כולם מאחלים לי לאהוב, אבל איך עושים את זה?
בכל פעם יש בחורה אחרת שמגיעה ומאפסת אותי מחדש, כאילו היא זו שכתבה את ההגדרה המילונית של האהבה, ואני צריך ללמוד להכיל את כל זה. זה משגע אותי. מה זאת אהבה?
מדהים כמה תשובות שונות נקבל אם נשאל אנשים "מה זו אהבה?" הרי אין בעולם שני אנשים שיתנו את אותה תשובה. אבל זה לא מפריע לאף אחד, ואנחנו לא נותנים לעובדות האלה לבלבל אותנו. אנחנו ממשיכים לקדש את המושג האמורפי הזה והופכים אותו לערך ראשון במעלה. אז אם זה כך, למה לעזאזל כולם יודעים לאחל לי לאהוב, אבל אף אחד מעולם לא לימד אותי לעשות את זה?
הדבר היחידי שמלמד אותי (ואת כל העולם המערבי בדרך) איך "לאהוב" או איך מרגישים אנשים "מאוהבים", הם קומץ במאים אכולי קוקאין מהוליווד, שמנסים להמחיש את התחושה המיוחדת הזו ולהגדיר אותה דרך מצלמה ושחקנים ובכך לתייג לכולנו מה זו כן אהבה ומה זה לא. איכשהו אני לא מצליח להתחבר לזה, אולי זה מפני שאני לא מהוליווד?
אותי לימדו לכבד אנשים, לימדו אותי לחשוב, לימדו אותי לחקור ולשאול שאלות, אבל אף אחד לא לימד אותי לאהוב. נכון שיש את האהבה של אמא ואבא, אבל כולנו יודעים שזה לא אותו דבר. אהבת בן/בת זוג זה משהו אחר.
"מבטינו נפגשו לרגעים ארוכים שנראו כנצח"
מושג האהבה עובר תהפוכות אדירות עם השנים. הנה סיפור אמיתי מהחיים: אי שם בגלות בבל, לפני יותר מ-60 שנה, סבא וסבתא שלי נכנסו בברית הנישואים כדת משה וכו'. בספר הזכרונות שכתב סבי היקר הוא הקדיש קטע שמרגש אותי עד היום, בו הוא מספר איך הכיר את סבתי שתחייה. אחרי תיאור נרחב של הפגישה שלו עם חבורת צעירים יהודים בגולה, במשפט וחצי הצליח לתאר את רגשותיו וכך כתב: "הבטתי בעיניה כל הערב וראיתי שהיא הסתכלה עלי בחזרה. מבטינו נפגשו לרגעים ארוכים שנראו כנצח, וידענו כי זו אהבה".
למחרת הם דיברו במשך שעה, למרות שהיה אסור לסבתי להיות לבד עם גבר, ואחרי יומיים הוא ביקש את ידה מהמשפחה, כנהוג, בטענה שהם מאוהבים. בתוך שבועיים הם עמדו תחת חופה בחתונה צנועה. מבחינתם הם התחתנו מתוך "אהבה". לכו תתווכחו עם זה. ועם אותה "אהבה" הם חיים עד היום.
איך קרה שהצלחנו להרוס ולסבך משהו שנראה כל כך פשוט? הרי היום לא יתקבל על הדעת שנזמין אולם אירועים, קייטרינג וסידורי פרחים כמה שעות אחרי שהכרנו בחור/ה (עינב בובליל לא דוגמה). היום אתה חייב "לצאת" עם בחורה לפחות כמה דייטים, ולבדוק את הסקס, ואם זה טוב, אז ממשיכים, ופוגשים את החברים שלה, וארוחת ערב אצל המשפחה, ולאט לאט, אתה עובר לגור איתה ועם החתול שלה בדירה שכורה, ובודק אם זה אפשרי לראות את הפנים שלה גם בוקר אחרי בוקר בעקביות, ורק אחרי תקופה של מי יודע כמה, יש איזושהי לגיטימציה חברתית להגיד, שאת הבחורה הזו אתה רוצה לכל החיים. וגם אז ה"אהבה" הזו שטיפחת במשך חודשים או שנים לא מחזיקה מעמד יותר מדי.
אולי הקידמה הזו, שאנחנו כל כך אוהבים לפאר ולהתגאות בה, לקחה מאיתנו משהו בסיסי ותמים והשאירה אותנו עם הריקנות של הוליווד והטלנובלות הארגנטינאיות?
איך מושג האהבה, שהיה כל כך מיידי וטהור ויכול היה להיבנות מרגעים ספורים, הפך להיות תהליך של כמה חודשים עד שאתה יכול להגיד את המילים "אני אוהב אותך"?
תני למישהו אחר לחכות
תאמינו או לא, אבל הבחורה האחרונה שיצאתי איתה אמרה שהיא צריכה להיות עם מישהו לפחות שישה חודשים כדי לדעת מה היא מרגישה כלפיו ואם יש סיכוי שיצא מזה משהו רציני. נו באמת, באיזה סרט את חיה? הרפי ממני ותני לי להמשיך במסע שלי אחר המשהו המיוחד הזה. תני למישהו אחר לחכות.
באמת שאין לי מושג מה כולם רוצים ממני ולמה הם מתכוונים כשהם מאחלים לי למצוא אהבה. אני אבוד בתוך ערימת מידע, שמצליחה להתפרק כל פעם מחדש, אחרי שכבר הצלחתי ללמוד משהו על האהבה הזו. בכל פעם יש בחורה אחרת שמגיעה ומאפסת אותי מחדש, כאילו היא זו שכתבה את ההגדרה המילונית של האהבה, ואני צריך ללמוד להכיל את כל זה. זה משגע אותי.
חבל שלא מלמדים אותנו בבית הספר איך מוצאים את האהבה הזו ומה עושים איתה. במחשבה שנייה, אולי בעצם כן מלמדים אותנו, כל יום, בבית הספר הגדול של החיים המדהימים האלה.
האימייל של יניב
