נוער שוליים

יש אומרים שסרטי האינדי האמריקנים כמעט וחדלו להתקיים בשנים האחרונות. רבים מבכים את העובדה שהוליווד ספגה אל קרבה את מיטב במאי הקולנוע העצמאי ועיקרה את רוח הנעורים המשובבת מעל פני האדמה. כשמנסחים זאת כך זה באמת נשמע נורא. למעשה, מדובר בדבר נפלא. מורדים אמיתיים אינם פועלים בשולי הקונצנזוס, הם מתקיימים בליבו. מהפכנים אמיתיים משתמשים במנגנוני המערכת כנגד עצמם, לא על מנת להרוס אלא מתוך רצון לשפר. אחרת הם דנים עצמם לתקשר עם מיעוט סהרורי, יותר או פחות, ומשוכנע ממילא.

מפיצי הבשורה

הפניה ללא משוא פנים אל קהל רחב ככל האפשר היא הדרך היחידה לוודא שאנשים מקשיבים. חיבוק על ידי הממסד הקולנועי אינו תמיד עניין של מכירת נשמתך לאל הכסף, אלא כורח מציאות עבור מי שבאמת מעונין למסור דברו לעולם, להשפיע באופן שיפרוץ את גבולות קהל היעד המצומצם ויחולל שינוי של ממש בתפישה הקולנועית הרווחת. כך קרה בשנות השבעים הנפלאות כשיוצרים כמו קופולה, סקורסזה ודה פאלמה, שנולדו בשוליים הסהרוריים, אומצו בחום על ידי הוליווד ושינו לבלי הכר את הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו. כך קורה גם היום.

חוזר להודו

קחו למשל את אמ. נייט שאמאלן, יוצר "החוש השישי" - אחד הסרטים הטובים והרווחיים ביותר שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. ללא כל סתירה בין שני המושגים. בניגוד לתחושה הרווחת, לא היה זה סרטו הראשון. הצעיר בן ה-30 ביים שני סרטים לפני כן, שאת הראשון שבהם "Praying with Anger", סיפורו של הודי-אמריקני החוזר לשנה להודו ללמוד באוניברסיטה, כתב, ביים והפיק בעצמו, ואף הופיע בתפקיד הראשי כשהיה בן 22 בלבד. מיותר לומר שאף אחד לא שמע על הסרט הזה. את סרטו השני "Wide Awake” הפיקה בשנת 98' מיראמקס והוא היה לסרט האמריקני הכושל ביותר באותה שנה שגרף בקופות סכום מביך אפילו במושגים של סרט ישראלי זניח במיוחד.

עצמאי בשטח

למרות ההתחלה הצולעת, הפריצה הגדולה לא אחרה לבוא, אך רק אחרי ששאמאלן מצא עצמו פועל עמוק מתוך המערכת ההוליוודית ולא מחוצה לה. המעניין ב"החוש השישי" הוא שצופים רבים ראו בו סרט עצמאי. היה משהו ברוח הדברים, בסגנון הבימוי האיטי והמדוד ובתסריט הקודר והמצמרר שלא התאים בשום צורה לאופן בו אנו מזהים סרטים הוליוודים. קל להישבות בדימוי של סרט שוליים שהצליח איכשהו לגייס לשורותיו כוכב כברוס וויליס ולהתברג בדרך נס לרשימת עשרת הסרטים הרווחייים של כל הזמנים. האמת רחוקה מאוד מן הדימוי הזה. "החוש השישי" הופק בתקציב נאה מאוד של 55 מיליון דולר. לשאמאלן שולמו קרוב לחמישה מיליון עבור התסריט והבימוי וגם ברוס וויליס לא נידב מתוך טוב לבו מזמנו היקר. לא היה דבר "אינדי" בסרט הזה למעט העובדה שהצליח לדחוק את "שודדי התיבה האבודה" ממקומו ברשימת סרטי הקופה הגדולים, ובכל זאת הדימוי העצמאי דבק.

לא רוצה לגור בהוליווד

ייחודו היצירתי של "החוש השישי" יצר סביבו הילה זו של קדושה בזכות ולא בחסד. שאמאלן צעד בנעליהם של טרנטינו, פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי") וג'יימס גריי ("רחובות מושחתים") והצליח לשמור על האינדיבידואליזם שלו גם בתוך פס הייצור ההמוני הגדול בעולם הבידור. וזה לא עניין של מה בכך. ממרחק של אלפי קילומטרים קשה לדמיין את מכבש הלחצים המופעל על יוצר צעיר ואלמוני בהוליווד. עוצמתו של המנגנון המשומן היטב מצליח למחוק את אישיותם של רבים וטובים בצורה כמעט מוחלטת. השרדותו של ניצוץ יצירתי ייחודי דורשת ללא ספק כשרון רב, אבל גם אישיות חזקה ועיקשת, ואמונה בצדקת הדרך. ליוצרים ששורדים את דרך החתחתים והופכים למוסד בפני עצמם בדרך כלל יש מושג מאוד ברור איזה מן סרטים הם רוצים לעשות וטביעת ידם ניכרת.

המושג הוותיק והנשכח בימינו, "אוטר", צץ ועולה כדי לתאר יוצרים שכאלה, שבמקרים רבים כותבים את תסריטיהם בעצמם ובונים סביבם חומת מגן כנגד מכבש הלחצים הגדול.

שאמאלן, למשל, מסרב לעבור לגור בהוליווד. הוא מתגורר עדיין בפילדלפיה, בה גדל רוב חייו ובה גם מתרחשים מרבית סרטיו. "זה חשוב לנהל חיים נורמליים", אמר פעם בראיון, "חיים עם משפחה ובית. זו הדרך להחדיר אותנטיות לסרטים".

המופע של שיא הרגש

כעת שב שאמאלן לאקרנים כשבאמתחתו סרט חדש. "בלתי שביר" עוקב אחר סיפורו של אדם השורד ללא פגע תאונת רכבת בעוד כל שאר הנוסעים נהרגים. ארוע זה מטלטל את חייו ומפגיש אותו עם אדם שהוא ההיפך הגמור ממנו, הסובל ממחלה נדירה שהופכת את גופו לפגיע במיוחד. הקשר של "בלתי שביר" ל"החוש השישי" נראה הגיוני ומיידי. ברוס וויליס מככב שנית, אתר ההתרחשות הוא פילדלפיה, וקצב ההתנהלות והדיבור איטיים ומדודים ומזכירים יותר סרט אירופאי מהוליוודי. וכאן גם טמונה חשיבותו. שאמאלן, כרבים וטובים לפניו, ממשיך לבסס עצמו כאלטרנטיבה פנים-הוליוודית מפוקחת ומודעת לעצמה, עם דגש על פיתוח דמויות מרתקות. הוא אינו מתעלם מן העובדה שיש יוצרים נוספים כמותו להם הוא חייב הרבה, משום שמהפכן אחד אינו יכול לצפות לשרוד לבד בים שורץ הכרישים של עיר הסרטים. "לכאורה שניהם יוצרים שונים מאוד ממני", אמר על אנדרסון וטרנטינו, |אבל זה מאוד מעניין. בסופו של דבר הכל חוזר לעניין הרגש. זה מה שבאמת חסר לאנשים בסרטים היום. הרבה יוצרים שוכחים את זה".

רוחות של שינוי

בינתיים "בלתי שביר" מצליח לא רע בקופות וגם בקרב המבקרים זוכה לאהדה. איכשהו הוא גם לא נראה כל כך חריג בנוף הסרטים שלנו לא משום שנעשו בו פשרות אמנותיות, להיפך, בסרט הזה שאמאלן נהנה מחופש יצירתי רב יותר מבסרטו הקודם. אלו אנו, כצופים, שהפנמנו את המסרים והסגנון של "החוש השישי" ולמדנו לקבלם כקודים הוליוודיים לגיטימיים. כנראה שדברים משתנים.