ג: "אנחנו עוד לא הפכנו למילת מפתח. אני חושב ש'גדעון לוי' האמיתיים הם אלה שעומדים בבילעין, חוטפים

    רימוני גז ומכות מחיילים. אם הם יתנו את הטון, אולי משהו ישתנה. אני איש תיאטרון, אני לא מתעסק בחיים האמיתיים ובהרבה מקרים אני מרגיש כמו סוג של מאונן. אנחנו בתקופה של קטסטרופה, יש מחלה והיא משתוללת וצריך לעשות מעשה לא לדבר על המעשה. אנחנו במובן זה חלק מהדיבור על המעשה".

     

    מ.מ: "אנחנו חלוקים. התיאטרון בעיני הוא לא פחות הדבר האמיתי. יש הרבה דרכים להשפיע על המציאות. מעבר לכך ברור לי לחלוטין מתוך הכרות עם אלדר שאלמלא הוא היה חווה את מה שחווה כחייל קרבי - לא היינו זוכים לקבל את התובנות וראיית העולם הכל כך חשובה שהוא מביא. אם כולנו היינו מוכנים להתמודד בנגישות אל מול מקורות הכאב שלנו, העולם היה טוב יותר".

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גלאור ומוגלינר. חלוקים בנוגע לתיאטרון, והחיים
    צילום: יוהן שגב
    לאתר ההטבות
    מומלצים