תנו לילדים לברוח מהבית, לפחות בספרים

לא מזמן פגשתי בחורה מקסימה בת 18 ושאלתי אותה אם היא מתכננת, אחרי הצבא, לשכור דירה משלה. "למה?" היא התפלאה, "מה רע לי בבית?". לא היתה לי שום תשובה טובה לשאלה הזאת. הנערה רוצה להישאר לגור בבית, ההורים הנפלאים שלה ישמחו שתישאר איתם כמה שרק תרצה. אין שום הגיון כלכלי בשכירת דירה עלובה במחיר מופקע. יש לה פרטיות כשהיא רוצה בה, חברה טובה כשהיא רוצה בה, אוכל טעים, סביבה תומכת ומגורים ללא רבב. בעצם, אין קונפליקט.

השאלה האמיתית היא מה אנחנו חושבים על קונפליקטים. האם כדאי לעשות הכל כדי להימנע מהם, או שיש בהם משהו שעוזר לנו לצמוח?

אלי בורחת מהבית

חשבתי על הבחורה ההיא כשקראתי את הספר "אלי בורחת מהבית" שכתבה דניאלה קליין ואיירה יוליה פריזה. תרשו לי להטיל כאן כבר עכשיו ספויילר אכזרי: עד סוף הספר אלי לא בורחת מהבית.

זה ספר נעים ומתוק על ילדה שרוצה לברוח מהבית. "'למה?' אמא שאלה. 'ככה', אמרה אלי". לאלי לא קורה שום דבר שבגללו היא רוצה לברוח. שום קונפליקט. תגידו שאני מגזימה, אבל לדעתי, מהבהב בה יצר קדום של ילדים: יצר הבריחה מהבית. הבעיה של אלי היא שיש לה הורים מקסימים, מכילים, עוטפים וחכמים. "'את חייבת?' אמא שאלה. 'חייבת', אמרה אלי. 'אולי מחר?' ניסתה אמא. 'היום!' הודיעה אלי. 'טוב', אמרה אמא, 'היום'".

אמא, ואחר-כך גם אבא, עוזרים לאלי לארוז את התיק, מציעים לה הצעות נבונות. הם באמת קסם של הורים. כשתקראו את הספר – גם אתם תרצו להיות ההורים של אלי. אחר-כך אלי מחליטה לעשות פיקניק בחדר עם הצידה שהכינה לבריחה ומבקשת לקרוא לבובה שלה את הספר שהכינה לבריחה וההורים הולכים איתה צעד צעד בחיוך, בחכמה, בלי לכפות דבר, עד שאלי בעצמה יורדת מרעיון הבריחה ומחליטה לדחות אותו למחר.

זה ספר שכתוב בחן כה רב ומתאר פיתרון הורי נטול פגמים, עד שאני ממליצה להעביר אותו מיד למדף ספרי ההורות. כל הורה יכול ללמוד מההורים של אלי. אבל מכיוון שזה ספר ילדים, אני רוצה לטעון שהאכזבה היתה קשה. אני יודעת שלילדים קטנים כבר אסור לברוח מהבית לבד, אבל סליחה, אפילו בספרים כבר אסור לברוח? כי בזמן שאני קראתי את הספר בקול והתמוגגתי מהוריה המכילים של אלי, הילדים שלי ישבו בסבלנות וחיכו שיתחיל האקשן.

הם חיכו בסבלנות שאלי תארוז כבר את קופי הקוף ואת בובה-תינוקת ותיקח את "לילה טוב ירח" ותטרוק כבר את הדלת בפרצופם המכיל של הוריה המושלמים. וכשזה לא קרה ואלי הלכה לישון והחליטה לברוח "מחר", כולנו הבנו שזהו, אלי נשארת בבית לפחות עד גיל 30. כי מה רע לה בבית?

יאללה מוקי!

ואני נזכרתי בסיפור אחר שנכתב לפני כמה עשרות שנים בידי ימימה טשרנוביץ ומיועד לילדים באותו גיל בערך: "מוקי ברוגז עם אמא". מדהים לגלות עד כמה השתנו הזמנים. כמעט כל משפט בסיפור הקלאסי הזה, לא היה עובר היום בלי אלף מחאות של אלף וועדות לשלום הילד.

קודם כל, מוקי בן השלוש משחק עם הילדים למטה ברחוב ללא השגחת מבוגר (סעיף 1: הזנחה הורית). אמא קוראת לו פעמיים מן המרפסת לחזור הביתה. כשהוא לא מסכים, היא יורדת, אוחזת בידו ואומרת: "מוקי, אתה ילד רע (סעיף 2: התעללות פסיכולוגית. אין ילדים רעים, יש רק מעשים רעים), אני אספר לאבא". (סעיף 3: שוביניזם. אמא צריכה להזכיר את אבא לשם השגת סמכות הורית). מוקי כועס על אמא ומחליט שהוא ברוגז והוא בורח מהבית לחוץ לארץ. אמא רק צוחקת ואומרת: "לא כדאי לך, מוקי, ללכת לחוץ לארץ, יש שם אנשים רעים". (סעיף 4: הפחדה + רמז לדור שני לשואה).

אבל מוקי טוען שהוא לא מפחד מאנשים רעים כי הוא גיבור וחזק. כמה פעמים הוא מאיים על אמא ליד הדלת כשהוא הולך והיא שותקת ולא מתייחסת לאיומיו (סעיף 5: התעללות רגשית + הזנחה). ומוקי הולך. עד לגבעה ליד הבית, שאותה הוא מכתיר בשם "חוץ-לארץ". שם הוא שוכב עד שמתחיל לרדת גשם. ואז, שימו לב, עובר שם ילד קשיש בן 10 על אופניו. מתברר שהוא הנער השליח של המכולת שמוקי חושב שקוראים לו "שמע-נא", כי אמא של מוקי כל הזמן אומרת לו: "שמע-נא, תביא בבקשה חמאה". (סעיף 6: העסקה לא חוקית של קטינים).

'שמע-נא' לוקח את מוקי על אופניו ועושה לאמא של מוקי הפתעה כשמתוך סל המכולת, קופץ בנה האובד (סעיף 1 לזכות הסיפור: מדובר בסל מכולת רב-פעמי אקולוגי ולא בשקיות ניילון מזהמות). כמה אנחנו שמחים לקרוא על תגובתה של אמא! "מוקי שלי, ילד שלי, כל-כך דאגתי לך... בגשם, בקור...". אבל הסיפור מסתיים דווקא במשפט על הילד 'שמע-נא', העובד בן ה-10 שאין לו שם: " ובחוץ, בגשם, רכב הילד מהחנות לדרכו, לעבודתו, ושרק לבין הטיפות מנגינה עליזה".

אם השאלה היא עם מי הייתי רוצה לשתות קפה ולהריץ דאחקות על גידול ילדים, ברור שהבחירה היא ההורים של אלי. אבל אם השאלה היא איזה סיפור טוב ומשמעותי יותר, איזה סיפור מעביר את גיבוריו תהליך אמיתי של קונפליקט והתרה – אני אבחר ב"מוקי ברוגז עם אמא". גם מוקי וגם אלי נרדמים בסוף הסיפור. מוקי המותש נרדם בזרועות אימו ואלי נרדמת במיטתה עם קופי ובובה-תינוקת וזוכה לנשיקה אוהבת בקצה אפה. אני מקווה בשבילה ובשבילנו שמחר היא באמת תוכל לאזור כוח מול נחמדותם האינסופית של הוריה ולברוח מהבית, לפחות פעם אחת.

והילד 'שמע-נא' שעובד במכולת בגיל 10? אני רוצה לחשוב שאין מה לדאוג לו. היום כל מיני אמהות קוראות לו 'שמע-נא', אבל תוך כמה שנים הוא יקנה את המכולת ויתברר שקוראים לו אלי פפושדו או רמי לוי.

• אלי בורחת מהבית. דניאלה קליין. איורים: יוליה פריזה. הוצאת אנונימה.
• מוקי ברגז עם אמא. ימימה טשרנוביץ. בתוך: גן שלנו, מקראה לילדי הגן. עורכת: מירי ברוך. עם עובד.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.