שתף קטע נבחר

עם הספר חי ובועט, בפרנקפורט

רנה ורבין הגיעה עד ליריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט כדי להבין שהברזילאים מצטיינים בעטיפות, התורכים בפיראטיות, הגרמנים במערך הפצה ואנחנו ברשימות רבי מכר הנשלטות על ידי סופרי מקור

כמעט ונגמר היום הראשון של תוכנית העורכים של יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, ובמקום לקרוס לשינה עמוקה כמו יתר הקולגות, אני יושבת ומבינה כי ציבור הקוראים הישראלי הוא האיכותי ביותר והקורא ביותר מבין כל הקהלים האחרים ברחבי העולם.

 

בתוכנית העורכים השנה משתתפים 16 אנשי ספרות מרחבי העולם: שני ברזילאים, ארגנטינאית, דרום אפריקני, מקסיקני, צ'כי, הונגרי, איטלקייה, צרפתייה, אנגלייה, ניו זילנדית, הודית, סיני, תורכי, מצרי ואנוכי. חלקם מגיעים מהוצאות גדולות מאוד, הגדולות ביותר במדינה שלהם, חלקם אנשים צעירים שפתחו הוצאה קטנה, עצמאית ואיכותית.


יום ראשון שכולו היכרות עם השווקים (צילומים: GettyImage)

 

חלקם עורכים ספרי בישול וגננות, חלקם עורכים ספרות קלאסית מתורגמת או ספרי מדע פופולארי, וחלקם, כמוני, עורכים את הספרות המקומית שנכתבת בארצות המקור שלהם, ומגיעים לפרנקפורט בתקווה לייצא את מרכולתם לשווקים רחוקים.

 

היום הראשון הוקדש להיכרות עם השווקים העולמיים השונים: גודל אוכלוסיה, מספר קוראי הספרים, מספר הספרים המודפסים מדי שנה, מספר החנויות והרשתות והנושא החם של השנה האחרונה: איך מתכוננים למתקפת הספרים הדיגיטליים. בפרנקפורט, העיר שבה גוטנברג המציא את מכונת הדפוס לפני כמעט 600 שנה, בהחלט רוצים להתכונן לבאות, רק שעדיין לא יודעים איך בדיוק לעשות את זה.

 

גרמנים מעדיפים מכוניות

אבל לפני שנעבור לחיזוי העתיד, ישנו הווה די מרשים להתייחס אליו; שש עשרה מדינות ביום אחד זה הספק לא רע, מהסוג שמייצר רצון להשוואה. אני בטוחה שלא ידעתם, למשל, שבתורכיה מרבית ציבור הקוראים מרוכז באזור שממערב לאנקרה; במצרים אורכם של רוב החוזים בין סופרים והוצאות לא עולה על פיסקה אחת.

 

ספר מצליח באיטליה, מדינה בעלת כמה עשרות מיליוני תושבים, מוכר פחות או יותר את אותה כמות כמו ספר מצליח בישראל; בגרמניה, בסקר שנערך לא מזמן בקרב האוכלוסייה לגבי בילויים מועדפים לשעות הפנאי, התברר שיותר אנשים מעדיפים לנהוג במכונית שלהם (כבילוי!) מאשר לקרוא ספרים; ובצ'כיה, מדינה בת עשרה מיליון תושבים בסך הכל, מוציאים כחמישים כותרים חדשים ביום, כל יום, כולל שבתות וחגים.

 

כל המשתתפים הסכימו שלברזיל יש את העטיפות היפות ביותר (גם אנחנו זכינו לשבחים). כולם התלוננו על סגירתן של חנויות הספרים הפרטיות (חוץ מצרפת, שם הבעיה הזאת לא קיימת תודות לחוק הצרפתי), כולם קינאו בגרמניה על מערך ההפצה הטוב בעולם, ובירכו על כך שאינם צריכים להתמודד עם הבעיות של דרום אפריקה - שם יש רק סופר מקור אחד מצליח בכל המדינה, וכל יתר הספרים הנמכרים מתורגמים.


אנחנו עדיין עם הספר, אחרי הכל

 

מצב דומה קיים גם במדינות לא-מרכזיות אחרות, שרשימת רבי המכר שלהן מורכבת מהלהיטים התורנים בארה"ב, חוץ מאצלנו שהרשימות נשלטות על ידי סופרי מקור, ומורכבות בעיקר מספרות יפה: מההוצאה שלי בלבד (ידיעות ספרים) זכו שלושה ספרים משובחים לככב ברשימות לאורך שבועות ארוכים בשנה האחרונה: "אחוזת דג'אני" של אלון חילו, "הביתה" של אסף ענברי ו"אלנבי" של גדי טאוב, וזה עוד בלי להתייחס לבסטסלרים האיכותיים הקבועים, כמו דוד גרוסמן ומאיר שלו.

 

יש לנו במה להתגאות

אין בכלל מה להשוות לרשימות של מרבית המדינות האחרות, שכוללות בעיקר ספרי מתח של דן בראון או את סדרת הערפדים של סטפני מאיירס. כשסיפרתי את הנתונים האלו למשתתפים, זכיתי למבטי קנאה ולספקות כבדים. אבל זה באמת נכון – יש לנו במה להתגאות.

 

אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שבה כמעט כל האוכלוסייה הבוגרת יודעת קרוא וכתוב, יכולה להרשות לעצמה לקנות ספרים, ואף עושה זאת לעתים קרובות מאוד. המחיר הקטלוגי של ספרים אצלנו אמנם לא זול, אבל ספרים כמעט אף פעם לא נמכרים כאן במחיר הקטלוגי.


אין כמו חוזה במצרים..

 

יש לזה חסרונות רבים, אבל אין להכחיש שישנם גם יתרונות. בגרמניה, למשל, מחירו הממוצע של רומן הוא קרוב ל-20 יורו, ללא מבצעים (יש להם חוק הגנה על המחיר), וכאשר מדובר בספר עיון, ספרות פילוסופית או מתמטית, המחיר יכול להגיע גם ליותר מ-40 יורו. זה אומר למעשה שהאפשרות לידע, כמו בימי הביניים כמעט, היא נחלתם העיקרית של בעלי הכסף.

 

בצרפת, גם כן כתוצאה מהחוק ההגנה על מחיר קבוע, אין כמעט ספרים שמצליחים להימכר בכמויות גדולות בזמן קצר. אין אצלם את התופעה הזאת שכולם קוראים את אותו ספר באותו זמן ומדברים עליו. זה פשוט כמעט ולא קיים. הנציגה הצרפתית אמרה שזה עניין של מנטליות שונה (הצרפתים מתעבים עדריות וקהילתיות), אבל אין להכחיש שזה קורה גם בגלל שמרבית האוכלוסייה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה לרכוש את הספרים החדשים בשנתיים הראשונות לצאתם.

 

מכיוון שאלפים רבים של ספרים יוצאים לאור מדי שנה, ואין דרך אפשרית לאחסן את כולם בחנויות, מרבית הספרים "מתים" לאחר חודשים בודדים. רק מעטים שורדים את פרק הזמן הנדרש עד שמותר להם להימכר במבצעים.

 

הפיראטים באים

תורכיה, לעומת זאת, מצאה שיטה מעולה להגדלת קהל הקוראים. היא המדינה שזכתה לתואר המו"לות

הפיראטית הגדולה בעולם – יש שם בעיה אקוטית כל כך של העתקות ספרים, שההוצאות עצמן עוברות לאט לאט להפצה דרך הדפסות לא חוקיות, זאת בנוסף למכירה הרגילה ברשת היחידה במדינה ובחנויות הפרטיות. כך שבתורכיה אפשר לקנות כמעט כל ספר ב-13 יורו בעטיפה יפה ודפוס נקי בחנות, או ב-8 יורו באיכות ירודה ברחוב הסמוך.

 

כן פיראטי לא פיראטי, בסופו של דבר כולנו רק רוצים להמשיך ולעסוק בתחום הזה, שכל משתתפי תוכנית העורכים הבינ"ל בפרנקפורט הודו שהם מכורים אליו – עולם הדמיון והמילים. המו"ל התורכי היטיב לנסח זאת בפרזנטציה שלו, עם מוטו שגרר הנהונים וצחוקים: "הוצאת דומינגו מאמינה בעטיפות מעולות, מילים חדשות, חנויות מקוונות, פעילות אינטרנטית משוגעת, אייפון, וסקרלט ג'והנסון".

 

רנה ורבין היא עורכת ספרי המקור בהוצאת "ידיעות ספרים"

 

לכל כתבות המדור לחצו כאן

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ורבין. קיבלה מבטים מעוררי קינאה
לאתר ההטבות
מומלצים