זה לא אתה וזה לא אני, זה פשוט לא אנחנו
לצערי, זה עדיין לא נחשב לפשע כנגד האנושות. זו בקשת סליחה מאלה שלא רצו אותי והמצאתי עליהם תיאוריות, וגם סליחה בדיעבד ומראש לכל הגברים שרצו או ירצו אותי, אבל אני לא רציתי או ארצה אותם. העולם דפוק, אז נדפקים. סליחה
אין ספק שהתיאוריות האלה באות כדי לתת הסברים לדברים שאין להם ממש הסבר, כמו איך זה שהגבר הזה לא רוצה אותי. אבל זה הקטע, לפעמים לדברים אין ממש הסבר, ומותר לגברים שאני רוצה לא לרצות אותי. לצערי, זה עדיין לא נחשב לפשע כנגד האנושות.
זאת גם בקשת סליחה בדיעבד ומראש לכל הגברים שרצו או ירצו אותי, אבל אני לא רציתי או ארצה אותם. מסתבר שיש גם כאלה, עד כמה שאני אוהבת לחשוב על עצמי בתור קדושה מעונה שתמיד נמצאת בצד הנפגע/דחוי. בכל מקרה קצת נמאס לי להמשיך ולתת לזה צ'אנס מפני שלא נעים לי להגיד לא או שלא נעים לי לסגור דברים מהר, כי אני הרי לא בחורה רדודה ושטחית.
וזאת גם בקשת סליחה מאוחרת מעצמי. לא, את לא דפוקה. וגם אם את כן, את עדיין בסדר גמור. העולם דפוק, אז נדפקים.
הגעתי למסקנה שנראית לי פשוטה, ואני לא מבינה איך הגעתי אליה רק עכשיו, אחרי שעברתי את הסיפור הבאנלי - שני אנשים מכירים, נפגשים לשניים-שלושה דייטים, ואז אחד מהם אומר לאחר - זה לא את/ה זה אני, או כל משפט אחר בסגנון. הסיפור הבא פחות בנאלי מבחינתי, כי אני זו שאמרה את המשפט ולא הוא (למעשה השתמשתי במשפט אחר, פירוט יבוא).
והמסקנה הפשוטה היא כזו: המשפטים העלומים האלה פשוט אומרים דבר אחד - מצטער/ת, זה לא מתאים לי. אבל אין ממש דרך להגדיר את זה במילים, כי אנחנו לא יודעים להגדיר מה זה "זה". אנחנו יכולים להרגיש אותו, ואנחנו בהחלט יכולים להרגיש גם את חוסר היותו, אבל אנחנו לא יכולים לשים אותו במסגרת הגיונית של מילים, כי "זה" פשוט חסר היגיון.
זה גם לא קשור למשהו ספציפי שעשה או לא עשה האדם שמולנו, שני אנשים יכולים לעשות אותה פעולה בדיוק, ואצל אחד הפעולה תתקבל בברכה (אני אחייך חיוך קטן וצידי ואגיד אוי איזה מתוק) ואצל השני היא תתקבל בחלחלה (אני אגלגל עיני מעלה מעלה ואחשוב, אוי איזה קרציה).
בסגנון הגשטלט - השלם עולה על חלקיו
יש כאלה שקוראים ל"זה" אנרגיה, כימיה, פרומונים. אני קוראת ל"זה" בסגנון הגשטלט - השלם עולה על חלקיו. ובגלל אותו גשטלט אני מסרבת, ותמיד סירבתי, להחזיק רשימת מכולת לגבי "מי אני רוצה". אני כן יודעת מה אני לא רוצה, אבל בכל הקשור למה שאני רוצה - אני פתוחה להצעות.
והנה בחור שהכירו לי, שעל הנייר היה יכול להיות כל מה שאני מחפשת - ליברל, משכיל, שמאלני ואפילו פמיניסט, מין מילים כאלה שלהרבה גברים ישראלים מצויים ייחשבו קללות. אני לא תיארתי לעצמי שיש מישהו שכזה בחוץ, אבל הנה - הוא יושב מולי בדייט. אבל לא, למרבה הצער וההפתעה, הוא לא עושה לי את זה. הוא גם נראה סבבה, אפילו כפות הידיים שלו עברו את מבחן הרושם הראשוני (יש לי פֶטיש, מה לעשות), ועדיין. הוא לא עושה לי את זה. הוא מדבר יותר מדי, וזה לא מרגיש לי את מה שזה צריך להרגיש לי.
מה זה צריך להרגיש לי? לא יודעת להגדיר במילים. יודעת לחוות. מין ריגוש כזה, רצון לראות ולהכיר יותר, סקרנות מתובלת במשיכה, ההרגשה שיש כאן חיבור, ועוד חיבור נכון. חוויתי את זה לא פעם ולא פעמיים בחיי, ורק אז זה נכון. גם אם זה נגמר רע. זה מה שנכון לי, ואני לא יכולה אחרת.
יכול להיות שאני לא נמצאת בזמן ובמקום שפתוח ומקבל ורוצה זוגיות בכלל, ולכן אני סוג של אנטי, גם זה אפשרי. למרות ש... אם היה בא הבחור הנכון (לי) כל החששות היו נעלמים כאילו לא היו. כבר הייתי בסיטואציה הזו, ולא פעם.
אני תמיד לא רוצה את מי שרוצה אותי
יכול להיות שהוא היה צריך לשחק ולא להראות לי שהוא רוצה אותי, מפני שנשים מחפשות מניאקים שמשחקים אותה קשים להשגה. חלק מהקולות שאומרים לי את זה, החלק המרכזי של הקולות האלה, אם נדייק, הם פרטיים שלי - איך אני תמיד לא רוצה את מי שרוצה אותי. בדיקה מדוקדקת יותר של ההיסטוריה תראה שזה נכון שנדלקתי על בחורים שלא רצו אותי (מי לא?), אבל הרוב המוחלט של מערכות היחסים שלי באו מרצון הדדי משותף. ושם לא היה ספק, גם לא צל של ספק. מיד בפגישה הראשונה. לא פחדתי שהתקשרו מוקדם, לא הסתייגתי מאסמסים, לא פחדתי לכתוב אסמסים או להתקשר בעצמי.
יכול להיות שאני דפוקה, כי אני לא נותנת צ'אנס. ואולי זה נכון שיש כמה אנשים בעולם הזה שנתנו צ'אנס ומצאו מלוכה, אבל אצלי זה לא עובד ככה. כל פעם שאני מנסה לתת צ'אנס אני נאבקת עם עצמי, ואז לרוב, בסוף הם אלה שעוזבים אותי, כי אני לא שם לגמרי... מעניין למה. מבחינתי אין דבר כזה "לתת צ'אנס" לכך שאולי הוא עוד ימצא חן בעיניי, זה לא פייר לא אלי ולא אליו. כי הוא או מוצא חן בעיניי או לא. לא ככה? וזה גם אף פעם לא הולך, אני הרי לא באמת נותנת צ'אנס, אני רק מושכת את זה ומסתבכת עם זה יותר ויותר בראש.
כי יכול להיות שלמרות שההיכרות היתה למשך ממש קצת זמן, מה שאומר שעוד לא לגמרי הבנתי את הבחור עד הסוף, עדיין הרגשתי שיש משהו שם שלא מתאים לי, אמנם לא הייתי יכולה לשים את האצבע על המשהו הספציפי הזה, ועדיין, הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לי.
ואז עלו הקולות של "אבל הוא לא עושה לך את זה"
בקיצור, נכנסתי ללופ אין סופי של לתת צ'אנס או לא, עוד דייט או לא, עד שזה ממש, פשוטו כמשמעו, קבר אותי. מצד אחד באו הקולות של "את צריכה להתבגר", "את צריכה למצוא זוגיות", "את צריכה להפסיק לפחד", ואז עלו הקולות של "אבל הוא לא עושה לך את זה". ואז גם באו הקולות, של – "זה לא פייר מצידך שאת מושכת אותו ככה". וכל זה בפחות משבועיים. סך הכל שבועיים. דיברתי גם עם חברים, וכל אחד אמר משהו אחר, בהתאם לעולמו שלו. אז אמרתי לעצמי שיש כאן כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה חוסר ביטחון, שזה כנראה פשוט לא זה. לא כך צריכה להיראות ולהרגיש תחילתו של קשר.
אז סגרתי את זה ודי. אמרתי לו שאני לא מרגישה שיש לי מספיק מוטיבציה לפגוש אותו ושזה כנראה אומר משהו.
ואז הקולות (מבחוץ ,הפעם) התחילו להגיד לי שממש לא יפה מה שאמרתי, ואפילו מעליב, ושהייתי צריכה להסתפק ב"זה לא אתה זו אני", כי הרי מה שאמרתי למעשה אומר "זה לגמרי אתה, ואני מעדיפה להעביר ערב בצפייה בערוץ 1 מלהעביר איתך עוד דייט". אני לא מסכימה עם המשפט הזה או עם הראייה הזו. בסך הכל גם המשפטים הבנאליים האלה מעליבים לא פחות ומשאירים אותך באבק המסתורין לא פחות.
אבל אולי יש כאן צורך לתלות במישהו את האשמה. אז אם יש כאן צורך כזה, סבבה. זה לא אתה, זה אני. אני לא הרגשתי שאתה עושה לי את זה.
אה... אז זה בעצם כן אתה?
בקיצור, זה לא אתה ולא אני, זה פשוט לא אנחנו.
עימנו הסליחה.
