שומרונים על הגחלת

ברוך צדקה היה מהדמויות הבולטות והמקובלות בקהילת השומרונים הקטנה בישראל. מאז שארבע בנותיו נטשו את העדה בזו אחר זו, החלו חברי הקהילה להתנכל לו וחייו הפכו לסיוט. סרטו של ברק היימן, "שומרוני בודד", שהוקרן השבוע בבכורה בפסטיבל הסרטים חיפה וישודר במוצ"ש בערוץ 8, מספר את סיפורו של צדקה דרך עיני בתו, סופי.

הסרט מציף זכרונות ילדות קשים של בת למשפחה קרועה, כואבת ומוקעת בתוך קהילה אדוקה וחמה שיודעת גם להעניש. דרך עיניה של הבת, מצטיירת תמונה נוגעת ללב שמדברת על הצורך להשתייך, על חיפוש זהות ועל התמודדויות של קהילה סגורה שעומדת בסכנת הכחדה.

הבמאים שאמורים היו לביים את הסרט עזבו לניו יורק. היימן היה באותו הזמן שקוע בבימוי סרטו "הריקוד של אלפונסו" וסדרת הטלוויזיה “הופעת בכורה”. הסרט על צדקה נשאר עם מפיק מתלהב אבל בלי במאי.

“ידעתי שצריך לצלול פה לעומק ולא יכולתי להתחייב לזה רגשית באותה תקופה, אז התחלתי לחפש במאים", אומר היימן. הוא נפגש עם רבים וטובים, אבל איכשהו זה לא הסתדר. היימן לא התאפק, לקח מצלמה והחל לצלם. “נראה למה זה יתפתח", הוא אמר לעצמו, ולא ידע למה הוא נכנס. “כשפגשתי את אבא של סופי, ברוך, הבנתי שאני הולך על זה. הסיפור שלו ריגש אותי, הכאיב לי, משך אותי פנימה. הבנתי שאין לי מה לחפש במדשאות של השכנים".

מה בדיוק משך אותך לסיפור הזה?

"בדיעבד אני חושב שיש לסיפור הזה קשר גם לסרטים האחרים שלי. גם בו יש מאבק כואב על חירות, שגובה מחיר כבד. גם בו מדובר באנשים שמחפשים את דרכם והחיפוש הוא לב העניין. אני משער שיש לי משיכה לסיפורים של אנשים שמסלול חייהם גובה מחיר שהם מוכנים לשלם, גם אם מדובר בפגיעה באנשים קרובים".

מישהו חייב לשלם את המחיר

אם צריך לדבר על מקורות השראה, אפשר לומר שאחת היצירות שהשפיעו על היימן היתה "החומר שממנו עשויה האהבה" של ארי פולמן. המפגש עם פולמן היה בשלב שבו היימן עבד ככתב תרבות ב'גלובס' ובמקביל החל לביים ביחד עם אחיו את הסדרה "גשר על הוואדי".

“היו לי הרבה שאלות, חרדות ותהיות מוסריות בכל הנוגע לעשייה דוקומנטרית ודיברנו על זה", הוא אומר. “גם הסרט של פולמן דיבר על בחירה בין האושר הפרטי שלך לרווחתם של הקרובים אליך. לא משנה מה תבחר לעשות, מישהו הולך לשלם על זה מחיר כבד. במובן הזה, סופי צדקה היא גיבורה מושלמת ואבא שלה, שמשלם את מחיר הבחירה של בנותיו, הוא אחד האנשים הכי אלטרנטיביים שהכרתי".

למה הכוונה?

"אין כזה דבר להיות שומרוני מחוץ לקהילת השומרונים. זה פלג שבו הדתיות והעדתיות הולכות יחד. בניגוד ליהדות, נצרות או איסלאם, שומרונים צריכים לחיות בתוך עצמם. הם עולים לפחות שלוש פעמים בשנה להר גריזים. חג הקורבן הוא חובה ואין ממנו פטור. מדובר בעדה שלא עזבה את הארץ מעולם. מזה 125 דורות הם פה עם הכנענים, היבוסים, הפלישתים והעותמאנים ותמיד ביחד. ברוך נודה אבל שומר באופן אדוק על כל מצוות הדת. שומרוני בודד".

מתוך הסרט. "בשבילם ירושלים היא כמו ראש פינה"

השומרונים הם למעשה פלג בתוך היהדות שהמשיך לדבוק בבית-אל כמקום קדוש. זו הסיבה שהשומרונים, על אף שמדובר בעדה דתית מאוד, מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר חילוניים. “בבתי ספר דתיים בישראל מלמדים את הילדים 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'. אבל אצל השומרונים ירושלים היא כמו גדרה וראש פינה, אין בה כל ערך דתי וזהו סלע המחלוקת שיצר יצור כלאיים מרתק", אומר היימן.

עד לאינתיפאדה הראשונה, חיו שומרונים בשכם בהרמוניה מופתית עם הפלסטינים. עם פרוץ האינתיפאדה העלו את אנשי הקהילה להר גריזים מסיבות בטחוניות, אך עד היום יכולים חברי הקהילה להיכנס באופן חופשי לשכם. “הם בני בית בשכם", אומר היימן. “הם למעשה היחידים במדינה המטורפת הזו שיכולים להנות משני העולמות בתוך המובלעת הקטנטונת והקנאית שיצרו".

להבין, לא לסלוח

הכהן הגדול ובנו מדברים על הבגידה בעדה במושגים מאוד קיצוניים. מבחינתם בחורה שומרונית שנישאה ליהודי, היא בת מוות.

"הם מפחדים. אני לא מקבל את זה, אבל מבין. מי שהפתיע אותי היו הצעירים שראיינתי בבית הכנסת. אנשים בגילי ששומעים את אותה המוזיקה שאני שומע, גולשים באינטרנט, עובדים בתל אביב. ציפיתי שתהיה בהם יותר פתיחות וגיליתי שהם לא פחות קיצוניים מהכהן הגדול. מבחינתם ברוך צדקה נתן לבנות שלו חופש גדול מדי ולכן הוא צריך לשלם".

מתוך הסרט. משפחה מנודה בעדה קטנטנה

לאורך הסרט, דברים רבים קורים בפעם הראשונה מול המצלמה. כך למשל צדקה נפגשת עם אחותה הבכורה, שהיתה ראשונת בנות המשפחה שעזבה את העדה כדי להינשא ליהודי. את מחיר עזיבתה שילמה כל המשפחה. “שתי הבנות הגדולות עזבו את העדה והצעירות, שסבלו מנידוי חברתי קשה, סומנו והפכו למעשה לסוג ב'”, אומר היימן. “סופי לא היתה מוכנה, עם כל אהבתה לדת, לחיות חיים של אדם מסומן, ומה ששבר אותה היה הניסיון של גורמים בעדה להאשים את אביה בגניבה של ספרי תורה. על זה היא לא הסכימה לסלוח ובחרה להתנתק".

בעצם דחפו אותה החוצה?

"כן, וזה אולי המסר התת קרקעי של הסרט לעדה השומרונית, שלא השכילה לחבק את המשפחה אחרי עזיבת שתי הבנות ובכך ויתרה על 15 אנשים שיכולים היו להיות שומרונים. מתוך 720 איש זה דרמטי. אני חושב שהם טיפלו לא נכון בקונפליקט הזה".

איך נגמר הסיפור של גניבת הספרים?

"שניים מספרי התורה שנגנבו מבית הכנסת השומרוני בשכם נמצאו בסופו של דבר אצל החמאס. זו היתה נקמה מכוערת, עלילת שווא מוחלטת. ברוך הוא האדם הכי מאמין שפגשתי, הוא מכיר את חמשת חומשי התורה בעל פה ונאחז באמונתו. הוא נח או איוב. עם כל המכות שחטף, האמונה הדתית שלו נשארה בעינה. האמונה בטוב ליבם של חברי העדה, עם זאת, נפגעה. הסיפור הזה, שכלל מאסר בן יומיים, הביא עליו את מחלתו. זה קרה לפני 15 שנה והוא עדיין לא השתחרר מהעלבון שהביא עליו עיוורון ואת מחלת הסכרת”.

תעודת עניות

למרות שיש מאחוריו עשייה דוקומנטרית לא מבוטלת, היימן מודה שהוא מרגיש בתחילת הדרך. “אני מרגיש שיש לי עוד דרך לעשות. אני צריך לשכלל את המיומנויות שרכשתי", הוא אומר. לא קל להתפרנס מעשייה תיעודית, אבל הוא לא מתלונן. “זה מצב מתעתע. מצד אחד יש אשליה של עושר של עשייה

דוקומנטרית בישראל, אבל היכולת להתפרנס מזה בכבוד עדיין מוגבלת", הוא אומר. “אז אני עובד 18 שעות ביממה, גם בסופי שבוע ובחגים. אני מאמין בעבודה קשה וסיזיפית, זה כנראה בגנים.

"בסרט הזה הייתי המפיק בפועל, איש הפוסט והשליח. כל מה שצריך. אתה עובד שלוש שנים על סרט וחי איתו אחר כך כל החיים. גם בעוד 20 שנה אני אצטרך לחיות איתו בשלום, אז בוא נעשה אותו הכי טוב שאפשר. קשה בארץ, התקציבים נמוכים מאד והתחרות אדירה, אבל אני לא מוכן לאבד את חדוות היצירה. אי אפשר לעשות אמנות עם אנרגיות רעות. אני אסיר תודה על זה שמאפשרים לי לעשות סרטים. זה אולי תמים, אבל אני מקווה שההרגשה הזו לא תאבד".