שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני כלבלב קטנטן
    הסקוטי ג'רארד באטלר ("300") הוא הבריון הכי מקסים בהוליווד. בסרטו החדש "גיימר" הוא מרסק לרעים את הצורה, אבל בפנינו הוא מתפייט על צד רך ונשי ומכריז כי "לסקוטים ולישראלים יש את אותו חוש הומור. חוש הומור של מזייני גמלים!"

    גם בלי המבטים הרעבים של העיתונאיות מדנמרק ומגרמניה, די ברור שקשה לעמוד בקסמיו של ג'רארד באטלר. השחקן גבה הקומה, כהה השיער ותכול העיניים מדיף ניחוחות של קלאסה אירופית.

     

    את השרירים המשורגים של באטלר מכירים כולם (וכולן), אבל זו ההתנהלות המשוחררת, השנונה והקורעת מצחוק לפרקים שגורמת לכולנו להתאהב בו. בניגוד לכוכבים אחרים, שישובים בראיונות כאלה קפוצי ישבן ועונים בחשיבות עצמית אדירה תשובות קורקטיות קצרות, באטלר מתחכם במבטא הסקוטי הממיס שלו, רודף בתשובותיו אחרי חוט המחשבה שלו עצמו כמו ילד שרודף אחרי עפיפון ומספר בדיחות על זייני גמלים. יש למה לחכות, ילדים.

     

    כמי שלגבו הרחב מודבקת תווית עיקשת של פלרטטן שרמנטי נהנתן (על פי הצהובונים גם עליו ג'ניפר אניסטון השאירה טביעות אצבעות), הוא נהנה להצדיק את המוניטין. כשעיתונאית יפהפייה מטורקיה מפילה לרגליו, במתכוון או שלא, את כרטיס הביקור שלה, והוא מבקש לדעת אם הטלפון מיועד עבורו - ניתן בקלות להבחין בסומק העז שהציף את לחייה. תענוג לצפות בבחור בפעולה.

     

    השבוע עולה לאקרנים "גיימר", סרטו החדש של באטלר, שמציע תמונה עתידנית קודרת שבה אסירים משמשים פיונים במשחק מחשב מתקדם, הנשלט בידי שחקנים ששילמו על הזכות לשחק בחיי אדם. על האסירים לצלוח 30 קרבות עקובים מדם בסביבה עוינת ואמיתית לחלוטין, כדי שיוכלו לזכות מחדש בחירותם.


    בטלר בסרט "גיימר" (צילומים: אימג'בנק – Gettyimages, יחסי ציבור)

     

    הסרט, שמשלב בין משחק המחשב הפופולרי "סקנד לייף" (המאפשר לגולשים לנהל חיים וירטואליים מקבילים) לסרטי מדע בדיוני, הופך את היוצרות ומכניס את המציאות אל תוך העולם הווירטואלי ולא להפך, כנהוג בסרטים מהסוג הזה.

     

    באטלר מגלם בספרה המסויטת והמוקצנת הזו את קייבל, לוחם שנשלט על ידי גיימר צעיר, המבקש לשרוד ולחזור לאשתו (זונה להשכרה בעולם וירטואלי נוסף שקיים בסרט) ולבתו הקטנה. לצידו משחקים בסרט מייקל סי. הול ("דקסטר") בתפקיד הנבל התורן, קירה סדג'וויק ("המפענחת") כעיתונאית מצפונית, ג'ון לגוויזאמו ("הרג מוצדק") והראפר לודקריס.

     

    "למעשה, רוב חיי אני לא בשליטה"

    כשנשאל באטלר אם אי פעם נשלט בידי מישהו או משהו אחר, הוא מפתיע בתשובה כנה ורצינית לחלוטין: "בטח, כשהייתי מעשן כבד וגם כשהייתי אלכוהוליסט לא הייתי בשליטה על החיים שלי בשום צורה. למעשה, רוב חיי אני לא בשליטה. גם אנשים אחרים שלטו בי, אבל לא יותר מהאדם הממוצע. גם לי היו בוסים כשגדלתי, אם זה בבר שבו עבדתי או במקומות נוספים.

     

    "כולנו, באופן מודע ומודע פחות, עושים מניפולציות כדי לשלוט באנשים אחרים וזה מה שמשאיר את החיים מעניינים, צבעוניים, מתסכלים ומעצבנים. אבל לא חוויתי בחיי מצב דיקטטורי כל כך קיצוני כמו בסרט".

     

    כשנגמלת מעישון ומשתייה, על מה עוד ויתרת?

    "סקס, סמים, סקס עם חיות... הכל! ברצינות, אני לא חושב שעישון ושתייה זה עניין גברי בהכרח. לשתות זה כיף ונהניתי מאוד לעשן, אבל כשחושבים על זה, זה משהו ממש מטורף לעשות. להיות גבר זה להיות עצמך.

     

    "אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאני מסתובב בשמלות. כל מה שאני עושה בחיי אלה דברים גבריים. לטייל, להתאמן במכון כושר, לצאת למסעות, לעבוד, לעשות אהבה, הכל כמו גבר. אולי זה לא נכון... אולי אני עושה אהבה כמו אשה. זה לא דבר רע, כמובן.

     

    "יש לי צד רך, ללא ספק. עמוק בפנים אני חסר ביטחון ויש בי הרבה חמלה. הלב שלי יכול להישבר מכאבם של אחרים. אבל מנגד, גם אני יכול להיות ביצ'י ובכייני כמו כל אחד. זה מפתיע אנשים, החלק הרך הזה. אני סתם כלבלב קטן. לא ברור איך נתנו לי לשחק לוחמים ומנוולים מצולקים".

     

    אתה עושה מניפולציות על עצמך?

    "בטח, כל הזמן. אני חי בעולם של דחייה ואובססיה. אני לא יכול לקפוץ במהירות מדבר אחד לשני, וגם כשמישהו שואל אותי משהו אני אומר לו: 'חכה, תן לי להרהר בזה ואחזור אליך בעוד יומיים', ואז אני משיב בדיוק את מה שהייתי עונה לו על המקום. אני שק מלא בפילוסופיות מרשימות ובפעולות אבודות. אני אובססיבי לגבי הכל, ואולי כדי שאכתוב על זה ביוגרפיה. אני אובססיבי בעיקר לגבי העבודה שלי, משקיע בזה המון. לגבי השאר לא אפרט!".


    "עמוק בפנים אני חסר ביטחון ויש בי הרבה חמלה"

     

    הסרט הזה עזר לך להשתחרר מעכבות מסוימות? הרי היית צריך לדמיין כאילו מישהו שולט בך.

    "לא. השתחררתי לגמרי באימוני הכושר ובאימונים עם יחידות צבאיות מיוחדות. לדעת איך לזוז, איך להחזיק נשק, לחשוב כמו חייל. הלוואי והייתי יכול להגיד שנכנסתי לזון הזה באופן קבוע ונשארתי בו כל היום, אבל הדמות של קייבל שולטת ברגשות שלה, גם אם היא נשלטת בצד הפיזי מרחוק".

     

    בהוליווד שולטים בך?

    "יש שם הרבה אנשים עם הרבה אישיויות שונות והרבה בלגן בחיים שלהן. אם כי אני חייב להגיד שהוליווד כבר לא פרועה כמו בימים עברו, וגם אני כבר לא יכול לשתות יותר אלכוהול ולא לעשן כלום. לא בגלל הוליווד, מסיבות בריאותיות.

     

    "אני חושב שהסתגלתי להוליווד, אבל אני לא הטיפוס ההוליוודי הממוצע. אני ילד סקוטי רגיל, שאוהב את החברים שלי ולא מתעסק בבולשיט. אני עדיין חוזר לשם, הביתה, כל שלושה ימים", באטלר מתקשה להשלים את המשפט ומשתנק מצחוק.

     

    והעובדה שאתה מעדיף לא לשחק את המשחק ההוליוודי לא פוגעת בקריירה שלך?

    "ממש לא. אני מקווה שזה לא ככה גם כשמסתכלים עליי אנשים אחרים. אף פעם לא הייתי מומחה בטיפוח קשרים. אם אני במסיבה ומישהו אומר 'זה בנאדם חשוב, לך תדבר איתו', אני בכוונה אלך לצד השני של החדר.

     

    "אני שונא להיות בסיטואציה שבה הכל ברור, שבה המטרה ברורה אבל מוסתרת לכאורה מתחת לפני השטח, שבה אני חייב להיות חמוד ומצחיק כדי שמישהו ייתן לי ג'וב. זה מזויף, אני לא יכול לעשות את זה, בא לי להקיא מדברים כאלה. שייתנו לי עבודה כי אוהבים אותי כשחקן, או כי הם רוצים להמר".

     

    שונא את האופן שבו האמריקאים מבטאים את שמו

    ג'רארד ג'יימס באטלר, שמחייב את כולם לקרוא לו ג'רי (גם בגלל היותו ידידותי להפליא וגם בגלל שהוא שונא את האופן שבו האמריקאים מבטאים את שמו) גדל בגלאזגו ויחגוג 40 חורפים בנובמבר הקרוב.

     

    בהיותו ילד שובב מצא מפלט בתיאטרון הנוער המקומי, אך משם המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטה ואף שימש כעורך דין במשך תקופה קצרה. "לא הייתי משנה את זה. היה נחמד לחזור הביתה ב־17:00 ולא לעבוד מ־6:00 בבוקר עד 22:00 כמו שאני עושה עכשיו", הוא נזכר בימיו המעונבים.

     

    רשימת הקרדיטים שלו כוללת את "האי של נים", "האמת המכוערת", "נ.ב. אני אוהב אותך", "רוקנרולה" ("אני חושב שששת האנשים שראו אותו נהנו. אני הייתי אחד מהם"), ובעיקר את תפקיד מלך ספרטה שמזמן את חייליו לארוחת ערב בגיהינום בסרט המלחמה עמוס האנימציה הממוחשבת "300", שהוא גם סרט האקשן המכניס ביותר בכל הזמנים (450 מיליון דולר) ו"הסרט האהוב עליי ביותר עד היום", לפי באטלר.


    בטלר בסרט "300". סרט האקשן המכניס ביותר בכל הזמנים  

     

    "יש לי פילוסופיה מאוד ברורה לגבי בחירת הפרויקטים שבהם אני משתתף: לאתגר את עצמי ולוודא שיהיה לי עניין במה שאני עושה. ואם כבר, אז אני מקווה גם להיות מופתע על הדרך. יש אנשים שאומרים 'טוב, ג'רי הוא איש של סרטי אקשן' ויש כאלה שחושבים שאני תפור על קומדיות רומנטיות, או סרטי ילדים, או מחזות זמר. צריך להילחם כל הדרך למעלה בכל ז'אנר. להוכיח שאני מסוגל לספק את הסחורה. לכן עשיתי את '300', כדי שאף אחד לא יקטלג אותי כמצחיקן שעושה קומדיות רומנטיות. צריך להשאיר מקום לכל מיני דברים שיבואו עם הזמן. רצית תשובה של עשר דקות?".

     

    תמשיך, תמשיך.

    "יש דברים שלא עשיתי עדיין, כמו דרמות כבדות או מותחנים. למעשה, הפקתי עכשיו מותחן שמגיע לקולנוע הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ("אזרחים שומרי חוק" שעולה השבוע בארצות הברית, עם ג'יימי פוקס ובאטלר בתפקיד הראשי, א.ק) וזה היה מגניב. אני רוצה לשחק מדי פעם את האנטגוניסט, את הרשע, את הבחור המשוגע... מה שאלת בכלל?".

     

    מה משך אותך לתפקיד הזה?

    "אהבתי את השקט הפנימי של הדמות. הגבריות, המסתוריות. הכאב והצער שמניעים אותו. התסריט היה מעולה והעולם שהבמאים יצרו היה מרתק ומגניב. אחלה של קונספט. הם אפילו קנו ליXbox ושיחקתי 'Call of 'Duty', Halo' ועוד כמה משחקים, ולמרות שהם תקעו לי את הקונסולות האלו בבית ובקרוואן שלי בצילומים, הייתי פשוט מחורבן! ממש התייאשתי. במשך כמה ערבים ישבתי ליד ילדים ששיחקו, דיברו איתי ועם חברים שלהם ושלחו מיילים לרוסיה, הכל בו זמנית! הרגשתי כזה חסר תועלת. אני יותר איש של פּקמן".

     

    ובמציאות, עד כמה רחוק תלך כדי להגן על המשפחה שלך?

    "הכי רחוק שאפשר. אעשה הכל, ובאגרסיביות. לא הייתי רוצה שזה יקרה, כמובן, אבל אם הייתי חייב לעשות את זה עבור משפחה או חברים, אין כאן שאלה. עשיתי את זה בשביל מישהו זר. קיבלתי פרס גבורה מהליגה האנושית הבריטית כי הצלתי ילד מטביעה. זו היתה תאונה, והמשאית שהתהפכה עלתה באש. הוצאתי את המטף מאוטובוס שהיה שם ורק אחרי זה הבנתי שהאש כמעט כילתה את מכל הגז שהיה קרוב להתפוצצות. צריך עוד אנשים כמוני! סתם, אני לא אוהב תחרות".

     

    וכשאתה על הסט והם רחוקים, אתה מרגיש בודד?

    "כן. אני מנסה להביא חברים שיבקרו אותי, או להתמקד בדברים החיוביים. בטח שאני בודד לפעמים, אבל יש אנשים שחיים כל הזמן באותו מקום ומשתעממים. מה שבטוח, לא משעמם לי בחיים. אתה יודע כמה אקשן היה בצילומים של הסרט הזה?

     

    "היה איזה קטע שבו ירו כדורי סרק, אבל אם אתה עומד בערך עד עשרה מטרים מההדף של הירייה, תחטוף כהוגן. כל הגזים שמשתחררים בתהליך יוצרים רתע חזק מאוד. אז בקטע אחד בצילומים נכנסתי בטעות לקו האש של היורים והבמאים התחילו לצרוח לכולם להפסיק. טוב, בטח אתה מכיר את זה מהשירות שלך בצבא. מצד שני, תמיד כשהיה פיצוץ פאקינג גדול שלחו אותי לעמוד ממש באמצע, בזמן שכולם לבשו את כל חליפות ומסכות ההגנה. חוץ משניים, עשיתי את כל הפעלולים בעצמי".

     

    הדרך למאפיה הכחולה־לבנה בלוס אנג'לס היתה קצרה

    באטלר, שביקר בתל אביב בקיץ שעבר (ונתפס בעדשת הפפראצי עם בחורה מקומית), יודע הרבה על ישראל. הרומן שלו עם הצברים התחיל כשהשתתף (אחרי נדנודים בלתי פוסקים) בסרט קצר של הבמאי אריאל פורמן, "תכשיט הסהרה", לצידו של אורי פפר. מאז הדרך למאפיה הכחולה־לבנה בלוס אנג'לס היתה קצרה, וכמו שקראתם כאן בראיון עם אותו פפר לפני שבועיים, החבר'ה היו עסוקים מאוד בלעשות גוד טיים לכמה שיותר בחורות שוות באל.איי.


    עם ציון ברוך בחוף תל אביב (צילום: רועי חביב)

     

    "אני מת על ישראל", חותם באטלר על הצהרת הנאמנות שאנחנו אוהבים, פרובינציאלים שכמונו, לקבל מכוכבים זרים. "הייתי כבר פעמיים והייתי צריך להיות שם שוב לפני חודשיים, בחתונה של החבר שלי, אורי פפר, אבל נתקעתי עם עבודה".

    באותו סרט של פורמן, אגב, הוא גילם לגיונר שהיה אמור, איך לומר זאת בעדינות, לתנות אהבים עם גמל. חוויה שהוא לא שכח במהרה. "ראיתי את התסריט ונדלקתי, הרגשתי שזה משהו שאני חייב לעשות. בכלל, אעשה הרבה בשביל תפקידים משונים".

     

    לפחות זה לא היה גמל מכוער, אני מקווה.

    "היי, זה מזכיר לי בדיחה דומה. איזה לגיונר מגיע ליחידה שלו במדבר ושואל את חבריו מה הם עושים כדי לספק את עצמם. אז הם ענו, אנחנו עושים סקס עם גמלים. הלגיונר נגעל כמובן. אחרי כמה ימים הוא יושב באוהל ושומע מלא צעקות והמולה. הוא יוצא החוצה ורואה מאות גמלים יורדים בריצה מהגבעות. הוא תופס את המפקד ושואל אותו: 'מה הסיפור?' אז המפקד עונה: 'אתה לא רואה? כל הגמלים הגיעו!' והלגיונר שואל, 'כן, אבל מה הקטע? למה כולם מתרוצצים?', אז המפקד עונה: 'כי אף אחד לא רוצה לקבל גמל מכוער!'.

     

    באטלר מרשה לעצמו להיקרע מצחוק כאילו הוא בפאב המקומי. זה נהדר. "הבדיחה הזו הורגת אותי. לסקוטים ולישראלים יש את אותו חוש הומור. חוש הומור של מזייני גמלים!".

     

    • עוד על ג'רארד באטלר, מי היתה ההשראה הקולנועית שלו ומה בדיוק קרה בינו ובין ג'ניפר אניסטון - בגיליון פנאי פלוס החדש

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אני כלבלב קטנטן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים