מלבישים את הילד בטרנינג מהשוק? זו התעללות

בנחישות אך ללא רגישות יוצאת ג'וליה להגנת חוש הסטייל של ילדי הגן, שמתבגרים מהטרנינג המהוה שקנתה להם אמא בשוק הכרמל אל התוצאה הסופית והעגומה: גברים נטולי חוש ללבוש

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הראשונה בה הבחנתי בתופעה הקשה והרווחת של התעללות של הורים בילדיהם, אבל אני בהחלט זוכרת את הזעזוע שהכה בי. כמו תמיד, היה זה יום קיץ תל אביבי, ואני טיילתי לי ברחוב, מסתתרת תחת משקפי שמש בנוסח היפי מפלסטיק צהוב. המשקפיים ההם היו כל כך קוליים שבאותה תקופה לא היה שום סיכוי שאוריד אותן. אבל במקום בו נכשלה השקיעה מדי ערב הצליחה אמא צעירה אחת.

זה היה בסביבות שדרות ח"ן. אישה יפה כבת 30 התהלכה לה ברחוב באצילות מופגנת, דוחפת עגלת תינוקות משל הייתה זו מזוודה של לואי ויטון. היא לבשה

טוקבק כדורבנות

אמא הלבישה לי ורסאצ'ה

בגן השעשועים אני רואה את כל ילדי הטרנינגים משתוללים על המגלצ'ה או בארגז החול. אבל אני לא... מגפיים עם עקב זה לא ממש נוח וחוץ מזה- אם הם ישרטו... ואי ואי ואי מה יהיה. אני לא מוסיפה קטשופ לאוכל, שלא יהיו כתמים. בכלל, אני לא אוכלת הרבה כי אמא אומרת שגזרת סלים הרבה יותר מחמיאה לי. יש לי מלא בובות ותיקים ומשחקים אבל אין לי כ"כ הרבה חברים כי אמא שלי לא אוהבת את ילדי הטרנינגים. בגן, אני משתדלת לא לצייר עם צבעי גואש, לא להשתמש בדבק ולא לנסות שום דבר מסקרן- כדי שלא תקרה תאונה... כבר אמרתי- יש לי מודעות למה באמת חשוב בחיים. לילדים אחרים יש טרנינג מהוה, לי יש ורסאצ'ה!!

שמלת קיץ קלה ומתנפנפת וחשפה זוג רגליים שזופות וכפות רגליים מטופחות בקפידה בכפכפי גומי ורודים. אני זוכרת שהתפעלתי ממנה בגלל שהכל בה היה כל כך מטופח ומוקפד, מהפוני ועד הבוהן. היא גם לא נראתה כמו מישהי שבדיוק יצאה מהמספרה או שממש אתמול עשתה שופינג. היא הותירה רושם של מישהי שנראית ככה תמיד. זה הרשים אותי במיוחד, כי לתחזק את עצמך באופן מלא על בסיס יומיומי זאת עבודה אינטנסיבית כמעט כמו לגדל תינוק בן 3 (נראה לי שזה היה הגיל של התינוק בעגלה שלה).

לא היה לי ספק שמדובר בבן שלה. הוא נראה בדיוק כמוה. בכל זאת, היה ביניהם הבדל עיקרי אחד. בעוד היא נראתה כמו סופר מאמי, כזאת שמככבת בכתבות נוצצות נוסח "אמא, קרייריסטית, יפה וחטובה, איך היא עושה את זה?", הבן שלה נראה כמו כוכב בתמונות אילוסטרציה בכתבות שכותרתן "שיעור הזנחת הילדים במגמת עלייה". שיהיה ברור, הילד נראה בריא, נקי ושמח. אבל מה שהוא לבש, אלוהים ישמור. חליפת טרנינג עלובה ומרופטת שאמא שלו קנתה, ככל הנראה, בשוק הכרמל. אם לא הייתי מודעת לקיומו של העולל לא הייתי מעלה על דעתי שגברת אני-נראית-כל-כך-טוב בכלל מתקרבת לאזורים כאלה. אבל הנה סיפק לכך הוכחה ניצחת הילד שלה, טינוף קטן שהתפלש לו בגרגרי ההדפס של טרנינג מתקלף.

זו בעיניי הזנחה מן המעלה הראשונה. הורים דואגים כל כך להעניק לילדיהם אוכל טוב, חינוך טוב, חוגים, העשרה ומה לא. אז למה לא לפתח מגיל צעיר גם מודעות אסתטית אצל הילד? האם ההעשרה הזו לא שווה את הכסף שלכם, הורים צעירים ויפים? בננה רקובה לא הייתם נותנים לילד לאכול, אז למה להלביש אותו בחולצת פוליאסטר של בנני ובנוני (כוכבי סדרת הילדים הפופולרית "בנני ובנוני")? ולא, זה לא רטרו שיק וגם לא וינטג'. זה רישול ועצלנות. אמהות אומרות תמיד שהילדים במילא מלכלכים את הבגדים שלהם באופן תדיר, שהם מתפלשים בבוץ ומשפריצים על עצמם כמויות אדירות של קטשופ (אני לא יודעת אם זה מידע מדויק, אספתי אותו מפרסומות לאבקות כביסה). ובכן, אולי אם לעולל המוזנח הייתה חולצה לבנה מכופתרת מ-100% כותנה, אולי אם היו מסבירים לו שהוא לובש משהו יפה ובעל ערך, אולי אז הוא לא היה מתאבק בבוץ או משפריץ על עצמו קטשופ מבקבוק לחיץ. אבל את זה כבר לא נדע לעולם, כי מודעות מגיל צעיר כבר לא תהיה לילד.

אמא שלו אומרת "וואטבר, נחכה עד שיגדל ויהיה גבר". והוא באמת גדל וגדל. מגיל 3 הוא קופץ לכיתה אלף (איך שהזמן טס מאז שתומריקו נולד), ומכיתה אלף, הופ-הופ-טרללה, הוא מיגע כהרף עין לתיכון, עדיין מתאבק בבוץ אבל כבר מקפיד שלא להשפריץ על עצמו קטשופ (לפחות לא כשהוא עם החבר'ה במק'דונלדס). אחרי זה לצבא (לפחות ייאמר לזכותו שבמדים הוא נראה טוב, דוז פואה לצה"ל!), ומשם לטיול של אחרי השחרור, שם הוא נהפך למפלצת שרוואלים אימתנית שמאיימת לעורר הפיכה בקובה. כשהוא חוזר ללימודים וצריך שוב להיות רציני ואחראי הוא מגרד את שאריות הדבש שדבוקות לו לקרקפת בגלל הראסטות, גוזר את הצמידים שענד לרגליים ואז, אימהות יקרות, אז הוא נהפך לגבר ישראלי. מכנסי שלושת רבעי-טי שירט דהויה-כפכפי עור. לנצח.

כן, תודה לכן, אימהות יקרות נודפות ניחוח חזק של שאנל מס' 5, תודה לכן באמת שגזלתן מהגוזל שלכן את הסיכוי למודעות אמיתית לאסתיקה ולטיפוח. מה כבר יכול

אותו הילד, פלוס 25 שנה

ג'וליה מסרסת

ג'וליה פרמנטו

שבוע לפני שהתחילה להאשם את האמהות נכנסה ג'וליה פרמנטו בתוצר המוגמר: הגבר הישראלי המצוי

גברים ישראלים, מה לעזאזל הם לובשים?

לקרות מכאן והלאה? חולצה מכופתרת בצבע מטאלי? ג'ינס צמוד מידי? אוי, מדכא אותי רק לחשוב על עוד דוגמאות..

זו בעיניי הזנחה פושעת. במקום חמש שנים של שיעורי פסנתר, שנתיים של חוג כדורסל, עוד שלושה חודשי ניסיון בחוג שחמט ועוד ניסיונות כושלים ובזבזניים להפוך את הטינוף הזה לגאון הדור, יכולתן לשנות את עוגת התקציב המשפחתית, לקנות לו משהו ראוי ללבוש ולחנך אותו להיות גבר מודע שחשוב לו איך הוא נראה.