רוצה לראות תמונה של הילד? לא!
לא רוצה לראות תמונה של הילד שלכם. וגם לא סרטון משעשע מהאמבטיה. והאמת, לא ממש דחוף לי לשמוע אותו מחקה פרה. אזרחים שנמאס להם יוצאים בקריאה נואשת: די לתסמונת ההורים החופרים
מקום ראשון, בספורט ובחשבון
אלונה יוגב מרחובות, אמא לבת ,12.5 מאמנת בכירה בשיטת NLP
פסוקי השטן: '"דיברתי עם המורה והיא אומרת שאין, אין ילד כמוהו.' או כל הקטע של מקום ראשון: 'היה יום ספורט, והוא לקח את המקום הראשון בספורט בכל הענפים. גם בחשבון הוא הכי טוב בכיתה.' כשמביטים בילד הצנום והממושקף קשה להאמין שהאולימפיאדה מחכה רק לו. או החופרת ובתה הכובשת: 'המורה אמרה שהבת כזאת ממזרתה, מסובבת את כל הילדים בכיתה, כולם עושים מה שהיא אומרת להם, היא מנהלת את הכיתה, לא אני.' ומדובר על ילדה בכיתה אל"ף."
התגובה ההולמת:
"אני לא מעירה יותר. מדי בשביל לא לקלקל יחסים. אני מחייכת, והיו פעמים שאמרתי באלגנטיות 'זה בסדר גם לקבל 80 או להיות מספר .'2 הילד חש עול כשהוא צריך להיות הראשון בספורט, באנגלית ובתיאטרון. לפעמים אני מחבקת את הילד ואומרת 'אני בטוחה שגם אם לא תצטיין זה יהיה בסדר, נכון חמוד,'? הוא מחייך בביישנות, ואני מרגישה שירד לו קצת משקל מהכתפיים. האמהות חופרות הרבה יותר כשהילדים בסביבה בגלל צורך להראות אמהוּ ת מעצימה, אבל כשזה אובססיבי זה לא מעצים אלא יוצר תחרותיות לא בריאה."
מה שורש התופעה? "זה צורך של ההורים, ולא קורה רק איתי. לאנשים שלא מרגישים מספר 1 חשוב שלפחות הילדים יהיו כאלה. כנראה שזה בא מתחושת חסר."
מאמי נגמל בגיל שנה וחצי
מרקוס סיפוקובס (32) מרמת-גן, אבא לשתיים ,(4 ,2.5) חוקר פרטי, בעל משרד חקירות "מציאות חקירות פרטיות"
פסוקי השטן: '"הוא כבר יודע את השמות של כל הצבעים,' 'תראו איזה מאמי, בגיל שנה וחצי נגמל מחיתולים."'
התגובה ההולמת: "לאשתו של חבר מהעבודה אמרתי 'כנראה שהוא לא מהאבא שאותו אני מכיר, והוא לא כזה מוצלח.' לפעמים אנשים לא קולטים שאני ציני כי אני שחקן טוב. אני אומר גם 'הילד באמת עשוי מחומר טוב' או 'עם אמא כזו מוצלחת, איך לא ייצא לה ילד כזה מוצלח.' כשאמא שלי משוויצה באח שלי, אני אומר: 'בהתחלה יצא לך ילד מוצלח, ועם השנים איבדת את זה, ולכן יצאתי כזה."'
מה שורש התופעה? "אני חושב שכל החפירות מגיעות מחוסר ביטחון עצמי. אני נזהר מהשווצות כי לפעמים זה עלול לפגוע, מישהו עלול לחשוב שמשהו לא בסדר אצל הילדים שלו."
הילד שלי? עוד רגע באולימפיאדה! צילום: ויז'ואל/פוטוס
תגיד, למי הוא דומה?
חגי שומרוני (32) מתל-אביב, רווק תפוס, מחזאי ושחקן בהצגה "חלקו בחלקה" של תיאטרון "קרוב"
פסוקי השטן: '"הילד שלי חכם יותר מכל הילדים בכיתה,' או 'תראה איזה עיניים יפות יש לתינוק,' 'תגיד, למי הוא דומה'? בדרך-כלל נשים של חברים נשואים הן אלה שחופרות על התינוק, אומרות שהוא כל-כך יפה, ואני לא מבין מה הן מוצאות שם, אין לזה צורה עדיין. איך הוא דומה לדודה שהייתה מלכת הכיתה בגיל ?12 החברים הנשואים הכי מסכנים, כי הם צריכים לשמוע גם את האישה שלהם חופרת למישהו אחר על התינוק המשותף שלהם, וגם לשמוע את החברים שלהם מספרים על הילדים שלהם."
התגובה ההולמת: "פיתחתי שיטה. אני הולך הפוך על הפוך ומנסה להתלהב מהילד באופן שיבהיל את ההורים, ואז הם יפסיקו. אני אומר 'בואו נאפר אותו' או 'בואו נעמיד אותו על הידיים."'
מה שורש התופעה? "לפעמים אני נחמד, וזה הופך אותי לקורבן שצריך להקשיב. ברגע שיש אחד נחמד ואחד קרצייה, נולדת ההתקרצצות."
שרה כמו בכוכב נולד
ניר רובינפלד (36) מכפר-יונה, אבא לשניים ,(5.5 ,2.5) מנכ"ל ארגון שעוסק בייעוץ לכלכלת משק הבית
פסוקי השטן: '"הבן שלי יודע את האותיות באנגלית מגיל שנתיים,' 'הבת שלי שרה כמו בכוכב נולד,' 'הבן שלי מנגן בכישרון מיוחד בפסנתר."'
התגובה ההולמת: "אני משתדל להיות נחמד ולחייך ובפנים אני צועק 'דיייייי חלאסססס חפראווי, בוא נדבר על נושאים אחרים.' תנו לילדים לחיות ולחוות את הרגע, יש להם זמן. לאן ההורים מריצים את הילדים שלהם? לאן הם ממהרים? כיתה אל"ף מתחילה רק בגיל ,6 למה ללמד אנגלית בגיל שנתיים-שלוש? זה בדיוק הזמן לשחק, להשתולל, לא לעשות כל הזמן חוברות, שמעיבות על הילד ומלחיצות את ההורים מסביב. זה מעורר תגובות כמו 'שמעת שהבן של כך וכך עושה כבר... ומה עם הילד שלנו'? ילד לא צריך להתעסק בפיתוח טילים – הוא צריך להיות ילד. אני לא משוויץ בכלל בילדים שלי כי לכולם יש במה להשוויץ, כל ילד וייחודו, אז כשמתגאים בילדים, אני מנסה לשנות נושא."
מה שורש התופעה? "הורים פשוט נופלים על מי שנותן להם את הבמה, נכנסים למוּ ד של אמוק ושידור ומלבים את עצמם. הם מכוונים את הילד למקום שהם עצמם היו רוצים להגיע אליו. הסבר אחר הוא משרד החינוך שלוחץ להביא את הילדים לכיתה אל"ף כשהם כבר יודעים את האותיות וחשבון בסיסי. מקור לחץ נוסף הוא הסביבה – סבים וסבתות, משפחה מורחבת וחברים של ההורים."
נו, ראיתם פעם תינוק כזה מתוק? צילום: index open
תשמעו מה הקטן אמר היום
טלי בכר-שכטר משוהם, אמא לשלושה ,(15 ,10 ,4.5) אדריכלית ומתכננת ערים
פסוקי השטן: '"אבל כשהבת שלי הייתה קטנה, היא הייתה,'... וגם 'את חייבת לשמוע מה הבן הקטן שלי אמר היום.' אני מתעצבנת גם כשאמא שלי מספרת עליי סיפורי התפארות שחוזרים על עצמם. זה מביך. אז אמרתי משהו בגיל שנתיים, אז מה? זה כמו בנאדם שחוזר עם תמונות מחו"ל, ובתכלס זה מעניין רק אותו. נראה לך שכל העולם רוצה לראות חמש שעות של תמונות? זו חפירה"!
התגובה ההולמת: "אני עונה 'כשהבן שלי היה בן שנתיים, הוא סיים את התואר באוניברסיטה.' אני מביאה את זה לנקודה כל-כך קיצונית, וזה מחזיר את האמהות למציאות. כשאני בגן השעשועים עם הבן שלי, אני מביאה ספר ומשדרת 'תעזבו אותי מהשטויות שלכם' או שאני מתעסקת בנייד ושולחת אס-אם-אסים. אני לא משתפת פעולה, זה מתיש אותי, וכשאין תגובה אנשים מפסיקים לדבר איתי. גם החוכמה של הבן שלי לא באמת מעניינת אותם. "אני מודעת לזה שאצלי זה קיצוני, אף פעם לא היו לי ולא יהיו לי תמונות של ילדים על המחשב. זה לא נגד הילדים, זה בדיוק כמו שאדם שיש לו כסף לא צריך לשים מיליון שקל על היד. אין לי צורך בהתפארות."
מה שורש התופעה? "יש אנשים שמשתפים עם זה פעולה. לשמחתי רוב החברות שלי עסוקות, קרייריסטיות ומפתחות את עצמן, יש להן המון מה לספר והן לא חופרות. החפירה על הילדים מעידה על חוסר סיפוק אחר בחיים ועל זה שההורים רואים את עצמם כמספר 2 ולא .1 "פעם עשיתי למישהי ראיון עבודה טלפוני, וכבר בהתחלה היא אמרה 'לא משנה מה, ב15:00- אני חייבת לצאת לקחת את הילדים.' מבחינתי הראיון נגמר. לא בגלל היציאה המוקדמת, אלא כי היא רואה את עצמה קודם כאמא של הילדים, לפני שתמצא עבודה מעניינת. כשאני לוקחת בחורה לעבודה, והיא מזכירה יותר מעשר פעמים את הילד שלה, זה מעיד שהיא לא מפתחת ישות משל עצמה. זה מעצבן. כמו אמהות שמסתובבות מוזנחות ולא מסתכלות בראי, ילדיהן מוצלחים נורא וכשהם גדלים ועפים הן נשארות לבד וגרושות. הרבה יותר קל להשוויץ בילדים ולא בעצמך, אבל אסור לשכוח לפתח את עצמנו. אני לא רואה סתירה בין אהבה לילדים לבין לפתח את עצמי כבנאדם."
הבן שלי יוצא עם כל החתיכות
ציפי פרנק מרמת-השרון, אמא לשלושה ,(27 ,25 ,24) בעלת "סטודיו לייט" לתאורה, עוסקת גם בהוראת תאורה אדריכלית באוניברסיטת בר-אילן
פסוקי השטן: '"הבן שלי הופיע במדור רכילות במקומון, הוא יוצא עם כל החתיכות.' או שלפעמים בעבודה הולכים בתמימות מול המזכירה, והיא ישר אומרת 'הבת שלי עם שלשולים, הבן שלי החמוד.'... היא חופרת במוח עמוקות עד שמפספסים את המטרה – לקחת ממנה מסמך או טוש. "לכל אחת מהחברות שלי יש כמה ילדים, וכל ילד הוא עולם מלא. במפגש של חמש חברות לפעמים המטרה שלמענה נפגשנו מתפוגגת, כי ההנאה של הביחד זה הרכילות והעניינים שלנו. אם מישהי לא מפסיקה לדבר על הבן שלה שבצבא, כמה זה מעניין את כולם? ויש את הקוטריות, שמצלצלות ולא מפסיקות להתלונן, ואני אומרת 'אוקיי, הבנתי, זהו.' מדובר בחד-שיח שלא תורם לצד השני, כמה הבנאדם יכול לשמוע? זה מעביר אותי על דעתי."
התגובה ההולמת: "אני מחפשת נקודת מוצא. במפגש החברות עשינו אמבוש – חברה דיברה על הבן שלה ולא נתנה להשחיל מילה, חיכינו לפאוזה, נתנו למישהי שחזרה לא מזמן מטיול לנצל את ההפסקונת והעברנו את שרביט השיחה למישהי אחרת."
מה שורש התופעה? "יכול להיות שאני מעוררת את זה. אני רואה מישהי עם פנים נפולות, אז אני שואלת בתמימות 'מה שלומך'? ואז נפרץ סכר של קיטורים על התלאות של הלילה או היום שעברו. אבל הכל מתחיל באופי של האדם המספר. כולנו אמהות, וכל אמא גאה ביציר בטנה. הוא הופך להשתקפות שלנו, ולעיתים עולה עלינו ויש במה להתגאות, אבל מספיק לספר לחברות הקרובות. אני יכולה לספר את הסיפור שלי בשני משפטים: 'הבן שלי מצטיין דיקאן, כבוד ענק.' וזהו. יהיה דיון של שתי דקות, בלי למה וכמה. רק מעבירה אינפורמציה, נקודות מוארות כאלה."
- הכתבה באדיבות "זמנים מודרניים".
