מרכלים לפי הספר

יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט מתקרב לסיומו, ומאות אלפי המשתתפים מתחילים סוף סוף להתפרק אחרי שבועיים. אנשי ספרות מותשים מפגישות מציפים את רחובות העיר בלילות, שותים בבארים המפוארים של בתי המלון הגדולים, ומחליפים כרטיסי ביקור, המלצות ספרים, והמון המון ריכולים.

קאווה ורכילויות. יריד הספרים (צילומים: רנה ורבין)

תוך כדי שתיית כוסית קאווה בשש-עשרה יורו, בבר המפואר של מלון "הפרנקפורטר הוף" באחת בלילה, אפשר

לשמוע סוף סוף מה עורכי ספרות בכירים ושיכורים חושבים על הזכייה של הרטה מולר בפרס הנובל – "כן, היא מוכשרת", מסכימים כולם, "אבל הוועדה השנה השתגעה, והעניקה את הפרסים מוקדם מדי, על הישגים מעטים מדי. גם במקרה של מולר, וגם במקרה של ברק אובמה.

אפשר גם לשמוע רכילויות על המעבר של הוצאת "זורקאמפ" לברלין – מעבר שמזעזע את המקומיים, משום שזורקאמפ היא ההוצאה העיקרית שמקושרת לאסכולת פרנקפורט. עזיבתם המתוכננת, בעיקר בשל אי יכולתם לעמוד בשכר הדירה היקר והצעתה של עיריית ברלין לסבסד להם דיור, היא מעין הצהרה על קריסה של עולם שהיה.

אפשר גם לשמוע סיפורי מאחורי הקלעים על השתיינות הכרונית של מו"לית קטנה ואיכותית, שנאלצה לוותר על עצמאותה ולהסתפח לאחת ההוצאות הגדולות, בשל המשבר הכלכלי; על הרשעות של עורך ראשי לשעבר באחת ההוצאות המכובדות, שפוטר בגיל מבוגר מכדי להצליח במקום אחר, אבל אף אחד לא ממש מרחם עליו; ואפשר גם לשמוע תלונות על רשתות החנויות, שגובות יותר ויותר כספים מההוצאות עבור עבודת התיווך.

הצרות של השוק הגרמני

מתברר כי המחיר האחיד לספרים בגרמניה הוא סוג של מראית עין; הספרים אמנם נמכרים לרשתות מראש במחיר אחיד כחוק, אך כל הוצאה משלמת לחנויות דמי טיפול משתנים עבור כל ספר, זאת כדי לקדם אותו במיקומו בחנות, להציג אותו בחלונות, לרכוש לו שלטי פרסומת ולתמרץ אותו בדרכים אחרות.

גם בגרמניה מצב שוק הספרים בעייתי

כך שלמעשה כל ספר נמכר על ידי כל הוצאה במחיר אחר, גם אם הצרכן מקבל את כל הספרים במחיר אחיד. המרוויחות העיקריות, כמו בכל מקום כנראה, הן רשתות החנויות, שמצד אחד משקיעות הכי פחות בפיתוח, ומצד שני מרוויחות הכי הרבה במכירה (יותר מ-50 אחוז, גם בגרמניה).

ובכל זאת, אנשי הספרות בגרמניה מתפרנסים יפה מאוד. עובדה, הם יכולים להרשות לעצמם לקנות בקבוקי שמפניה במאות יורו בלובי של ה"סישר הוף" - המלון שבו מתכנסים כולם מדי ערב עם סגירת הדוכנים ותום ימי המסחר. סופרים כמעט ולא פוגשים כאן. הם חוגגים במסיבות אחרות כנראה.

בכל זאת, פה ושם מסתובב לו סופר תועה ומזועזע בין מאות הסוכנים, העורכים ורוכשי הזכויות השתויים, שעומדים במיטב מחלצותיהם בחדרים עמוסי נברשות, מצופי טפטים, מרופדי קטיפה, ולצלילי פסנתר כנף מחליפים מידע בקומפולסיביות זה עם זה. היריד בפרנקפורט הוא לא ארץ לסופרים צעירים. צריך שנים של שפשוף וחספוס כדי לשרוד את זה בשלום. קשה מספיק להיות עורך צעיר באווירה הזאת של ג'ונגל גלובאלי, שבו בקושי רואים את אור השמש מרוב דפים.

היריד, לא בהכרח מקום לאוהבי ספר

אני אפילו לא בטוחה שהיריד בפרנקפורט הוא מקום לאוהבי ספר. אתמול התיישבתי מותשת באחד מבתי הקפה הפזורים באותם האנגרים ענקיים, המאחסנים את דוכני ארצות כל העולם המשתתפות ביריד, ובהיתי במשך כשעה בקהל אנשי הספרות שהתרוצץ מולי, מדוכן לדוכן, מעסקה לעסקה.

מה פשר הקשר?

ניסיתי למצוא מה מקשר בין קבוצת המו"לים הקוריאנים שעמדו וחיכו למישהו בפינה, לזוג הצרפתיות הקוקטיות

שעמדו ודפדפו בספרי האמנות מעוררי הקנאה של הוצאת פיידון, לחבורת הגרמנים שדיברה עם סוכנת שבדית שמנמנה, לאיש הסיני הגבוה בז'קט הארוך שפסע בצעדים גדולים לעבר הדוכן ההונג קונגי, ולשלוש הבחורות ההודיות שהתדיינו בקול סביב ספרי התמונות של הוצאת רולי.

כולם בחרו לעסוק בספרים, אחרת לא היו פה. חייב להיות משהו שמייחד אותם, שהביא אותם לפרנקפורט מכל קצוות עולם, שמבדיל אותם מאנשי ירידים אחרים, לא? שעה שלמה עצרתי והבטתי באלפי אנשי העולם שדפדפו מולי וניסו להחליט במהירות מה בוודאות יחצה גבולות שפה ותרבות, ולא הצלחתי למצוא מאפיין אחד כזה.

רנה ורבין היא עורכת ספרות המקור בהוצאת "ידיעות ספרים"

לטור נוסף של ורבין מיריד פרנקפורט לחצו כאן