דרך האבנים הצהובות: דחלילים, אנשי פח ואריות
ההליכה בדרך האבנים הצהובות אל הקוסם היא מרתקת. יש ימים שאני רצה בה, כמו ילדה עם עיניים פקוחות לרווחה, כמו מגלה עולמות חדשים, ויש ימים שהדרך קשה, ואכזרית, ומתעללת בי, ואין בי כוח, ואני הולכת לאיטי, או סתם נחה קצת בצד. לפעמים סוטה לשבילים צדדיים, לכל מיני הרפתקאות מסעירות
ההליכה בדרך האבנים הצהובות אל הקוסם היא מרתקת. יש ימים שאני רצה בה, כמו ילדה עם עיניים פקוחות לרווחה, כמו מגלה עולמות חדשים, ויש ימים שהדרך קשה, ואכזרית, ומתעללת בי, ואין בי כוח, ואני הולכת לאיטי, או סתם נחה קצת בצד. לפעמים סוטה לשבילים צדדיים, להרפתקאות מסעירות, בדרך כלל משתדלת להתמיד בשביל הסלול, בדרך אל המטרה.
בדרך האבנים הצהובות, פגשתי, וכנראה עוד אפגוש שלל טיפוסים מעניינים, שקורותיהם יסופרו כבר באגדה אחרת כנראה, אבל לשלושה טיפוסים מעניינים שווה להקדיש תשומת לב.
הדחלילים: עושים לך רושם של מי שיש לו ראש
הם עומדים להם בפיק-אפ ברים, עם חולצות צמודות שכמעט ומסתירות שרירים עליהם עבדו בחדר הכושר, הם יפים, יש להם אוטו מדהים, והם בעלי שושלת יוחסין משפחתית לתפארת, "בנים של" כאלה. אבל כמו דחליל שניצב בשדה בשביל הרושם ותו לא, הכל פסאדה, כשאת מתקרבת - וכשזה קורה זה מאכזב כל כך - את מגלה ריקנות גדולה איפה ששכן פוטנציאל אדיר. "חוסר עניין לציבור", קוראת לזה הפרקליטות, ואנוכי.
בעיקר מעניינת תופעת "דחלילי הפגישה השלישית" – מדובר בדחלילים סמויים, שלרוב עובדים בעבודות הנכונות, למדו במקומות הנכונים, ועושים לך רושם של מי שיש לו ראש (ולא עשוי מקש) על הכתפיים. אבל לדחלילי הפגישה השלישית, יש מטען ידע ועניין מאוד מסוימים, שמחזיקים בדיוק לשני דייטים, ואז הם מפסיקים לעניין. את אותו מטען ידע תחום ומגודר הם מעבירים על פני בנות העיר השונות, לאורך שני דייטים בדיוק, ואז בדייט השלישי נחשפת עובדת היותם דחלילים. בעצם, לפעמים זה כבר קורה בדייט השני.
כשאת מתקרבת את מגלה ריקנות גדולה (צילום: Jupiter)
אנשי הפח: מלאי אינטלקט, אך לב ורגש – אין
במהרה את מבינה שהגאולה לא תבוא מהדחלילים, את מבינה שכולם בגיל 50 יפתחו כרס וקרחת, אז שווה כבר עכשיו להשקיע בגבר שיש לו מה לומר, גבר עם דעה, אינטלקטואל, שיאתגר אותך. או אז, את נתקלת באיש הפח.
אנשי הפח, כשמם כן הם, מלאי אינטלקט, אך לב ורגש – אין. בעניין הזה חשוב מאוד להבדיל בין אנשי הפח "הישנים", הם אותם ילדים שגדלו בחינוך פולני אדוק וקר, בו פיתחו ציניות כמנגנון הגנה ראשי, למדו שהפגנת רגשות היא פשע בינלאומי וחיבוק משול לרצח עם. זאת להבדיל מאנשי הפח "החדשים", שפעם היו מלאי רגש, אבל החלידו, כל אחד מטעמיו הוא, עד להגיעם למועדון הלבבות השבורים (וכן, אני מאמינה שה-JDate הוא בהחלט מקום בו מחלידים).
בעוד לרוב חברותיי יש נטייה לחשוב שאנשי הפח הישנים מסוכנים יותר, שכן מעולם לא היה להם לב, הרי שאני סבורה כי טיפול פסיכולוגי טוב יחשוף מבעד לגלגלי השיניים שמתגלגלים להם שם בפנים לב קטן ופועם, שבעצם היה שם כל הזמן בתוכם. לעומת זאת, אנשי הפח החדשים, שאיבדו את היכולת להרגיש וליבם קהה, יכאיבו לך באמת. על אחד כזה כבר אמרה חברתי נון, ואמרה יפה, שנדמה כאילו עשו לו השתלת לב שכשלה, הוציאו את הלב הישן, אבל פשוט שכחו להכניס חדש. החיים לצד איש הפח עשויים להיות מרתקים, מאתגרים ומלאי עניין. אבל בלילה, כשקר, נדמה שלא ממש כיף להתחכך בקור מתכתי, לא כל שכן לנגב עליו את הדמעות.
האריות: הם פשוט מפחדים
את רוצה ריגושים תמידיים, סערה, משהו שיתחיל ענק, בשאגה. כך את מתנחמת בזרועות האריות. הם פראיים ואת נסחפת, ויש בזה משהו מרגש, לביית חיית פרא. הם חמים וכאילו פשוטים, ואת רוצה להתקרב, אבל, מה נורא הגילוי, כשאת מבינה, ולפעמים זה לוקח הרבה יותר מדי זמן, שהם לא יכולים להכיל אותך באמת; הם פשוט מפחדים.
הוא מפחד שזה לא את. הוא מפחד ממה החברים יגידו. הוא מפחד ממה אמא שלו תגיד עלייך. הוא מפחד לעבור לגור יחד. הוא מפחד להכניס דברים להגדרות. הוא מפחד להיות איתך באמת, אבל הוא גם מפחד להישאר לבד. לפעמים הוא מפחד לאכזב אותך במיטה, או מפחד שזה לא מספיק גדול, או שהשכנים ישמעו. כל אריה ופחדיו הוא. והם רבים, תאמינו לי, רבים ומגוונים. ועדיין, אין דבר מטריד ועוכר שלווה יותר מ"פחדני הפרידה". הם כל כך מפחדים שהם אפילו לא מצליחים להיפרד כמו שצריך, ואז, הם כותבים סמס. נדמה כאילו יש להם "תבנית פרידה" בהודעות היוצאות: היי_____, את בחורה מקסימה, אבל נראה לי שזה לא יילך בינינו, שיהיה לך המון בהצלחה עם ______ (שקר כלשהו), או לחלופין, נכנסים להתקלח לזמן בלתי מוגבל (ע"ע תרגיל המקלחת) או סתם נעלמים.
כאן, בדרך האבנים הצהובות, כולם מחפשים איזה קוסם או קוסמת, שיעניקו להם את מה שהם זקוקים לו כדי להיות מאושרים. אולי, אם רק אפגוש כבר את הקוסם שלי, אצא גם אני מעורי ואהיה לאחרת. אבל בינתיים, אט אט, הנעליים האדומות של דורותי מתחילות להישחק. לפני קוסם, אולי כדאי בכלל לחפש סנדלר.
טוקבק כדורבנות:
האגדות קלות ומכוערות. החיים קשים ויפים / חופר פרטי, עמק-חפר
לרוב, הדחליל אכל קש, איש-הפח בלע זבל והאריה נכלא בגן-אירועים תנ"כי לצד כבשה משובטת. רוב החולמים והחולמות על אבירים ונסיכות, הם אלה שנישקו צפרדע, יצאו עם גמדים, כפו את עצמם על סבתות, חיו בבית-ממתקים עם מכשפה, נרדמו למאה שנה, או התחתנו עם אורתופד לנעלי-זכוכית.
האגדות קלות ומכוערות. החיים קשים ויפים.
במקום לראות אנשי-פח, דחלילים ואריות, עדיף לפעמים להציץ באנשים.
