חוק הפיקדון יכול לעבוד. זה תלוי בנו

השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, יזם לאחרונה תיקון בחוק הפיקדון על מכלי משקה. ההצעה עלתה בוועדת הכלכלה בכנסת אך הדיון בנושא טרם הסתיים - גם לא המחלוקת שהתעוררה בסוגיה.

התיקון שיזם ארדן עיקרו פשרה: מחד - ויתור, לעת עתה, על החלת הפיקדון על בקבוקי המשקה הגדולים (ליטר וחצי) וגם הקלת יעדי המיחזור של הבקבוקים הקטנים; מנגד - הטלת האחריות לנושא האיסוף והמיחזור על יצרני המשקאות, ודרישה מחייבת שהוצבה להם להרחיב את מערך האיסוף והמיחזור של כל הבקבוקים.

בכלי התקשורת ובארגוני הסביבה מיהרו למתוח עליו ביקורת, ולומר שהתקפל נוכח הלחץ של יצרני המשקאות. ארגוני הסביבה מחו על כך שתאגיד המיחזור - שחמק עד כה מתשלום קנסות שהיה אמור לספוג על פי חוק ונהנה מהקלות חוזרות ונשנות - הצליח להפחית את כמות הבקבוקים שחובה עליו לאסוף.

האחוזים החדשים אכן נמוכים משמעותית מאלו שקבע החוק עד עתה (וזה עוד בלי להשוות כלל את המצב כאן עם מדינות אחרות בעולם). זה לבדו יכול להתפרש כהצבת רף נמוך - נמוך מדי לדעת אחדים. אולי זה רף מציאותי שיכול לייצר הצלחה בשטח, אבל כמו שאומרים אצלנו - "זו לא חוכמה".

ארדן הגן על עמדתו וטען כי המהלך רק ישפר את המצב בפועל, יכניס את יצרני המשקאות לזירה ויטיל עליהם אחריות ממנה חמקו עד כה. הוא הסביר גם כי חתר לפשרה משום שברצונו לקדם חוק שיחול על כלל האריזות, לרבות מכלי המשקה השונים, והיה רחב, מקיף ותקיף יותר.

הציבור יעשה את ההבדל

אינני יודע מי צודק, וימים יגידו האם המצב בשטח - קרי כמות הבקבוקים שנאספת - ישתפר. אבל על דבר אחד אין ויכוח: חוק הפיקדון הנוכחי לא עשה את העבודה. תאגיד המחזור אל"ה, שהוקם מתוקף החוק, לא עמד ביעדיו פעם אחר פעם, וגם לא נקנס בשל כך למרות שהחוק מורה לעשות כן. כספי הפיקדון שהציבור שילם במרכולים נותרו בידי התאגיד, והבקבוקים הושלכו לפח ופגעו בסביבה. יתרה מזאת: השיטה הקיימת הכניסה לעסק גורמים לא רצויים רבים.

אבל הויכוח אינו האם השר לחיץ או לא? הויכוח לא צריך להיות גם על הסעיפים השונים של החוק, או הפירוש שלהם בבית המשפט. אחד הנושאים השנויים במחלוקת כאן הוא הסטנדרט הלאומי למחזור שאותו מכתיב החוק, במיוחד אם הוא רק ה"קדימון" של חוק האריזות הרחב.

הסכנה העיקרית לטעמי אינה באחוזים או ביעדי האיסוף, אלא בפירוש הבעייתי במקרה שהציבור הישראלי יראה בגרות ובשלות, ויטרח להחזיר יותר בקבוקים - שחייבים בפיקדון או כאלה שלא, אך הבקבוקים הללו לא ימצאו את דרכם את מכונות הגריסה והעיבוד במפעלי המיחזור.

על פי מה שפורסם, לא כל הבקבוקים שייאספו ימוחזרו. למה בעצם? הפער בין יעדי האיסוף ליעדי המחזור אינו מוצדק בעליל. החשבון הפשוט חייב להיות שמה שכבר נאסף ילך למחזור. כך נבטיח גם שמחזור יהיה גורלו של כל בקבוק שנאסף באדיבות הציבור, אחרת מה הטעם לבקש את עזרת הציבור או לכפות עליו פיקדון שיעודד מחזור?

האם זה אומר שצריך להרים ידיים? ממש לא. לנו, הצרכנים, יש חלק משמעותי בקיום החוק. מי שייתן תוקף אמיתי ומשמעות לחוק הפיקדון הוא הציבור הישראלי, זה שעושה בשטח הרבה יותר מהרשויות, מוכן כבר מזמן למחזר בקבוקים אפילו ללא פיקדון, לוקח אחריות ומוכן להיות שותף תוך הבנה שמיחזור הוא צו השעה.

לכן, מעבר לכל המספרים והיעדים, צריך שהפירוש של החוק יהיה רחב וילווה בכלים מעשיים ליישומו. כמה מכם ויתרו על המנגנון המפרך שכרוך בהחזרת בקבוקים שחייבים בפיקדון למרכול? כמה מכם הגיעו לכלוב האיסוף רק כדי לגלות שמישהו הזיז אותו (שוב) או שהוא מלא עד גדותיו?

זה לא מספיק להכריז על אחריות היצרנים או שינוי ביעדים מתוך אמונה בצדקת הדרך. מנגנון מיחזור הבקבוקים בישראל צריך להיות טוב יותר - עם פריסה רחבה, מערך איסוף יעיל ואכיפה - אכיפה בלתי מתפשרת היא מילת המפתח. היא תאפשר לציבור למלא את חובת החוק ויעדיו גם אם הוא לא החייב הישיר כלפי החוק.