שתף קטע נבחר
מה נכון? לחיות ברוגע או להספיק כמה שאפשר
בסדרת הכתבות "מאה שנים של בריאות" בחרנו להציג הפעם שני אנשים מצליחים; שניהם רופאים במקצועם, אבל חיים בקצב שונה לחלוטין זה מזה. כל אחד מהם מאושר עם הבחירות שלו. אז מה הקשר בין זה לבין אריכות ימים? ניסינו למצוא תשובה

מאריכי החיים בעולם אמנם לא חיו חיים שלווים ורגועים כפי שרבים מאיתנו חושבים, אלא עבדו קשה מרבית חייהם ונאלצו להתמודד עם לא מעט קשיים, אך עדיין קיים הבדל גדול בין מציאות חייהם לזו שלנו כאן בארץ. מה שכנראה עזר להם להתמודד עם הקשיים (ולהישאר בריאים) היה בעיקר תכונות כמו הומור וגישה חיובית לחיים כמו גם תמיכה חברתית ואינטימיות, עליהם נרחיב כאן בהמשך הסדרה.

 

את כל אלה אפשר ללמוד להעריך מחדש ולנקוט בצעדים, על מנת ליהנות מהם יותר בחיים שלנו גם כאן. אבל האם אפשר ממש להאט את קצב החיים שלנו כאן בארץ? האם אפשר "לשרוד" בחברה כמו שלנו עם כל הדרישות וקצב האירועים המטורף?

 

ניסינו למצוא חלק מהתשובה לשאלה באמצעות שני אנשים המהווים עבורנו סמל להצלחה: פרופ' אריאל הלוי וד"ר דן קרת הם שני רופאים מבוקשים ממרכז הארץ. שניהם הקימו משפחות, מתפרנסים היטב מהעבודה אותה הם כל כך אוהבים, ובשל כישרונם לא מעט אנשים זוקפים לזכותם את איכות חייהם המשופרת, ואולי אפילו את חייהם.

 

מבין השניים, פרופ' הלוי מייצג את הרופא הטיפוסי: מסלול של התקדמות מקצועית מהירה, לפרופסורה וניהול מחלקה. הוא עובד בצורה אינטנסיבית ביותר, אך נהנה מאוד ומתכוון להמשיך בכך, לדבריו "כל עוד אוכל להמשיך לעזור לאנשים". ד"ר קרת, לעומתו, עובד אחרת. קצב החיים שלו מזכיר יותר אורח חיים של רועה צאן בסרדיניה, מאשר רופא מצליח בישראל. האתגר שלו לשנים הקרובות הוא "לעבוד עוד פחות מהיום, על מנת שאהיה זמין יותר לחברים".

 

"מסתדר מצוין עם המתח"

פרופ' אריאל הלוי, מנהל החטיבה לכירורגיה במרכז הרפואי "אסף הרופא". בן 62, נשוי + 2, גר בפתח תקווה.

 

פרופ' הלוי מתעורר ב-5:45 בבוקר, ויוצא לעבודה אחרי כחצי שעה, לאחר כוס קפה ועוגה. ב-7:00 הוא מתחיל את יום העבודה בבית החולים, הכולל ניהול שוטף של המחלקה, ישיבות רופאים, ביקורי חולים, מרפאות וניתוחים (עובד רצוף ללא הפסקות או זמן ל

שבת לאכול). את החלק הזה של יומו הוא מסיים בין 18:00 ל-20:00 בערב. כשלוש-ארבע פעמים בשבוע הוא ממשיך משם היישר למרפאתו הפרטית. ב-21:00 הוא אוכל ארוחת ערב קלה, ועד חצות בערך, הוא עסוק בקריאת ספרות מקצועית וכתיבת עבודות מחקר.

 

בימי שישי הוא עובד עד שעות הצהריים, ועל אף גילו ומעמדו הבכיר, עדיין מקפיצים אותו לעיתים לניתוחי לילה דחופים. הוא מצליח לשלב אימון כושר פעם בשבוע עם מאמנת אישית, ובסוף השבוע מבלה עם המשפחה ונהנה מספרים, מוזיקה, חברים וטיולים.

 

"יש מתח בעבודה", אומר פרופ' הלוי, "אבל אני מסתדר איתו מצוין. אני מנהל מחלקה מגיל 42 ולמדתי לעבוד ביעילות גם תחת עומס".

 

שלושה ימי עבודה בשבוע זה מספיק

ד"ר דן קרת, רופא MD וד"ר לנטורופתיה ND. בן 51, גר בשדה ורבורג, גרוש + 3, חי בזוגיות.

 

ד"ר קרת מתעורר ב-7:30, ומהשעה 8:00 עד 14:00 בצהריים מטפל בקליניקה שבביתו. בין שתיים לארבע הוא בהפסקה, אותה הוא מנצל לבישול ואכילה ("של אוכל בריא מאוד", לדבריו), ולשנת צהריים הנמשכת 10-45 דקות. ב-16:00 הוא חוזר לטפל עד 19:00-20:00 בערב.

 

כך נראים שלושת ימי העבודה הארוכים שלו. ביום שישי הוא עובד עד השעה 14:00. יומיים בשבוע, בימים שלישי וחמישי, ד"ר קרת אינו עובד, פרט לכמה שעות בתקופות בהן הוא מדריך בסדנאות בריאות בבית החולים או בקופת החולים.

את היומיים החופשיים הוא מקדיש למשפחה, לעבודות בגינת הירק שלו, לפעילות גופנית בחדר הכושר, ליוגה, לסיאסטה ארוכה, לסידורים ולבישולים מורכבים יותר מאלה שהוא עושה ביומיום ("הכנת מזון משודרג"). הוא רוקד פעם בשבוע בלהקה ומקדיש ערב אחד קבוע למפגש עם אחד מחבריו הקרובים.

סופי השבוע מוקדשים למשפחה, לחברים ו/או לטיולים.

 

את היום החופשי הראשון הוא החל לשלב באופן קבוע בשבוע שלו כש"החלו להתאסף הילדים", בסוף שנות השלושים לחייו. "קראנו לזה בבית יום שלישי הקדוש", הוא מספר. רק לאחרונה הצליח להוסיף את היום החופשי השני לסדר השבועי הקבוע שלו.

 

איך הגעת לזה?

"ראיתי שכשאני עובד קשה מדי, אני מרגיש נפשית ופיזית לא טוב. מרגיש מרוקן מדי, תחושה לא טובה בחזה ובגרון. זה מה שהכריח אותי להוריד קצב".

 

אתה לא מוותר במידה מסוימת על כבוד או יוקרה במערכת הרפואית?

"אולי, אבל כל אלה בוודאות לא מביאים אושר, ולכן הם הרבה פחות חשובים. זה לא מעסיק אותי".

 

ומה לגבי כסף?

"יש לי מספיק לצרכיי ולצורכי משפחתי. אין לי סיבה לרוץ אחרי עוד כסף".

 

ד"ר קרת אינו זמין למטופליו בטלפון הנייד שלו. מי שצריך אותו יכול להשאיר הודעה בטלפון או לשלוח דואר אלקטרוני. הוא מקפיד להתעדכן ולענות באופן שוטף בזמן שמתאים לו. הוא משתדל שלא לקבוע פגישות בזמנים שאינם נוחים לו, ומקפיד להימנע מלתכנן פגישה או מטלה בזמן עומסי התנועה.

 

אחרי מה אנחנו רצים?

אין כאן "טוב ורע" ולא "רצוי מול מצוי". מדובר בדוגמאות של שני אנשים מצליחים מאוד, שכל אחד חי בדרכו שלו. מה שנראה שכדאי לכל אחד מאיתנו לשאול את עצמו במהלך המרוץ האישי שלו הן שתי שאלות מפתח: האחת היא"לאן אנחנו רצים?" האם זו ריצה עיוורת בקצב העדר שמסביב, או בחירה מודעת? אם הסיבה היא רווח כספי – האם מדובר בריצה אחר עוד ועוד מותר

ות, או בצורך קיומי אמיתי? אם הסיבה היא ערכית – האם מדובר בכבוד וביוקרה או ברצון להגיע להישגים בעלי ערך משמעותי? וכן מה המשמעות של הזמן שרצוי לבלות ולהשקיע בגידול הילדים, בזוגיות ומשפחה?

 

שאלת מפתח שנייה היא "איך אנחנו מרגישים בריצה?" האם אנו מפיקים ממנה הנאה, או מחכים לקיצה? האם אפשר גם אחרת?

 

לא כל אחד יכול לשנות בקלות את דרך התפרנסותו או את קצב חייו, אך נראה כי ישנן כמה שאלות שלפחות כדאי שנשאל את עצמנו מדי פעם.

 

תוכלו להציץ ביומנים של שני הרופאים בגיליון "לאשה" המתפרסם השבוע.  

 

לכל הכתבות בסדרה לחצו כאן

 

אופיר פוגל הוא ראש תחום נטורופתיה במרפאת שיר"מ, בית חולים "אסף הרופא", מחבר הספר "הלב - המדריך המלא לבריאות ולשיקום" יחד עם פרופ' רפי קרסו.

 


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרופ' אריאל הלוי. הרופא הטיפוסי
צילום: איתמר רותם
ד"ר דן קרת. "כשאני עובד קשה מדי אני מרוקן"
צילום: איתמר רותם
המחבר, אופיר פוגל, הוא נטורופת
צילום: גל חרמוני
לכל הכתבות בסדרה לחץ כאן
לאשה בפייסבוק
מומלצים