שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גידוף הסוררת
    במקום להשיב על הטענות שהעלתה בסרט "הסוררת", בחרו כלי התקשורת והכותבים בפורומים החרדיים להשמיץ ולספר על "בעיות אישיות" של שרה איינפלד. ויש לה מה לומר על זה

    לפני כשבוע הוקרן לראשונה בפסטיבל חיפה הסרט "סוררת" של ענת צוריה, העוסק בהשפעות גדרי הצניעות בחברה החרדית, ובאוטובוסים הנפרדים כסינדרום מייצג. בסרט משולב מסע תיעוד של שתי נשים, שאחת מהן היא אני. את עבודת התיעוד התחלתי כשעדיין הייתי נשואה, בתוככי החברה החרדית שבה גדלתי, ושבה פגשתי בצורות רבות של דיכוי. גיליתי שאני גדלה בדור שבו בשם הצניעות רודפים נשים ומדכאים כל סממן של עצמאות מצדן.

     

    למדתי במוסדות חינוך שבהם ניסו להעלים כל חשיבה עצמאית. לא היה מקום לביקורת משום סוג. הניעו אותנו כבובות על חוט בתוך מערכת שעקבה אחר כל פריט לבוש שעטינו, אחר כל חברה שהתיידדנו עימה, אחר כל ספר שקראנו.

    היא אפילו אסרה על קשר עם חברות חרדיות שאינן נמנות על הזרם החרדי הספציפי שלנו. למעשה, הייתי מגדירה את החינוך שלי כסוג של אילוף וצייתנות עיוורת לאל, לרבי ולבעל.

     

    כבר כנערה צעירה הוטלה עליי כל האחריות על "שמירת העיניים" של הגברים מסביבי, ועליי להודות שעקב היותי נאה למראה, גם הפכתי בעל כורחי להיות מכשול חמור ביותר לסביבה.

     

    בגיל צעיר מאוד, עוד בטרם פיתחתי ולו שמץ של מודעות עצמית, כבר נישאתי בשידוך כפוי, כמו כל חברותיי. למה כפוי? מכיוון שבחברה נפרדת לא יעלה על הדעת שגבר ואישה (אם כל חטאת!) ייפגשו לצורך שיחה חברית. לכן מצמצמים את מספר הפגישות למינימום, כלומר פגישה אחת, שלאחריה מתחתנים. האם ניתן להעלות על הדעת בחורה יחידה שהייתה נכנסת לעסק כזה מרצונה האישי והחופשי?

     

    מעניין שהאיסורים החמורים המוטלים על נשים נחקקו כולם על ידי גברים – מערכת הרבנים והעסקנים החרדית. הם הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. אין אפילו אישה אחת שיכולה לומר משהו בנדון. עלינו לשמוע בקול הגברים ובזאת תם הסיפור.

     

    בסופו של דבר התחלתי להעלות סיפורים נשיים-אישיים על הכתב בבלוג אנונימי. שם תפגשו את הנשים המושתקות שהחברה החרדית מנסה להסתיר מעיני הציבור, ומעיני עצמה. אף אחת מהנשים הללו לא תעז לומר דברים בגלוי, לרובן אין גישה עצמאית ופרטית לאינטרנט, וכולן מגמגמות בצוותא: "אני אשאל את בעלי".

     

    חרדים, לא תתחמקו מהאמת

    מסע יחסי הציבור של הסרט "סוררת" הוציא לאור אותי ואת הבלוג שלי, וגם גרם לחברה החרדית לפרוץ בצעקות "גוועלד" נזעמות. סדרת גינויים מכובדת עלתה מן המקוואות ומכל אתר או כלי תקשורת אחר אשר יראי השמיים והצדיקים הגמורים מנויים עליו.

     

    באופן לא מפתיע, אך מעורר חשש, מאששות התגובות של החברה החרדית את אחד ההיבטים הקשים ביותר שבהם עוסק הסרט, הלא הוא עונשה של הסוררת, זאת שלא רק שהיא מעזה לבקר – היא גם אישה.

     

    למקרא הבלוג שלי יצאו החרדים לחלוטין מאיזון: "איך היא מעיזה לבקר ולספר?", קוננו יפי הנפש, "היא כועסת ופגועה", רטנו עמיתיהם.  וכמיטב המסורת החרדית עתיקת היומין פנו כולם להשמיץ ולהכפיש אותי באופן אישי, ואת שאר היוצאים בשאלה לדורותיהם, והכל בתיבול של דמיון חינני, שובב ומפתיע. רק שני דברים נשכחו במהלך האוטו-דה-פה העסיסי: האמת והביקורת העצמית.

     

    קשה לי להבין מדוע תיעוד וביקורת נחשבים בחברה החרדית להשחרה. הכיצד ניתן לקיים חברה מוסרית אם מעלימים ביקורת עניינית הקשורה לכאב של מי שקולו מוסתר ואינו נשמע?

     

    לא תוכלו להתעלם מקולן של הנשים שבבלוג שלי, מקולה של האמת המודחקת. ישנן דרכים רבות להתמודד בשיח תרבותי עם הדברים שהעליתי. למשל, על דרך השלילה, אימרו: "שטויות והבלים! אין דבר כזה שמתחתנים אחרי פגישה אחת וללא היכרות מינימלית בין בני הזוג". או, לחילופין, הצדיקו את עצמכם. קחו אחריות ותאמרו: "אכן, אנחנו מתחתנים רק אחרי פגישה אחת ולדעתנו זה מוצלח נורא ועובד שיגעון". מדוע התשובה לשאלות קשות אלה היא ה"בעיות האישיות" שלי?  

     

    אכן, יש לי בעיות אישיות. יש לי בעיה אישית עם חברה שלא מכירה בי ובנוכחות שלי. יש לי בעיה עם איסורים מומצאים בנוגע לכל דבר שקשור בעצמאות נשית - רשיון נהיגה,

    תעודת בגרות, בחירה עצמאית בבן זוג, הילולת ההריונות החד-שנתיים, ירכתי האוטובוס, חיי המין הלבקניים עם ההלכות המצוצות, חוסר אפשרות ללמוד הלכה או להתגרש בכבוד. כן, יש לי בעיה עם עדר גברים שהחליט אין ספור החלטות לגבי, בלי לשאול את דעתי אפילו פעם אחת.

     

    ככל שתמשיכו לדכא ולטאטא בגסות כל ניסיון לדון ברצינות בבעיותיה של החברה החרדית, כך תמשיכו להשליך החוצה נשים כמוני. הדעתנות שלי היא המתנה שנתן לי אלוהים (ולא נדון עכשיו אם יש או אין כזה). הכתיבה שלי היא הכוח. חבל שביקשתם ממני להיות מישהי אחרת, וחבל שהייתי צריכה לברוח כל-כך רחוק, רק כדי שאוכל לשאול בקול רם וברור שאלות שצריכות להטריד כל אחד ואחת מכם. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים