זרעים של כלום או זרעים של אהבה
הם לא הכירו זה את זה יותר מחמש דקות, וכל נושא בעולם נראה להם מתאים לשיחה. מזל שהתגלגלו מאות זרעים מתחת לרגליהם ומתחת לטוסיק כשישבו לדבר מקרוב ובין האצבעות ואחר כך גם בתוך השיער של סבתא. סיפור לתחילת שבוע
מובן שכבר הכרתי את הסיפור, היא סיפרה לי אותו בערך מהיום שנולדתי. זה היה הסיפור האהוב עליה. גם סבא הכיר את הסיפור (טוב, הוא הרי המציא אותו), ולמרות כל הפעמים שהקשבתי להם מספרים על הזרעים שבצנצנת, מעולם לא התנגדתי להצעה של סבא או סבתא לשמוע את הדברים מתחילתם עד סופם פעם נוספת.
בערב היום שבו נפטרה סבתא שלחו אותי למטבח כדי להביא כיבוד לחברים ולמכרים ולבני המשפחה שהתקבצו בסלון הבית ומיאנו לעזוב, גם כשהשעה כבר היתה מאוחרת. כשנכנסתי וחיפשתי במקרר ובארונות, לא יכולתי שלא להביט בצנצנת ולחייך אולי את החיוך היחידי שהרשיתי לעצמי מאז נודע לי על מותה.
"אתה זוכר את הסיפור על הצנצנת?" שאלתי את סבא כשחזרתי לסלון והבאתי קופסת פח שבתוכה עירבבה סבתא את כל הביסקוויטים והעוגיות שקנתה או אפתה. ביד השנייה אחזתי בצנצנת. הזרעים שכבו בתוכה, מכסים את הקרקעית ונערמים לגובה של כסנטימטר בלבד. "אולי עשר שנים לא סיפרתם לי אותו".
"כן, אני זוכר", אמר סבא, העיניים שלו עמוקות ומלאות הבעה כתמיד. גם ביום שנפרד מהאשה שאותה הכיר בזכות סיפור שהיה שמור כל השנים האלה בתור צנצנת שאסור לפתוח. "אתה לא יכולת להתאפק, יניבי", אמר.
"לא יכולתי להתאפק?"
"כל הזמן ביקשת שנפתח אותה בשבילך. סבתא אמרה שמותר לך לפתוח את המקרר ומותר לך לפתוח את החלון שבין המטבח והמרפסת. היא הרשתה שתפתח את הארון של הבונבוניירות ואפילו את הארגז של מכונת התפירה, למרות שהיו שם מחטים ומספריים. הכל הרשינו לך לפתוח. רק את הצנצנת לא הבנת למה אנחנו לא מוכנים שתפתח. זה טילטל אותך, את הנפש הקטנה שלך".
הנחתי את הצנצנת על השולחן שסביבו ישבנו סבא ואני ושני בני דודים שלי ואחד הדודים ועוד שכנים שבאו ובחורה אחת, צעירה (החברה החדשה של הדוד בן ה-60), והבטנו בה כאילו היה במכל הזכוכית הפשוט איזה כוח שיכול היה להקל על איי השקט שהיו נפרשים בחדר, אחת לכמה דקות, ומכבידים על כולם.
"אבל אתם אף פעם לא פתחתם. גם כשממש בכיתי", אמרתי.
"גם כשצרחת. היינו מאוד נוקשים בעניין הזה".
הצעירה החדשה של הדוד הביטה בי ובסבא. היא לא הכירה את הסיפור על הזרעים שבצנצנת, ולי זה נראה מוזר שמישהו שנמצא איתנו בסלון של סבא וסבתא, סמוך ללילה הראשון שבו סבא ישן לבדו במיטה, לא מכיר ולא שמץ מהסיפור.
גם בני הדודים והדוד והשכנים לא התעניינו במיוחד ולא שאלו. הם הבינו שיש איזה סיפור, משהו בצנצנת, שנוגע לסבתא ולסבא ואולי גם לי. זה יכול לשגע את המחשבות איך הדברים הכי קרובים אליך נמצאים לפעמים במרחק שנות אור מכל בני האדם האחרים. גם אלה שקשורים אליך באיזו דרך.
בכל זאת, הם הקשיבו בשקט לשיחה ביני ובין סבא. כולם רצו לכבד את סבא, להביע את ההערכה העמוקה ביותר כלפי האיש שממנו התחילה השושלת. הידיים של סבא רעדו כשדיפדף באלבום תמונות ישן שהגיש לו אחד מבני הדודים שלי והצביע על ימים אחרים, שהיו.
חזרתי למטבח כדי להכין שתייה לכל מי שביקש. הצעירה החדשה ביקשה קפה חזק על חלב. חשבתי שם, ליד הארונות הגדולים של סבתא והשולחן שמתחתיו נדחפו ארבעה כסאות, אם גם לי ולאשתי יש איזו צנצנת משלנו. ניסיתי להיזכר ביום שבו היכרנו. דיברנו כל הלילה, אבל לא אספנו זרעים בשדה ולא ביקשתי ללמד אותה שום דבר על העולם המופלא של הצומח.
בדרך חזרה אל האורחים כשבידי מגש ועליו כוסות זכוכית משקשקות תפסתי את עצמי במראה שבהול, מחייך. המחשבות על הדיאלוג שעשוי היה להתפתח בין סבא לסבתא בשדה ההוא, ביום השמש ההוא, בשעת הצהריים ההיא, שיעשע אותי. הם לא הכירו זה את זה יותר מחמש דקות, וכל נושא בעולם נראה להם כמו נושא לשיחה. מזל שהתגלגלו מאות מאותם זרעים מתחת לרגליים שלהם ומתחת לטוסיק כשישבו לדבר מקרוב ובין האצבעות של הידיים כשניסו לשחק בהם ואחר כך גם בתוך השיער של סבתא.
היא היתה אז בגיל של הצעירה החדשה של הדוד, פחות כמה שנים.
"אלה זרעים של כלום", אמר לה סבא, לפי הסיפור. אני מניח שהגירסה השתנתה פה ושם, קוצרה אולי מטעמי נוחיות ושמירה על הפרטיות.
"מה זאת אומרת זרעים של כלום?" סבתא שאלה. "מה צומח מהם?"
"כלום", אמר סבא, כי לא ידע שאלה זרעים של עץ אלון, שמהם צומחים עצי אלון. הוא היה מוכרח להיראות חכם מספיק כדי שהבחורה שכל כך מצאה חן בעיניו תמשיך להתראות איתו. היא תפשה אותו לא מוכן, כי חוץ מזרעי האלון הוא ידע כל מה שיש לדעת בעולם וקרא באנציקלופדיות בכל שעה פנויה שנזדמנה לו.
"אתה בטוח?" שאלה סבתא. היא ניפנפה בשמלה שלה כדי להשיב מעט רוח על פניה. סבא למד במהירות לאהוב כל תנועה של הבחורה החדשה שפגשו עיניו, וככל שהניעה את ידיה יותר כך הלך ונִשבּה עמוק יותר בתוך תחושת בלבול נעימה.
"בטוח כמו שאף פעם לא הייתי", אמר סבא ובעצם התכוון למשהו אחר. למישהי אחרת.
הוא חפן בידיו מהזרעים שאספה סבתא, וכשכף היד התמלאה אמר לה, "תראי... אם את לא מאמינה לי, תהיי חברה שלי! אנחנו נעשה הכל ביחד. נשחק, נעבוד, נצחק... וכל הזמן נשמור את הזרעים האלה. אם יום אחד יצמח מהם משהו, תגידי לי שאני טיפש ותלכי".
האיש החדש - הוא היה מצחיק באופן אחר
סבתא סיפרה שזה הצחיק אותה. שהאיש הזה הצחיק אותה. אצלה בבית הכל היה רציני וכמעט אף פעם לא צחקו... טוב, אולי לפעמים, אבל האיש החדש - הוא היה מצחיק באופן אחר.
"טוב", אמרה סבתא, והעיניים שלה ושל סבא נדלקו.
היתה רוח קלה של קיץ.
היה ריח של אושר שנישא מכיוון מערב.
היתה שלווה של פעם.
הם העבירו את הצנצנת בין כל הדירות שעברו בחייהם, גם כשסבתא גילתה מה הם הזרעים. גם אחרי שסיפרה לסבא. הם תמיד שמרו עליה במטבח, בין צנצנות אחרות של אוכל, ואף פעם לא טעו ולא פתחו, כדי שהזרעים שכלום לא יכול לצמוח מהם לא יילכו לאיבוד.
אני זוכר שהרביתי לשאול את עצמי, בשנות העשרה שלי, מה היה קורה אילו סבא וסבתא היו נפגשים במקום אחר, ללא זרעים. אם גם אז הכל היה ממשיך כפי שהמשיך. המחשבות האלה תמיד בילבלו אותי.
סבא ישב עצוב, בקצה הספה. נזכרתי איך כשהייתי בניו יורק, שמעתי פעם הרצאה של רובין שארמה, מחבר סדרת הספרים המצליחה שנועדה לעזור לכל אחד מאתנו לחיות חיים מאושרים יותר ומשמעותיים יותר. הוא הופיע מול קהל גדול ודיבר יותר משעתיים בהתלהבות שדבקה בכולנו. הוא ביקש מאתנו שנכבד את העבר שלנו, שנלמד להיות שקטים, שנקום מוקדם בבוקר, שנברך את הכסף שלנו ושנפסיק למתוח ביקורת, אבל מה שתפס אותי אז היתה שיחה במסדרון, בהפסקה שבין חלק אחד של ההרצאה לחלק האחר. היו שם שניים, שנראו כמו אחים. הם דיברו ביניהם על אשה אחת, שככל הנראה היתה חלק מחייהם. לא הייתי מקשיב לשיחה שלהם אילמלא צדה את אוזני המילה זרעים, באנגלית, שהם חזרו עליה כמה פעמים. התקרבתי אליהם כדי לשמוע את סיפור הזרעים שהיה בפיהם.
בארץ הרחוקה ההיא, ושנים ארוכות אחרי שפסקתי מלבלות חופשות קיץ ארוכות אצל סבא וסבתא, פתאום נשמעה המילה ההיא מוכרת וחמה.
כמה אהבתי כשאחד מהם, זה שהיה גבוה בראש מאחיו אמר, "כשאתה אוהב בן אדם באמת, אפילו זרעים של כלום הופכים בסופו של דבר להיות משהו".
