שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החיים על פי יונת
    במשך כעשור כתבה חיותה דויטש את הסיפורים בקובץ "ככה נראית גאולה". כעשרים סיפורים קצרים בספר - על החיים בחברה הדתית ומחוצה לה, על בני אדם, על צרות ושמחות, על אהבה, אכזבות, וגם על גאולות. קבלו סיפור לטעימה

    המהוגנות רודפת אותה, נשרכת אחרי כל אחת מחצאיותיה הארוכות. היא בת שירות, בת של אבא שלה וגם של אמא, בת טובים. בת תורה. הפרצופים סביבה נראים פלוס מינוס אותו הדבר. אותם פנים וריחות וקולות של בני טובים. המהוגנות היא בת לווייתה הנאמנה ביותר. כל מה שאינו מהוגן מתרחק ממנה מתוך הרגל. 

    היא חוזרת הביתה חולה, דלקת גרון. לכן הקדימה לבוא. נסעה באוטובוס האחרון. קצת פחדה, אמרה תפילת הדרך קודחת מחום. האנגינה כבר התחילה לעשות שמות. גרונה בוער מכאב.

    יורדת מן האוטובוס בתחנה המרכזית, ססגונית וערנית למרות השעה המאוחרת כל כך. ושם ליד הסנדוויצ'ים רואה אותו עומד ומתבונן, מתבונן ועומד.

    נראה שאין לאן ללכת.

    כך הוא אומר לה: נראה שאין לאן ללכת, והיא נבהלת. לא מדברת עם זרים. אבל המשפט נשמע נכון מכדי ללכת הלאה כך סתם. ואולי היה זה החום הגבוה. אז היא מחייכת חיוך רפה, יפה, ואומרת:

    אין לך לאן ללכת?

    לא זה מה שאמרתי, הוא אומר. אמרתי: נראה שאין לאן ללכת. זה יותר חשוב מהשאלה אם יש לי או אין לי לאן ללכת. 


     

    עכשיו היא באמת צריכה ללכת. למה עצרה? והוא שואל אם היא רוצה סיגריה.

    שוב נבהלת (סיגריה, בום, עולם אחר, מושחת) ואומרת, אני מפסידה את האוטובוס האחרון. הוא שואל איזה קו, והיא עונה, קו חמש, ומיד נסוגה, אולי היתה זו טעות להיות גלויה כל כך. ומה אם ילך אחריה?

    לא נורא הוא אומר. באמת לא נורא. יש לך עוד זמן. ותמיד אפשר ללכת ברגל.

    פתאום היא קולטת את המבטא הרוסי העדין שלו. רי"ש מתגלגלת ולמ"ד עדינה. הזרות שלו מרגיעה אותה. הוא לא מכאן. הוא מרוסיה המושלגת, הנימוסית, איך קוראים לו?

    אני אולק. אומר לה ומה שמך?

    יונת.

    אל תפחדי יונת, אני לא מזיק לך. הוא מושיט לה יד.

    ידו נותרה באוויר.

    דתייה? שואל אותה. דתיות מחכות, לא נותנות יד.

    צוחקת.

    היו לי חברות דתיות. שתיים. קלקלתי אותן.

    נרעדת.

    הנה, בואי תראי איך. הוא מוציא מפוחית קטנה מהכיס ומתחיל לנגן. יונת מקשיבה. קודחת מחום גבוה. האם זו הזיה?

    נו, מתי תגידי, אחוזת קסם? אחוזת קסם. אחוזת קסם. הוא צוחק. זאת המילה: אחוזת קסם, רוצה לומר מכושפת? הוא הוגה את המילה לאט והיא נשמעה מוזרה ומקסימה בפיו: מכושפת. זאת גם מילה טובה, צוחק שוב. ככה הן היו אומרות לי. או אחוזת קסם או מכושפת.

     

    רגע אל תלכי. אל תיעלבי. הוא רודף אחריה מנסה להשיג אותה במדרגות הנעות וחוסם את דרכה.

    חכי. את מסוגלת לא לחזור הביתה הלילה?

    חס וחלילה.

    אני לא אעשה לך כלום. נשבע. רק נדבר ואני אנגן.

    נענעה ראש... יש אוטובוס בתחנה. האם תספיק לעלות? האם היא רוצה לעלות? האם כבר חטפה דלקת ריאות? אם כן, אולי תמות. לעזאזל הכול. מה הוא רוצה?

    הוא קורא את ההתלבטות על פניה: אל תדאגי, אין לי מחשבות מלוכלכות בראש.

    אז מה אתה רוצה?

    להכיר אנשים. לדבר. ללמוד על החיים. אני צעיר, לא?

    רוצה להישאר. ללמוד איתו על החיים. היא צעירה, לא? תתקשר הביתה ותגיד שנשארה בצפון.

    וככה, לא להאמין, היא עצרה במקום. ראתה איך האוטובוס עוזב את התחנה ונשארה עם הידיד החדש שלה ללילה שלם של דיבורים ומוזיקה על ספסל בתחנה המרכזית החדשה.

    שטויות. זה לא יקרה לעולם. היא החליטה שבינתיים לא תחליט. תדבר איתו קצת. בסוף היא תסתדר. מקסימום תיקח מונית אם תאחר לאוטובוס.

    התיישבו על הרצפה. יש לי חום, היא מתוודה. אני חולה.

    מצוין, הוא צוחק. אחרת בחיים לא היית נשארת.

    מה שנכון. היא חושבת ואז תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה, ואומרת: אם אנחנו כבר פה אז בוא נתחיל ללמוד.

    נתחיל, הוא מסכים. אבל תשמעי, זה לא כזה רשמי. לומדים תוך כדי. אין בחינות, הוא מחייך מול פניה הרציניות. וחוץ מזה, אולי תתחילי את. תסבירי לי איך את רואה את החיים.

    כאילו, החיים על פי יונת?

    בדיוק. החיים על פי יונת. 


     

    הראש דופק בחוזקה. היא בוערת. תנועת האנשים סביב נעשית דלילה יותר, אבל היא כמעט לא מבחינה בהם. הם נראים כמו כתמי צבע, תפאורה אבסטרקטית למתרחש.

    החיים זה משהו נורא מאורגן, היא מתחילה. כמו טיול מאורגן, נגיד? יש מדריך, או מדריכים. יש סנדוויצ'ים שהכנת מראש. יש מסלול. יש אוטובוס... המקום די קבוע. עם מי שנתקעת בספסל בתחילת הטיול איתו גם אתה חוזר.

    אני מקשיב (הוא באמת הקשיב).

    עכשיו, זה אמור להיות הרפתקה. זה מה שזה אמור להיות. אבל לא תמיד זה מצליח.

    למה זה לא מצליח?

    כי יש כללים. המון כללים.

    איזה כללים?

    לא חשוב, אין לי כל כך חשק לדבר על זה. חולשה תוקפת אותה. עכשיו תורך.

    את בסדר?

    אני בסדר.

    החיים זה כמו טיול. הוא אומר. טיול לא מאורגן בכלל. מבולגן. אין מדריך קבוע. אבל אפשר לשאול אנשים כל מיני דברים אם דווקא רוצים. ולפעמים זה עוזר. בדרך כלל אין סנדוויצ'ים כי אף אחד לא הכין. אין מסלול מדויק. יש ימים שהמרחק שאתה עובר בהם הוא קטן, כמו בין בית לבית באותו רחוב. ויש ימים של קפיצת דרך שבהן אתה חוצה אוקיינוס שלם בזמן קצר. אין אוטובוס. אין מקומות קבועים. לפעמים יש חברים למסע ולפעמים אין, ואתה לבד. אין לך מושג עם מי הלכת, עם מי תחזור, ואם יהיה לך לאן.

    וזה מצליח?

    איך אני יכול לדעת? אני הרי באמצע. רק בסוף אמורים לדעת.

    אתה נהנה.

    לפעמים כן, לפעמים לא. בדרך כלל כן. הי, מה יש לך? את רועדת.

    זה בגלל החום. אמרתי לך שאני חולה. יש לי עכשיו התקף צמרמורות. החום שלי גבוה שזה מפחיד. קודם היו לי שלושים ותשע מעלות. עכשיו אולי יותר. תשמע. אני חייבת איזו תרופה. אקמול או משהו. יש לך?

    נבהל ממש. באשמתי את חולה.

    איזה אשמתך, זה באשמת נילי.

    מה, הדביקה אותך?

    איזה הדביקה. הרגיזה, לא הדביקה. וזה עושה אותי חלשה ואמצעי ההגנה מתרופפים ואז אני תופסת איזו מחלה. היא מסבירה לו. הי, לאן אתה הולך?

    להביא מים. להרטיב לך את המצח.

     

    חוזר עם דלי. פושט את החולצה שלו, את הגופייה, לובש שוב את החולצה וטובל את הגופייה במים. זה די נקי, הוא מתנצל, אבל אין ברירה. לא מצאתי סמרטוט. סוחט את הגופייה ושם לה על המצח. זה היה נעים. קר ונעים.

    עכשיו תשימי את זה על הגוף, ככה, על הצוואר, ידיים, רגליים.

    מתחילה לצחוק.

    למה את צוחקת? אני אמרתי משהו מצחיק?

    הצחוק מתערבב לה ברעד שחולף לאורך כל גופה. אני צריכה הביתה.

    אז מה עם נילי? למה הרגיזה אותך? מה היא עשתה?

    נילי היא מאלה שאוהבים להיות המדריכים של האוטובוס. ולהעיר לאלה שעוברים מקום, או שמצמידים את האף קרוב מדי לחלון. מבין?

    מבין. רק לא מבין למה את נלחצת מאלה.

    הסתכלה עליו בהבנה מחודשת. למה באמת?

    למה אני נלחצת מנילי, שאלה את עצמה ואותו בשקט.

    כי את אישה עדינה, הוא עונה. נילי לא. מי שרוצה להשתלט על האוטובוס ושכולם ייסעו בדיוק לאן שהוא רוצה, מי שלא מרשה לאנשים להצמיד אף לחלונות הוא איש אלים. נילי אלימה.

    א לי מה. חזרה אחריו. בלי לחשוב. אל - אי - מה. אלימה. נילי אלימה.

    כן, אתה צודק.

    למה את צוחקת?

    כי אמרת דברים נכונים על נילי, בלי להכיר אותה בכלל.

    את רואה, הוא אומר לה, מרוצֶה. זה נקרא ללמוד על החיים. סבא שלי היה אומר לי דברים כאלה חכמים על אנשים ועל החיים. למדתי ממנו.

    איפה הוא סבא שלך?

    מת.

    חבל. אני מצטערת. אמרה.

    כן, גם אני מצטער. השארנו את הקבר שלו שם, ובאנו.

    הוא רצה לבוא איתכם לכאן? שאלה, בלי שידעה מי זה בדיוק "איתכם".

    לא. הוא לא היה יהודי. רק סבתא.

    יונת לא ידעה מה לומר.


     

    היתה שתיקה קטנה, שבסופה שאל - שאני אזמין לך מונית?

    כן.

    לא מפחדת להישאר לבד?

    כן מפחדת.

    אז בואי איתי לחפש מונית.

    לא יכולה. קר לי, אני מרגישה לא טוב. קר לי נורא.

    חכי, אני רץ. הוא נעלם. והיא עוטפת את עצמה במעיל שלה, מתכווצת. כנראה נרדמה קצת, שעונה על הקיר, הגופייה הסחוטה שלו עדיין על המצח. פתאום היא רואה את נילי. נילי אחרת, פרועה יותר, מכופתרת פחות, מציצה מחלון של משאית נוסעת, יושבת על יד הנהג ושותה מתוך בקבוק. הקוקו שלה פרוע, שערה פזור. היא צוחקת צחוק משונה. נילי, היא רוצה לשאול אותה. מה קרה לך? למה השיער שלך כזה ומה זה הבקבוק הזה ביד שלך? אבל לא יוצא לה שום קול מהפה. במקום זה יוצא מהקול של נילי מן צחוק מוזר כזה והיא אומרת בקול רם מדי - מה את חושבת, רק לך מותר לנסוע? רק לך?

    יד מטלטלת אותה בעדינות, בואי.

    נילי?

    חלמת, צוחק החבר החדש שלה. לא נורא, בואי אחרי.

    לאן?

    למקום טוב.

     

    לאט לאט מתרוממת, נתמכת בו. כמה שנילי לא היתה אוהבת את זה, הוזה בינה לבין עצמה. כמה שהיא לא. אבל למי אכפת עכשיו מנילי, מנילי האלימה. הם מדדים ומדדים עד למונית. נהג אדיש מחכה שם. מעשן. תגיד לו שלא יעשן, היא לוחשת לו באוזן. נעימה לה מאוד קרבת אוזנו, קרבת הלחי.

    ליד נהג המונית, הנוכרי כל כך, היה הוא קרוב מאוד. קרוב מדי, אבל למי אכפת. עכשיו היא חולה ויש לה חום. גבוה.

    מה יהיה? לוחש לה. עושה רושם שזה לא זמן להמשך הלימוד שלנו.

    מה? אתה לא לומד? אני לומדת כל הזמן. כל כך לומדת שזה... לא ידעה איך להמשיך את המשפט.

    הוא צוחק נורא, אבל יודע, לעומת זאת, שהיא על גבול הריחוף. גבול ההזיה.

    רוצים שאני אתחתן. היא אומרת במושב האחורי של המונית. ראשה נגד ראשו.

    מתי? צוחק.

    כמה שיותר מהר. כמה שיותר טוב.

    ואת רוצה?

    תלוי.

    במה תלוי?

    תלוי עם מי.

    מחר תכירי אותי? שואל פתאום, בקול שהשעשוע נעדר ממנו. דמעות מתחילות לזלוג לה קצת. ובדיוק המונית עוצרת. הוא משלם. אחר כך יוצא ועוזר גם לה לצאת.

    להיכנס איתך? או שאת יכולה לבד.

    אם אני יכולה לבד. יש לו שאלות חשובות לבחור, היא חושבת. תשמע, חכה כאן. אני עולה להביא אקמול ואנטיביוטיקה וכבר יורדת. תודה

    על המחמאה. אבל אני חושב שאת צריכה לשכב במיטה.

    אני יודעת מה אני צריכה. חכה.

    חיכה למטה שבע דקות בערך. היא ירדה עם תרמוס ושתי כוסות חד פעמיות. הבאתי תה, היא מודיעה, ובאותה נשימה אומרת: השעה שתיים. יש לנו עוד ארבע שעות לדבר בערך.

    וזה מה שהם עושים, חלק מן הזמן. יושבים על ספסל ברחוב ומדברים. בשלב מסוים היא מביאה שמיכה להתכסות בה כי האקמול משפיע והיא מתחילה להזיע נורא. לאט לאט ותוך כדי דיבור היא נרדמת. הוא מחייך, מסתכל עליה וקצת מנמנם גם הוא. בעשרה לשש מעיר אותה בלחישה לתוך האוזן. ומסתלק. היא מחבקת את התרמיל הגדול שלה, מניחה עליו ראש ונרדמת שוב. שינה רגועה כל כך, שכמעט שכחה איפה היא ולאיזה בית היא צריכה להיכנס עכשיו.

     

    • "ככה נראית גאולה", מאת חיותה דויטש, הוצאת "ידיעות ספרים". 239 עמודים.  

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים