גיבורים עם דם לטיני

"בום" הספרות הדרום אמריקנית היה הרגע שבו ספרות זו הגיעה אל תודעת הקוראים בעולם. זה קרה בערך לפני 50 שנה ותוך שנים ספורות כבשו את הקוראים דמויות ייצוגיות שאי אפשר לחשוב על שוק הספרים בלעדיהן.

כמעט לכל מדינה ביבשת היה לפחות סופר "בומי" אחד: לקולומביה היה גבריאל גרסיה מארקס; למקסיקו את קרלוס פואנטס והלנה גארו; לקובה את גיירמו קבררה אינפנטה; לצ'ילה את חורחה אדוארדס וחוסה דונוסו; לארגנטינה את חוליו קורטאסר וארנסטו סאבטו; לפרו את מריו ורגס יוסה וחוסה מריה ארגואדס; לאורוגוואי - חואן קרלוס אונטי; לברזיל - חורחה אמדו ולפרגוואי את אוגוסטו רואה באסטוס.

גרסיה מארקס. הנציג הקולומביאני (צילומים: GettyImage)

קשה לציין מתי בדיוק החלה התופעה ומהן הסיבות אשר גרמו לפריצתה, אבל ניתן לקבוע כי בום הספרות הלטינו-אמריקנית משקף את אווירת השינוי והיצירה שבלטה באזור באותם ימים; אינספור יצירות מופת נכתבו בפרק זמן קצר מאוד: הרומן "הנהרות העמוקים" מאת חוסה מריה ארגואדס הנו בן 51 שנים; "בן האדם" מאת אוגוסטו רואה באסטוס ו"האזור השקוף ביותר" מאת קרלוס פואנטס בני 50.

כמו כן, "אין לקולונל מי שיכתוב אליו" מאת גבריאל גרסיה מארקס ו"על קברים וגיבורים" מאת ארנסטו סבטו בני 48. "המספנה" של חואן קרלוס אונטי בן 47; "משחק קלאס" מאת חוליו קורטאסר ו"העיר והכלבים" מאת מריו ורגס יוסה בני 46.

ההצלחה של הספרות הלטינו-אמריקנית בשנות ה-60 וה-70 היתה עצומה, הן באירופה והן בדרום

אמריקה עצמה. ספרות זו התפרסמה לצד תנועות חברתיות ואירועים היסטוריים חשובים, שעלו והתרחשו כולם באותה תקופה: מהתנועה ההיפית והמאבק למען זכויות השחורים בארה"ב, דרך מלחמת וייטנם ועד נחיתת האדם על הירח.

בקונטקסט תוסס זה ובאווירת יצירה שכזו, האליטות הלטינו-אמריקניות נטשו לרגע את הספרות האנגלו-סקסית והצרפתית והתרכזו בספרות המקומית. המעמד הנמוך ביותר - קהל שמעולם לא נהג לקרוא ספרים - החל לקרוא ולעקוב גם הוא אחר הכתיבה המקומית ביבשת. הסופר הצ'יליאני אנטוניו סקרמטה סיפר כי עוזרת הבית שלו, האנלפבתית, למדה קרוא וכתוב תוך דיקלום בעל פה של פרקים שלמים מ"מאה שנים של בדידות".

דור שלם של סטודנטים קרא ספרות בשקיקה; אינספור לוחמי גרילה בדרום אמריקה, למשל, נשאו בתרמיליהם את ספריו של קורטאסר ושל גרסיה מארקס כמוצר המסמל ומתמצת את חיפושם אחר החירות. התמטיקה שברומן הייתה לעיתים קרובות זהה לזו שהעסיקה את האוכלוסיה במציאות. היה צורך חזק בהחייאה ובחידוש השפה, בנוסף לרצון להנציח את המיתולוגיה המקומית של כל מדינה. ספרים רבים שיקפו בנאמנות את אווירת התקווה שהביאה עמה המהפיכה הקובנית ב-1959, ומאוחר יותר השלטון הסוציאליסטי של סלבדור איינדה בצ'ילה, שקם ב-1970.

בום או גימיק?

מכל מקום, תופעת ה"בום" הייתה קשה למיפוי וגם שנויה במחלוקת; לא הייתה לקבוצת הסופרים הזו סגנון או מטרה מובהקת, ואף קשה להגדיר את מהותה כקבוצה, ואולי נכון יותר להגדירה כקומץ של יחידים מוכשרים. וכצפוי, היו לה גם מתנגדים לא מעטים.

בין מתנגדיה הבולטים היו ריינלדו ארנס, מריו בנדטי, אנחל ראמה ובדיעבד גם חוסה דונוסו: דונוסו מציין בספרו "היסטוריה האישית של הבום" כי התופעה הפכה מהר מאוד לייזום מסחרי גרידא, וה"בום" היה גימיק, אשר טופח על ידי סוכנת הספרות האגדית קרמן בלסלס. לפי הטענות שהועלו ייצגה בלסלס את סופרי התנועה בכוונה להתעשר.

קרלוס פואנטס. הנציג המקסיקני

בלסלס החדירה קבוצה גדולה של סופרים אל תוך עולם הספרות האירופי, ובו בזמן קיבעה דימוי של ספרות לטינו-אמריקנית סטיגמטית, הבנויה סביב אלמנטים אקזוטיים וצבעוניים, המציירים דיוקן ממוסחר של העולם השלישי. היא הציגה את תושביו כיצורים נאיביים המסתובבים בג'ונגלים, בעיירות נטולות פיתוח, או לחילופין מדקלמים שירי אהבה מלודרמטיים בנוסח הטלנובלות של היום.

אווירה של ניסויים

גימיק או לא גימיק, לזכותה של תופעת ה"בום" ייאמר כי היא הביאה לפריחה של ז'אנרים ספרותיים רבים, וסיפקה אווירה אידיאלית לעריכת ניסויים צורניים עם הרומן וסוגת הסיפור הקצר. היא הביאה לפרסומם של סופרים מקומיים, ותיקים וקנוניים, שטרם נודעו בעולם ושהחלו להיקרא לצד החדשים: מבורחס ועד חואן רולפו, מאלחו קרפנטייר ועד חוסה לסמה לימה, מרומולו גייגוס ועד מיגל אנחל אסטורייס, מחוסה מאורו וסקונסלוס ועד הורסיו קירוגה.

לכן ה"בום" הוא בעיקר נקודת ציון חשובה ביותר להבנת המפה הספרותית לקורא הבא מחוץ ליבשת. הספרות

הלטינו-אמריקנית היא רב-גונית, דינמית ומתפתחת בדומה לשאר האמנויות. היא בנוייה מזרמים, מסגנונות ומהתפצלויות מעניינות. החל משנות ה-60 התגלו יוצרים שמקומם בעולם הספרות חשוב ללא עוררין. ניתן להזכיר על קצה המזלג סופרים חיוניים כמו רוברטו ארלט, חואן חוסה סאר, אנטוניו די בנדטו, ז'ואו גימראס רוסה, ז'ואו ז'ילברטו נול, ססר איירה, רוברטו בולניו, רודולפו פוגוויל, מריו בייטין, מריו לבררו, חואן וילורו, סרחיו פיטול, ריקרדו פיגליה, מנואל פואיג ועשרות אחרים.

בכל זאת, שני דורות שלמים של כתיבה תורגמו רק באופן חלקי לעברית ורוב הספרות החשובה לא תורגמה כלל, זאת למרות שהיא תורגמה לשפות רבות אחרות. מפעלי התרגום העבריים המשיכו לפרסם את סופרי ה"בום", בעיקר את ספרות ה"בום" המסחרית ביותר, גם כאשר ההתפתחות העצומה באיכות הספרות הלטינית עמדה לנגד עיניהם.

ההתפתחות הזו נבעה מתוך תובנה כי אין כבר טעם לחפש יופי בעוני הקיצוני ולהביט בו ברחמים מלמעלה, ולא לספר את תולדות משפחה אחת בנימה אפית ורומנטית, וחיפוש האצילות באסונות או במלחמה כבר לא נחוץ. הנושא נוצל עד תומו. עלה צורך בדרכים חדשות לביטוי ספרותי.

הרומן לומד לקחים

בשני העשורים האחרונים צמחה באמריקה הלטינית חשיבה חדשה על סוגת הרומן. החשיבה ספגה את לקחי ה"בום", והפנימה את ה"נובו רומן" הצרפתי ואת הרומן העלילתי. הרומן הלטינו-אמריקני החדש הפסיק לשקף אך ורק את צרכיה של הבורגנות, ולמד את לקחי הדה-קונסטרוקציה הפוסט-מודרנית.

הכתיבה החדשה בעצם מנסה להתבסס על הנסיגה מהריאליזם ומהמציאות הפשוטה והתעשייתית. לדעתו של הסופר מרסלו דמיאני, "חלק ניכר מהאמנות העכשווית חוטא בגישה ריאליסטית, גם כאשר אנחנו לא כל כך יודעים מהו באמת הדבר הזה הקרוי מציאות. את רוב חיינו אנו מבלים בחלום, ועל כן את האמנות החדשה יש לחפש במימד הנרטיבי של החלום".

לפי הסופר והעורך דמיאן טברובסקי, הרומן החדש מחפש את ה"חוץ של השפה". הרומן העכשווי מחפש לספר את סיפור פירוקה של השפה כדי להותיר את המשמעות בסימן שאלה. טברובסקי מציע "לקדוח" בשפה כדי לחפש את החוץ

שאף פעם לא מגיע. "יש לתפוס את הדרמה שבחיפוש אחר השפה, החיפוש אחר המשמעות החמקמקה של הרומן, של החיים", הוא כותב. דבריו של טברובסקי מזכירים את מוריס בלנשו, שאמר כי "מי שכותב נמצא בו זמנית במצב של גלות כתיבתית: מדינה שבה הכותב איננו הנביא".

תרגום משני הדורות האחרונים לשפה העברית הוא מפעל חשוב להעשרת התרבות המקומית. הספרות שבדרך כלל מתורגמת אינה משקפת על פי רוב את זמנה, והיא למעשה משחזרת צורות ספרותיות שתוקפם פג. הבחירה של רוב עורכי סדרות התרגומים מן השפה הספרדית בעשורים האחרונים לקתה בגישה שמרנית, שלא התבססה על למידה רחבה של העולם הזה. 

אנו נמצאים בפיגור ספרותי של 40 שנה. תהליך ההנמכה של הספרות המתורגמת נושא פירות ביאושים ובמובן מסוים פוגע בדור קוראים שלם. לא נותר אלא לקוות שבעתיד בחירתם של ספרים תיעשה בשיקול דעת, בכנות, בקריאה סבלנית, בהשכלה ראוייה, ואם אפשר - במנה כפולה של יצירתיות.

אוריאל קון הוא עורך סדרה חדשה של ספרות לטינו-אמריקנית בהוצאת כרמל, יועץ ספרותי של סדרת "ליברו" בהוצאת כתר, ומלמד במחלקה לארכיטקטורה ב"בצלאל"