ואם אני חושבת שבעלי טועה?
עקביות היא דבר חשוב לילדים. היא נותנת להם הרגשה שהעולם הוא מקום בטוח. ומה קורה כשכל אחד מההורים חושב אחרת? הפסיכולוג גיל ונטורה מציע: להשתדל, לדבר ובכל מקרה - לא לחתוך ורידים
כבר שנתיים שאני כותב את הטור הזה. שמתי לב שאני משתמש הרבה במילה "הורים", תופעה שהיא די הגיונית נוכח העובדה שהטור שלי שוכן בערוץ... הורים. עם זאת, כושר ההתבוננות החד שלי לימד אותי שהישות הזאת אינה אחידה, אלא היא מכילה תרכובת של שני בני אדם לפחות. לאלמנט הראשון קוראים "אמא", והאלמנט השני הוא זה שמרים את הילדים על הכתפיים ושונא לדבר על הרגשות שלו.
שני האלמנטים הללו מכילים קליפות מוח נפרדות, מה שמעלה באופן חד את ההסתברות שלעיתים הם יחשבו דברים שונים זה מזה, בסוגיות שונות ומשונות כגון מדיניות החוץ של ישראל, איכות הסביבה בעידן התעשייתי, ובעיקר בנושא שקרוי "האם לאפשר לעמרי הקטן שלוש תכניות טלוויזיה טרום השינה או להתעקש לשלוח אותו בבעיטה למיטה ועכשיו".
הורים טובים במדינת ישראל נדרשים מדי יום, או מה שיותר סביר, מדי ערב, לסוגיה הזו, וכולאים את עצמם בקיר של קלישאות מז'אנר: "חשוב לדבר אל הילד בקול אחד", "חזית אחידה תגרום לילד לכבד אותנו", ולא נשכח את האב הקדמון "אל תשגעו את הילד".
מאחורי ההתחבטויות הללו מסתתרת מילה אחת, חשובה באמת: עקביות. כולם מסכימים שילד צריך לגדול תחת עינה הפקוחה של ההורות העקבית. מצד שני, לא כולנו בטוחים באיזו רמה של פנאטיות יש לשמר את העקביות הזו, ומתי מגיע הזמן להפגיש את הילד עם אמת החיים הבסיסית והמבאסת לפיה העולם שסביבו רצוף הפתעות, תקלות ונסיבות משתנות, ובני אדם שבתוכו עשויים להפוך את עורם ודעתם באבחה מהירה.
מדוע עולם עקבי חשוב לילד שלכם?
עם בקיעתו מן הביצה, הזיכרון של העולל דפוק למדי. למעשה, הזיכרון לטווח ארוך שלו כמעט ולא קיים. עם זאת, הוא מתוכנת לשים לב ולהגיב לאלמנטים שחוזרים על עצמם בעולמו – מגעה הרך של האם, ריחה החם, קולו של האב וצמריריות שערו (אפשר כבר להוציא ממחטות).
ככל שהוא משתדרג ומגלה את גופו (אולי האלמנט הכי עקבי בעולמו) הוא חוזר שוב ושוב על פעולות גופניות שונות (מציצת אצבע, למשל) נרגע ומתפנן. אנטנת החושים שלו מתפתחת והוא מתחיל להבחין שגם הסביבה החיצונית חוזרת על עצמה בחלקים מסוימים – הסלון, בובת הבד, המוצץ, החיתול.
כל היסודות המתמידים הללו מעניקים לו שתי מתנות התפתחותיות חשובות לאללה: ראשית, ביטחון ואמון בעולם: אם העולם הזה חוזר על עצמו בדרך כלל (מתפלסף התינוק לעצמו), הרי שניתן לנבא את העתיד, ולדעת במידה הולכת וגוברת של וודאות מה מחכה לי. אי לכך, אפשר לתת אמון באחר. אפשר להירגע.
על בסיס המתנה הזו מופיעה מתנה שנייה, לא פחות חשובה – העקביות והביטחון מפנים את הילד לחקור את העולם בשלווה, קרי לזרוק קוביות לגו על ארון הזכוכית בסלון ולראות מה קורה. תינוק אנושי הינו מכונת הלמידה המשוכללת שנוצרה אי פעם, אבל אפילו היא זקוקה לבסיס בטוח. כאשר הפספוס חוקר, מה אתם חושבים שהוא מחפש? זהב? תרופה לסרטן? לא מניה ולא מקצתיה. הוא עסוק עכשיו בחיפוש דפוסים עקביים חדשים, פשוט על מנת להרחיב את הבנתו את המציאות. אגב, בלשון פחות פלצנית, הפעילות הזאת נקראת "משחק".
אמא ואבא כמפכ"לי משטרת הבית
לכיוון גיל שנתיים הילד נהיה יצור הרבה יותר חברתי. הוא סבור, בטיפשותו החמודה, ש"עולם חברתי" פירושו פשוט יותר אנשים לשחק איתם. אתם מבינים שהעולם החברתי כולל בתוכו ישויות חשובות מאוד אבל סמויות מן העין – נורמות וכללים. פינג'ן קפה רותח על הגז: עיניו הסקרניות של הילד רואות בתחילה מפגן מרתק של אש וריח, צליל ומראה. בגלל השכלתו החברתית הלקויה, הוא לא מבחין בשלט הסמוי המתנוסס מעל הכיריים וזועק "אסור לגעת!!!". הוא מתקרב פעם אחת. אמא אומרת "לא". למחרת הוא מבצע גיחה נוספת, אבא אומר "אסור". טו מייק אלונג סטורי שורט, כעבור חמש עשרה פעמים הילד הפנים כבר את האיסור כמשהו עקבי, על אף היותו בלתי נראה. הוא רכש כלל. יופי לו.
כללי טיפול באש הם דבר ברור, הישרדותי וחד מימדי. כללי הטיפול בפחדים, בסידור הצעצועים בחדר, בהרגלי השינה, בתכניות טלוויזיה וברגשותיהם של אחרים - כל אלו הם ישויות מורכבות ועמומות יותר. אפילו אנחנו, מבוגרים מחוננים שכמונו, מתקשים לנהוג בעקביות באלמנטים הללו. הילד עדיין נכסף לקול אחיד וברור, אבל התשוקה הזו היא בלתי מודעת.
כלפי חוץ נראה שהוא משתייך למפלגה שחרתה על מצעה את הציווי לעשות כמה שיותר בלאגן. פתאום אתם צריכים לשלוף מתוככם את הגבולות והאיסורים און-ליין, במהירות, לעיתים בלי התייעצות עם האחר. או אז מגיע הרגע שאת מבינה שבעלך דווקא מעודד את הילד לקחת שני בקבוקי מים מינרליים ולהטיחם זה בזה ברעש רב, כסדנת הכשרה גברית לזאטוט. עכשיו מה תעשי?
בלית ברירה – טיפים לעקביות שפויה:
אז ככה. השינאה שלי למתכונים ורצפטים ידועה. אי לכך תשכחו מפנטזיה שבה אומר לכם מה לעשות, מתי בדיוק ובאיזו זווית. ההתבוננות שלי על הורים וילדים, כמו גם כמה מחשבות עצמאיות שמתרוצצות אצלי מדי פעם, מובילות אותי להצביע על כמה עקרונות חשובים:
א. עקביות היא חשובה
ולכן צריכה להיות סיבה טובה לשבור אותה – פשוט תחזיקו את זה בראש כאלמנט מקדים. פעמים רבות לא חשוב מה נאמר לילד ואיזו מדיניות נכתיב לו, אבל חשוב להשמיע לו את אותה מנגינה משני המגברים (בקיצור, התהליך חשוב יותר מן התוכן).
ב. תדסקסו מראש!
עם כל הציניות, ישיבת הנהלה הורית דו שבועית, יומית או חד חודשית היא דבר חיוני. תשבו לקפה, תישירו מבט ותנסו לסכם מדיניות ברורה מכאן ואילך. אזהרת יצרן: ילדים נוטים לגדול ולהשתנות בקצב מהיר, ולכן כללים שהיו רלבנטיים במאי כבר פאסה בדצמבר. תעדכנו את המסמכים.
ג. חובת ההסבר חלה על זה שסטה
חובת ההקשבה חלה על הצד השני – אתה מרגיש בכל מאודך שאתה רוצה לשבור לאשתך את המילה מסיבות חינוכיות טהורות? בסדר, אבל תפוס אותה אחר כך ותסביר למה עשית את זה. היא חייבת לתת לך אינפוט אם זה מקובל עליה. אתה חייב להקשיב.
ד. עקביות היא מושג סטטיסטי
במילים אחרות, בגלל שסביבות ואנשים הם דבר בלתי צפוי, מלא אקראיות, תלוי נסיבות, בלה בלה בלה - סביר שתמצאו את עצמכם פה ושם לא עומדים במילה שלכם. אינני ממליץ על חיתוך ורידים והלקאה עצמית במצב זה. מילת הקסם "בגדול" צריכה לשמש נר לרגליכם. אם באופן כללי הבית שלכם יודע איך הוא מתנהל, העולל שלכם יחוש בטוח, ועל הדרך הוא ירוויח תובנה ניהולית פרקטית – גם הטובות שבתוכניות הן בסיס לשינויים, גם הצפויים שבבני האדם עשויים להפתיע.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
