להתאהב מחדש

רגע, זו הולכת להיות כתבה סטייל 'טלי שרון מדברת על השנה הקשה בחייה?'".

את יודעת מה, זה רעיון טוב. נלך על זה.

"אוי, נו".

כן. טלי שרון, ספרי לי על השנה הקשה בחייך.

"נו, טוב. אבל השנה הכי קשה בחיי היתה גם אחת הממלאות והמספקות. כשאתה רוצה שינוי בחיים זה מפני שאתה כבר לא יכול יותר להמשיך כמו שאתה, ואני הרגשתי את זה לקראת גיל 30. השנה בקושי עבדתי, התחלתי טיפול והדבר הכי חשוב זה שהפסקתי לעשן".

איך עשית את זה?

"כמו נאצית. פשוט החלטתי יום אחרי יום הולדת 30 שאני לא מעשנת יותר וזהו, בלי רגש. זה היה מטורף. זאת פסיכוזה, עם כל תופעות הלוואי של גמילה. אובדן תיאבון, אדרנלין פסיכי וחרמנות מטורפת".

יפה, אז החבר שלך היה מבסוט?

"לא היה לי חבר באותה תקופה, אז כל העיר היתה מבסוטה. לא, סתם, נראה לך? היית יוצאת לריצות במקום. ונהייתי אלימה ואגרסיבית ואנשים לא מבינים מה עובר עלייך. אם הייתי בגמילה מסמים, הם היו מבינים שיש לי קריזים, אבל לכי תסבירי לאנשים שהפסקת לעשן. לא היתה לי עבודה השנה, אז הרגשתי שאני עובדת בלא לעשן, בלראות מה זה עושה. תמיד ידעתי שאפסיק לעשן בגיל 30, אבל ג'וינטים עדיין מותר לי. הייתי מעשנת איתך עכשיו ג'וינט בכיף אם היית מביאה".

לא רצינית ומיוסרת כמו על המסך

אבל לא הבאתי, פדיחה שלי, אז לעת עתה ניאלץ להסתפק בחיקויים חיוורים, שבמהלכם אני נושפת עשן מסיגריות תמימות על שרון בת ה־30 (היא נשבעת שאין לה בעיה עם זה!), בעודה גומעת כוס יין לבן אחרי השנייה ומדגימה את השיכורה הכי חיננית שאפשר למצוא. או שאולי הקיבולת שלה יותר רצינית, ושרון היא פשוט כזו, לא רצינית ומיוסרת כמו על המסך, אלא רהוטה, קופצנית ובעיקר צוחקת המון - זה כשהיא לא מתנצלת על עודף הפלספנות שבדבריה, כי היא מעדיפה למות מאשר להישמע טרחנית.

"אני אוהבת לשתות, אבל זה לא היין, אני באמת לא צריכה אלכוהול כדי להוריד עכבות", היא נשבעת. ערב עליית "מגדלים באוויר" בערוץ 10, סדרה מבית היוצר של התסריטאיות מרב נחום ומרב צוראל־שקד, שביים ניר ברגמן, שרון מסכמת עוד איכותית טלוויזיונית - הפעם היא איה, בתם הצ'לנית הפרועה של אלון אולארצ'יק ועירית גדרון, שמגיעה לביקור מולדת מניו יורק היישר לסיר הלחץ המשפחתי ולזרועותיהן הפצועות של האחיות נועה ברקאי ואדווה בולה, ואל האקס המיתולוגי (שוב הביטוי הזה, נו), דני גבע.

מוקדם יותר השנה זכו מי שלא ראו את "סרוגים" בשידור הראשון ב־yes לחוות באדיבות רשת את שרון בתפקיד הודיה, דתייה עם הרהורי כפירה.

צילומי העונה השנייה, במהלך תהליך החזרה בשאלה של הודיה המגיע לשיאו, הסתיימו לאחרונה, והגיעו לשרון אחרי תקופה ארוכה של דיאטה מהטלוויזיה. מתברר שיש פער לא קטן בין מה שנתפס מבחוץ כשחקנית עסוקה למציאות בשטח, שבה בילתה את השנה האחרונה בעיקר בסירוב להצעות.

"הייתי חייבת הפסקה. מה זה לשחק בטלוויזיה? זה לעמוד בנקודה ואומרים לך 'אקשן' ואת מברברת כמה משפטים, זה לא מאמץ. זה פשוט להיות אני וזה משהו שבא לי בקלות. אני הרי יודעת שהמצלמה אוהבת אותי, אין בזה משהו קשה, אז התחלתי לסרב לדברים. מיציתי את עצמי בכל הדמויות הדיכאוניות האלה, לא יכולתי לראות את המבטים הנוגים האלה שלי יותר".

שרון. "אני באמת לא צריכה אלכוהול כדי להוריד עכבות" (צילומים: יניב אדרי)

אולי זו ההשראה שאת מעוררת

"יש בי עצב בסיסי כנראה. אני לא אפלה ודיכאונית, ממש לא, אני אוהבת לחיות, אבל יש בי תהומות. 'מגדלים באוויר' היא סדרה שמתמודדת עם דברים יותר עמוקים וסודות ומקומות יותר אפלים במשפחה, והיא מנסה לגרום לצופה להתמודד איתם, לא לברוח. אולי יהיו אנשים שיהיה להם כבד מדי וזה בסדר, ואולי יהיו מי שישמחו להישאר וללכת עם המשפחה הזו. יש גם הרבה רגעים מתוקים, אבל יש גם איזה סוד בעבר שהשפיע על כולם, ועוד ייחשף בהמשך".

"מגדלים באוויר" יושבת כבר שנה וחצי על המדף של ערוץ 10, זה מבאס?

"כן, ותשאלי את קברניטי ערוץ 10 למה לוקח לסדרה כל כך הרבה זמן לעלות. כבר כמעט שכחתי מזה. היתה ציפייה והיא לא מומשה. המומנטום להתרגשות חלף, ובכלל אני מרגישה שבלוטת ההתרגשות שלי נשחקה. גם בצילומים הרגשתי ככה. הייתי שחוקה, לא באתי לעבודה בשמחה ולא התרגשתי כמו פעם. נורא רציתי לעבוד עם ניר ברגמן, ובאמת היה מדהים, אבל הפכתי גם לקרצייה כמו השחקניות שאני לא אוהבת ושלא הייתי רוצה להיות".

מה זה אומר?

"נהייתי שחקנית מתלוננת, ששואלת 500 שאלות ואף פעם לא מרוצה. אבל בסוף זה יצא לטובה כי הקונפליקט ביני ובין ניר היה טוב. לקחתי את הדמות לציניות והוא לרוך, ובסוף יצא איזון בין שנינו. ניר הוא במאי שעובד על אינטימיות, הוא ישר מתחבר לאדם שעומד מולו, וגם אני כזו. בסוף הבנתי את הדמות הזו. נתתי דרור ולגיטימציה לצד הפלרטטני שלי דרכה.

"זה גם דינמיקה של משפחה, הרי זה ככה גם בחיים, את חוזרת הביתה ולתפקיד שנתנו לך שם. אין לך מושג מאיפה קיבלת את התפקיד הזה, אולי זה קרה בגיל חמש, אבל את משחקת אותו בתוך שנייה, גם אם השתחררת ממנו בחיים. וזה התפקיד של איה - היא המצליחנית, המוכשרת, היפה, הצינית, הילדה של אבא, זו שמממשת את עצמה, אבל היא גם הלא רצינית, וזה הופך לנטל על הכתפיים שלה, היא לא רוצה את זה יותר".

מה זאת משפחה בשבילך?

"זה אמור להיות בית ושלווה, אבל זה לא תמיד ככה. את נולדת לבית, לאנשים שאת חיה איתם, אצלנו היו אלה ארבעה חדרים וכל אחד היה בשלו ולא היה מפגש אמיתי, לא מכירים באמת. חוץ מאחי התאום יובל, שם זה סימביוזה, תאומים זה יחידה, מחנה. יש בזה המון כוח. אבל הרבה דברים שאנחנו חושבים על משפחה והורים זה לא מובן מאליו.

"בכלל צריך לשכתב את ההיסטוריה שאנחנו גדלים עליה. אני גדלתי על סיפורי אגדות והייתי קוראת שוב ושוב, הנסיך והטרולים, הייתי רומנטיקנית ואני עדיין. אני מנסה, זה כמו מסך שמפריד בינך לבין החיים האמיתיים והם מתנהלים, ושום דבר לא מתיישב על זה. צריך לקחת פטיש ולשבור את זה".

"אני מרגישה שבלוטת ההתרגשות שלי נשחקה"

מה הרגשת כשראית את "מגדלים באוויר" אחרי כל הציפייה הזו?

"דבר ראשון אמרתי, 'יו, אני כוסית'", שרון משחררת צחוק כובש. "מה לעשות, זה הדבר הראשון ששמתי לב, הלבישו אותי כמו ניו יורקרית מתוקתקת, לא הערכתי את זה כל כך בזמן הצילומים, זה נראה לי יותר מדי, היה לי קשה לעשות מישהי נשית עד הסוף, אבל אהבתי את איך שזה יצא. תמיד הייתי ילדה־אשה כזו, גם ב'אקס המיתולוגי' זו היתה מישהי שלא התבגרה עד הסוף, וכאן זו הפעם הראשונה שאני עושה מישהי שלפחות מנסה להתנהג כמו אשה".

"היה לי חשוב שיראו אותי"

הדרך אל הנשיות עוברת אצל שרון בעוד כמה תחנות, שכדי להבין אותן היטב אנחנו צריכים לחזור אל השנה האחרונה בחייה, תחליטו אתם אם היא "'קשה", "פרועה", "מעצימה", או הכל ביחד. בעצם בואו ניקח עוד כמה צעדים אחורה. שרון היא ילידת הוד השרון, בת להורים שהתגרשו שהיתה קטנה, בגיל עשר התייתמה מאב - היא לא רוצה להרחיב על האובדן, אבל מודה שגם היא, כמו שחקנים רבים, ניזונה מאותו בור בלתי ללא תחתית בבטן שזקוק לאהבה תמידית, או לפחות לתשומת לב.

"כילדה תמיד אהבתי ללכת ברחובות ראשיים ולא צדדיים", היא משחזרת, "היה לי חשוב שיראו אותי". הדרכים הראשיות הובילו אותה לסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, שהפך לכר גידול עבור דור חדש של ברונטיות מנומקות, שכלל גם את ורד פלדמן ויעל שרוני - "האיכותיות האשכנזיות", כפי ששרון מפטירה במודעות עצמית מלבבת.

כשיצאה מהלימודים גילתה שהטייפ־קאסט שלה הפך להיות אחד הנחשקים ביותר על ידי מלהקים לדרמות ישראליות, ושרון חגגה עליו היטב. היא לא הפסיקה לעבוד: בהתחלה בתפקיד משני ב"מיכאלה", שהוסב לתפקיד ראשי ב"טלנובלה בע"מ"; ומשם עשתה מעבר לסדרות מושקעות יותר - "האקס המיתולוגי", ועד למעבה הסוגה העילית עם "בטיפול 2" ו"סרוגים". גם הקולנוע קיבל את מנת השרון הנדרשת, עם תפקידים ראשיים ב"שלוש אמהות", "הדברים שמאחורי השמש" ו"למראית עין".

"חמש שנים אני מתקתקת רצוף, מאז שסיימתי את הלימודים גלשתי לזה. לא היה לי את הבור הזה של אנשים שמסיימים לימודים עם חשש והדחיות, ישר התקבלתי לכל מקום. ופתאום כשאתה לא עובד, זה משהו שאמור להיות נורמלי לשחקן, אבל זה הכי קשה. את יודעת שזה המקצוע ויש תקופות שחונות אבל כשאת שם בעבודה אין לך זמן להסתכל על הדברים מבחוץ. זה לא מאוזן, הכל זה עליות ומורדות ובין לבין את שוכחת את עצמך, אין איזון בין חיים אישיים לעבודה. אלה היו החיים שלי, לא קראתי לזה עבודה".

"תמיד הייתי ילדה־אשה כזו". שרון ב"אקס המיתולוגי" (צילום: אייל לנדסמן)

ומה עושים בהפסקה כשהיא מגיעה לבסוף?

"חודש אחד שיחקתי אותה בדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד. חוץ מלשים קרשים על הדלת עשיתי הכל, קראתי ספרי שואה, ביוגרפיות של נאצים והייתי מוזנחת, ממש דיכאון לפי הספר. לקחתי קאט מהחיים, לא רצה לשחק את המשחק הזה יותר, אמרתי שזהו, אני ברוגז. אבל זה לא יכול היה להחזיק יותר מחודש. אני דיכאונית לייט. צריך מחויבות לדיכאון אמיתי ואין לי אותה.

"ואז זה עבר לי והיתה חגיגה. תגידי היית במסיבת יום ההולדת שלי? איך לא היית, כל התעשייה היתה. עשיתי אותה עם דרור נובלמן. היה הכי כיף, אבל אולי היה יותר מדי מינגלינג, רציתי שייגמר באורגיה אחת פסיכית, איזה ג'לי כזה שאתה לא יודע מי ומה ואיפה אתה, אבל זה לא קורה, זאת פנטזיה. האמת היא שניצלתי את שנת ה־30 הזו כמה שאפשר, כופפתי את השלט שכתוב עליו 30 לכל הכיוונים, זה די פתטי. ועוד מעט נגמר. ואז גם ה־31 יגיע, נכון?".

מניסיון, כן.

"והוא סתמי, הא? ה־30 זה התחלה של עשור, זה משהו חשוב, אז עשיתי חגיגה מהשנה הזו. גם נסעתי לחו"ל".

איפה היית?

"נסעתי לכבוש את הוליווד! וזהו, חזרתי", היא צוחקת. "פגשתי כמה מלהקים באל.איי. היה מאוד נחמד, הם נחמדים האמריקאים, נחמדים מדי. את לא יודעת אם הם מחייכים כי את שווה משהו ורוצים אותך או שהם פשוט נחמדים. זו היתה התנסות מדהימה, להיות בכל האולפנים הגדולים ולפגוש אנשים תותחים, זה היה מדהים להיכנס למשרדים ולמכור את עצמי באנגלית, ממש מרתק. מעניין אותם החיים בישראל ואם הייתי חיילת וכל זה. זה נורא סקסי בעיניהם".

אבל את לא איילת זורר הבאה?

"בינתיים לא. כל שיחה שלי עם מלהק אמריקאי נגמרה בשתי בקשות הגיוניות - תעברי לגור פה ותעבדי על המבטא שלך. ושתיהן קשות לי מדי. במיוחד המגורים. צריך מוטיבציה ורצון יותר גדולים מהקשיים ולא בא לי. אין לי מוטיבציה הרסנית, אני לא פושרית. בדרך כלל אני יושבת ונותנת לחיים לזרום ולוקחת את מה שבא, תמיד הייתי ככה, אני מאמינה בהתנהלות של היקום. זה לא שלא שיחקתי את המשחק אף פעם, שיחקתי, אבל כמה זמן אפשר? זה להתאמץ כל הזמן".

קשה לך עם חשיפה?

"אולי אני נתפסת כלא תקשורתית וסנובית. שמעתי את זה הרבה ובהתחלה לא הבנתי על מה מדברים, אבל כנראה יש בזה משהו, אני קצת אוטיסטית. בראיון הראשון שלי לגיא פינס הייתי בדיחה, חשבתי על כל שאלה ששאלו אותי בכובד ראש, נכנסתי לעומקים, אבל למדתי להקליל עם הזמן".

"בדרך כלל אני יושבת ונותנת לחיים לזרום ולוקחת את מה שבא"

יש תמונת פפראצי שלך בג'וגינג אצלנו, שם את נראית קלילה ביותר.

"אוי לא, אני יודעת על מה את מדברת, זה היה מזעזע! לא יכולתי להסתכל על זה. אם כבר עושים עלי פפראצי לפחות שאהיה כוסית, לא? ושם יצאתי כמו איזו בוצ'ה".

אגב, את אייקון לסבי?

"אני לא יודעת אם אייקון, אבל לסביות אוהבות אותי. יש בי משהו גברי, אני יודעת, ופעם הלכתי עם חברה לסבית למועדון שלהן, וזה הלחיץ אותי ברמות כי כולן מסתכלות עליי, הדלת נפתחת וכולן עליי ותשומת הלב מלחיצה אותי. מתברר שבנות הן יותר אגרסיביות מבנים, הן לא מתביישות להתחיל. אני יכולה להמשך לבנות, אבל אני מאוד לא לסבית. אבל בכיף, שיאהבו, יהיו לי אופציות".

את מסוגלת לצאת בלי שיזהו אותך?

"כן, זה כי אני לא נוצצת יותר מדי, אני מאט. עכשיו היתה חופשת סוכות וכל הילדים ברחוב זיהו אותי, זה בא לי בתקופות. פרסום זה חלק מהמקצוע, היום אני מבינה שאסתור את עצמי אם אגיד שאני לא רוצה את זה. שחקנים הם אנשים שחייבים שיאהבו אותם. אלא שגם זה בעייתי, כי האהבה הזו לא מספקת באמת וצריך לבדוק את הגבולות כל הזמן.

"אני אישית משתעשעת עם גבולות בראש. ידיד שלי אמר לי שאני כמו תינוק שצריך לגעת באש כדי להרגיש שהיא שורפת. אין בי פחד. אם אני רוצה להשיג משהו זה משתלט עליי ואני לא מרפה ומשיגה את זה. אני פוגשת בן אדם והוא נראה לי מעניין ואני בודקת את זה ואז מבינה שאני לא רוצה, והולכת. זה קרה לי הרבה".

שמה תמיד יקשר בשמו של אקס מפורסם

אז ממי ולמי היא הלכה? שרון מתקמצנת בפרטים על חייה הרומנטיים - נחמדה וצחקנית ככל שתהיה בסשן הזה, בכל זאת יש לה דימוי מסתורי שצריך לשמור עליו. עפר שכטר, למשל, לימד אותה כי על אף שהיו יחד זמן מועט, שמה תמיד יקשר בשמו של אקס מפורסם. היא פרנסה קשר און־אוף ארוך עם התסריטאי אילן שפלר ("רד בנד", "מועדון לילה"), אבל גם זה נגמר. בשנים האחרונות שרון מתגוררת לבד בדירתה בתל אביב, וכעת היא נשבעת כי היא באהבה שתעשה הכל כדי לשמר אותה.

עם עפר שכטר. לימד אותה על אף שהיו יחד זמן מועט (צילום: כפיר חרבי)

"אני בקשר מדהים עכשיו והלוואי שיימשך. אני מאוד מאוהבת. אני לא מדברת ככה בדרך כלל, אני נורא מסויגת לרוב. בדרך כלל בקשרים אני אומרת שאני לא יודעת וזה לא בטוח. הפעם אני רואה את המציאות, עברנו את ההתאהבות הפסיכית וזה קשה אבל טוב".

מי זה?

"לא מגלה. הוא לא מהתעשייה. בגדול אני יכולה לספר לך שהיו לי כל מיני מערכות יחסים, בדקתי, ניסיתי, פגשתי אנשים מדהימים, אבל אותן בעיות ותבניות חזרו על עצמן כל הזמן. התבנית שלי היא קושי להישאר. הנקודה הבעייתית היא שעוברת מחשבה בראש ואת עושה ממנה לדרמה - 'הוא לא הכין לי קפה אז אנחנו לא צריכים להיות יחד'. טוב לא בדיוק זה, אבל את מבינה את הפרינציפ".

כן, אני מבינה שאת שוברת לבבות.

"כן".

ולך שברו את הלב פעם?

"כן, שברו לי. למה לא? חצי שברו, נו. אני כמו איה, אני הולכת לפני שהולכים ממני, אני מאוד מזדהה איתה בקטע הזה. ויש לי גם בעיה שאני מתקשה להרפות מאקסים. אני נורא נקשרת, מפחדת לפגוע וזה סוג של מגלומניה, למה אתה חושב שיתעסקו בך כל כך? אם אתה לא רוצה אותם, למה שירצו אותך?".

אפרופו אקסים, שמעת ש־yes ישדרו את הגרסה האמריקאית של "האקס המיתולוגי"?

"באמת? את רצינית? אבל למה? אין הרבה פרקים בכלל. הם ביטלו את הסדרה, ואצלם אין משחקים, זה עולה מלא כסף אז מבטלים ברגע. סיגל אבין (יוצרת הגרסה הישראלית - ה.ב) ואני היינו אמורות לנסוע לסאן דייגו לבקר בצילומים, אבל הם נפסקו לפני שבאנו".

מה חשבת על התוצאה?

"חשבתי שזה מוזר, אמריקאי, חסרה שם אותנטיות אמיתית. מוזר לראות מישהי משחקת אותי, הכל זוהר ובוהק ומלא כסף, לוק אמריקאי, לא קשור לישראל בכלל, יותר גדול מהחיים".

סיגל אבין לא היתה כל כך מרוצה מהתוצאה של הסדרה הישראלית.

"אני אהבתי את זה. אני מסכימה שהיה שם משהו לא רציף, היה קשה לעקוב ולהזדהות עם הדמות, אבל נורא נהניתי לצלם וזה היה טוב לאותו זמן. שפכו על זה הרבה כסף ואולי היתה חסרה אמת, אבל הקיתונות שהסדרה קיבלה היו מוגזמות.

"בסך הכל ניסו לעשות משהו שונה וכיפי וקליל, ואז עלתה גם 'הכל דבש' ונהיה ווייב נגד הסדרה, כולם נכנסו באמ־אמא שלנו. אולי הציפיות מהסדרה היו גבוהות מדי, אבל צריך לזכור שכולנו תינוקות בתעשייה הזו, וצריך להתייחס לדברים בסלחנות".

האהבה הגורפת ל"סרוגים" פיצתה על זה, אני מניחה.

"'סרוגים' זו אחת הברכות שקיבלתי בחיים האלה. העונה השנייה תהיה יותר טובה, עמוקה ובוגרת. הודיה עוזבת את הדת ומחפשת את עצמה, אני לא חושבת שראיתי דמות שהלכה ככה עם החיפוש, זה מזכיר לי את מה שעברתי השנה. זה ממש להסתובב סביב הזנב של עצמך עד שמשהו יבליח".

היא מתפקרת נורא?

"היא בעיקר מפחדת מאוד. היא לקחה החלטה קיצונית, להיות חילונית, אבל זה לא משהו שבא לך פתאום, היא לא מוכנה לוותר על חברים ישנים ובמהות שלה היא עדיין דתייה, מתלבשת כמו חילונית אבל מפחדת מזוגיות, מהפתיחות הזו עם אלף אפשרויות ובודקת הכל לאט. זו התעסקות עם חיפוש עצמי של בחורה בת 30 שמקבלת זהות חדשה ועוד אין לה מושג מי היא. התבגרות מאוחרת".

ומה איתך, התחזקת קמעה?

"בכלל לא, אין לי מושג בדת. למרות שהיה שם שילוב מקסים בין קאסט חילוני ויוצרים דתיים, והשפענו זה על זה. אני למשל, גיליתי את ירושלים, צילמנו שם שבועיים וגיליתי את העיר - היא כל כך יפה. הסתכלתי עליה כמו תיירת והרגשתי שאני חייבת לעשות שם את כיפור, שאני צריכה משהו אחר ומיוחד, אז הייתי שם בבית מלון".

• עוד על טלי שרון, ההצגות בהן היא מככבת והאורגיה שלה חיכתה ביום הולדתה ה-30, בגיליון פנאי פלוס החדש
  

• לכל כתבות פנאי פלוס