דעה: המאמן הבא בנבחרת - רק לא איל ברקוביץ'
"עזבו את עניין הנסיון. לברקו אין יכולת להתמודד עם ממונים ובטח שלא עם מבקרים ושחקנים. תקדים גווארדיולה? סביר יותר שאיל יסיים כמו מראדונה". איזי עין דור נגד הקוסם
אז למה לא למנות את מי שבעיני עצמו לפחות, נחשב לבכיר הכדורגלנים הישראליים בכל הזמנים. ובכן חברים, בואו נחשוב למה כן. המצדדים טוענים שיהיה מעניין עם אייל, שהעם זקוק לדם חדש במקום דרור קשטן המייבש, שהתקדים של פפ גווארדיולה של שחקן גדול ללא נסיון באימון, עובד טוב.
ברקוביץ' במדי מכבי ת"א. אנחנו באמת צריכים עניין כזה? (צילום: טל שחר)
יש שטוענים כי אהבת הדגל והרצון העז להצליח עם נבחרת ישראל, יביאו את ההצלחה ואחרים פשוט חושבים שהג'וב מגיע לגדול שחקנינו בכל הזמנים. אם תשאלו אותי ועוד רבים אחרים, עדיף שאבי לוזון יתמקדם במוטי איוניר, גיא לוי ואפילו גיא לוזון לפני שיחשוב על ברקוביץ'.
יהיה מעניין, השאלה אם זה טוב
איל ברקוביץ' אוהב לייצר סנסציות. לישראל ומכבי תל אביב הוא חזר רק אחרי שהחריב את היחסים עם מכבי חיפה והספיק לריב עם קווין קיגאן. יותר מזה, את הקריירה במדים הצהובים הוא סיים, איך לא, בכרטיס אדום על התחצפות לשופט. באמת צריך 'עניין' כזה?
דם חדש וצעיר, אבל בלי תעודה
על זה שהנבחרת זקוקה לדם חדש כולם מסכימים. אחרי קשטן, כל מאמן שמחובר יותר למציאות היומית של עיתונות ספורט חיה וקהל מתוחכם יותר, יהיה לגיטימי. גם ברקוביץ' הוא צעיר, רענן ואחד שגם יודע כדורגל. הבעיה - אין לו תעודת פרו. התירוץ של 'נסדר לו מישהו שיעמוד לידו', או 'נגיע לאיזה הסדר', פשוט לא תופס אצל אופ"א.
גווארדיולה בלי נסיון, גם מראדונה
אלה שתומכים באיל, דואגים להזכיר שגם לפפ גווארדיולה לא היה נסיון לפני שקיבל על עצמו את ברצלונה. אבל פפ הכיר את המערכת והציפיות, ידע לאן הוא נכנס ואימן קבוצת נוער מחוזקת בברצלונה ב'. ברקו מאמן ילדים במקרה הטוב, מכיר אמנם את המערכת, אבל לא כל כך מודע לציפיות של עם שלם.
בנוסף צריך לזכור כי על כל גווארדיולה יש גם דייגו מראדונה או לפחות איזה לאונרדו. שחקני עבר גדולים, שפשוט לא מצליחים לעשות מעבר חלק מעמדת הפרשן הקולני לכסא המאמן. כמו איל, גם דייגו ניחן בפה גדול שהמאיס את עצמו על לא מעט אנשים. כמו איל, גם דייגו חשב שהוא בלתי מחוסן מביקורת ולא כל כך הבין מה זה בדיוק אומר 'לאמן נבחרת'. וזה מדאיג.
אם כבר חושבים על מאמן צעיר שמכיר את המערכת, הרי שמוטי איוניר ובמיוחד גיא לוי, מתאימים יותר להגדרה. שניהם צמחו מתוך הנבחרות הצעירות וברזומה של לוי יש גם הצלחה גדולה אחת בדמות העפלה לטורניר גדול - משהו שאף אחד לפניו לא הצליח לעשות.
נאמן לדגל? של עצמו
איל מתגאה בכך שהנבחרת יקרה לליבו. אף אחד לא ממש מתכוון להתווכח עם העובדה הזו ולראיה זכורה הסצינה המפורסמת בה הוא דוחף שחקן אוסטרי, שבסך הכל ביקש להחליף איתו חולצות קצת אחרי השער ההוא של אנדי הרצוג. הבעיה היא שיש גם סצינה לא פחות זכורה, בה פילל ברקו שישראל תפסיד לשוייץ ובלבד שאברהם גרנט יפוטר מהנבחרת.
"אני יכול להביא עוזר מאמן עם הרבה ניסיון", מסביר איל לפני שהוא בעצמו מוסיף כי "בשום פנים ואופן לא אסכים להיות עוזר. באופי שלי איני מסוגל להיות מספר 2". אתם מבינים? ברקוביץ' זה לפני הכל ברקוביץ'. שוב, בטוח שהוא אוהב את הנבחרת, אבל סביר שאת עצמו הוא אוהב יותר.
הוגו סאנצ'ס. גם במקסיקו קיוו לקסמים מהשחקן הגדול בתולדותיהם (AP)
השחקן הגדול בהיסטוריה
שוב נחזור להקבלה הבלתי נמנעת לדייגו. הרי גם מראדונה הוא השחקן הכי גדול שהיה לארגנטינה ועובדה שהוא נכשל. גם אם הוא יגיע איכשהו למונדיאל, דייגו, כמו דייגו, יצליח לריב עם כולם על הדרך עם זימונים הזויים והתעקשויות מיותרות, רק כדי להוכיח שהוא צודק. לא מזכיר לכם מישהו?
ויש עוד דוגמאות. גיורגי האג'י נכשל באופן נחרץ עם רומניה במוקדמות 2002, חריסטו סטויצ'קוב נפל חזק עם בולגריה במוקדמות היורו האחרון (שלא לדבר על קדנציה נוראית בסלטה ויגו) והוגו סאנצ'ס נבעט מהנבחרת המקסיקנית. בקיצור, לא כל שחקן גדול יכול להיות מאמן. למעשה, ההיסטוריה מלמדת כי במרבית המקרים, ככל שהשחקן גדול יותר, משהו באופי שלו גורם לו להיכשל בתפקיד המאמן.
כי כבר ניסינו הכל...
התירוץ 'כי כבר ניסינו הכל' שנוא עליי במיוחד. בישראל ולמעשה בכל מדינה מתוקנת, לא נותנים למישהו תפקיד רק כי 'ניסינו כבר הכל'. לאיטלקים נמאס מדור הנפילים של מרצ'לו ליפי, דינו זוף וצ'זארה מאלדיני כשהם בחרו במאמן צעיר ומרענן, כמעט ללא נסיון ממשי, בדמותו של רוברטו דונאדוני. איך זה נגמר בסוף כולם זוכרים.
ושוב, הכל מסתכם ביחסי אנוש
איל מתקשה להתמודד עם הממונים עליו, אז מה יקרה כששישה מיליון כאלה יעמדו לו על הראש, לא כולל אנשי תקשורת שאינם מקורבים אליו?
ברקו עצמו מודה כי הוא לוקח דברים ללב ונוטה לאבד שליטה, אז מי אמר שהוא יצליח לקחת החלטות נכונות תוך כדי משחק, כשהכל מוטל על הכף?
ומה יקרה כששחקן כזה או אחר יעיז להתלונן על חילוף מוקדם או על אי-זימון? תחשבו על זה רגע - אתם באמת יכולים לדמיין את איל מחמיא לשחקן שניצח עבורו משחק מבלי לקחת לפחות חלק גדול מהקרדיט לעצמו? בסופו של דבר, מאמן גדול הוא כזה שיודע להפוך שחקנים לקבוצה. במקרה של ברקוביץ', קשה להאמין שזה יקרה.
לפנייה לכתב/ת 
