בקבוק אוויר בשקל? ההגיון העקום של ה-NBA

אריק: "בקבוק?!".

ברנש: "שששש..."

אריק (בלחש): "בקבוק?! אתה טועה, אני לא צריך בקבוק".

ברנש: "אני מוכר לך את מה שבתוך הבקבוק הזה".

אריק: "מה יש בבקבוק שלך?".

ברנש: "אוויר".

אריק: "אוויר?".

ברנש: "כל אחד יודע שאוויר זה דבר חשוב. אי אפשר לחיות בלי אוויר. עם האוויר שבבקבוק הזה, אתה יכול לנשום, אתה גם יכול לנגן (במפוחית), אתה יכול לנפח בלון. ורק בגלל שאתה כל כך נחמד, אני מוכן למכור לך את האוויר שבבקבוק במחיר שקל אחד".

אולי אתם מזהים את המערכון המיתולוגי מ'רחוב סומסום', בו מנסה אותו מאכער מפוקפק לפתות את אריק לרכוש ממנו אוויר בתמורה לשקל אחד בלבד. אוהדי הכדורסל שביניכם יכולים לייחס את הסיטואציה המוזרה לשיחה שנערכה הקיץ בין מנכ"ל קליבלנד קאבאלירס לזה של פיניקס סאנס.

שאקיל אוניל ודני פרי. באותו צד הפעם בקליבלנד (MCT)

דמיינו לעצמכם: "היי חבר", לוחש דני פרי לסטיב קר, מכרו משכבר הימים. "יש לי משהו שאתה צריך. אוויר - איתו אתה יכול לנשום ולנפח בלון. ורק בגלל שאתה כל כך נחמד, אני מוכן למכור לך אותו במחיר שאקיל אחד".

זו בדיחה, או הטרייד של השנה? הסאנס העבירו את שאקיל אוניל לקליבלנד בתמורה לבן וואלאס, סאשה פאבלוביץ', בחירת סיבוב שני בדראפט 2010 וקצת מזומנים. מבחינת הקאבס, הלוגיקה של המהלך ברורה. שאק, שהביא תואר לקובי בראיינט ולדוויין ווייד, יכול גם בגילו המתקדם לזכות את לברון ג'יימס באחד. אבל מה לעזאזל קיבלו הסאנס? וואלאס פרש (וחזר בדטרויט) ופאבלוביץ' שוחרר וחתם במינסוטה. הסנטר הטוב בהיסטוריה שווה כל כך מעט?

שאק דחוי

מבחינת קר והבוס שלו רוברט סארבר לא מדובר בתמורה זניחה כלל וכלל. הם קיבלו חמצן. אוויר. בקבוק ריק, שהשד יצא ממנו - שאק וחוזה הענק שלו. את שכר 20 מיליון דולר ישלם השנה המיליארדר השאפתן מקליבלנד דן גילברט. הוא פתח את הכיס והכניס לתוכו את 'קאזים', שאולי יגשים לו משאלה. קר וסארבר זכו בחופש ומרחב תמרון, וזה הרבה יותר חשוב להם מחלומות. אלו התנפצו לאחרונה למציאות כלכלית לא פשוטה.

רוברט סארבר. הרגיש קצת אובר-ווייט (MCT)

שאקיל אינו מקרה ייחודי. אפילו לא באריזונה. בניסיון לפתוח דף חשבון חדש, ניסו הסאנס להיפטר מאמארה סטודמאייר לכל אורך העונה שעברה, ללא הצלחה. ריצ'רד ג'פרסון, וינס קרטר, ג'רי סטאקהאוס, טייסון צ'נדלר, אמקה אוקאפור, שון מריון, ג'מאל קרופורד, אלן אייברסון, לארי יוז ושמות גדולים אחרים עברו השנה קבוצות - לפעמים יותר מפעם אחת - בעסקאות חסרות הגיון מקצועי טהור ובתמורה לשמות לא מוכרים, בחירות דראפט עתידיות, או פשוט כסף.

התקרה נופלת

התופעה היתה קיימת תמיד, אולם בשנתיים האחרונות הגיעה לסחרור חסר תקדים. אפשר לייחס זאת למיתון בארה"ב, אך את דייויד סטרן וחבריו בעלי הקבוצות מדאיגה יותר הירידה מתמשכת במכירת כרטיסים (שהוזלו), במרצ'נדייז וברווחים של קבוצות. 

הנמכת תקרת השכר ל-57.7 מיליון דולר העונה (פיחות של כמיליון ביחס לעונה הקודמת) היא ביטוי מובהק למתרחש מאחורי הקלעים של מגרשי הכדורסל. מדובר בפעם השנייה בלבד שזה קורה מאז התקנת השיטה, ולפי הערכת הליגה ב-2010 תרד התקרה שוב ובאופן משמעותי יותר. כרגע בניו אורלינס, שרלוט, סולט לייק סיטי וממפיס מפסידים כסף. התמיכה שהם מקבלים מתבססת על מכלול ההכנסות של הליגה - חלק משמעותי מהן ממכירות באירופה ובעיקר במזרח אסיה.  

סטרן ויי ז'יאנליאן הסיני בדראפט 2008. עם הפנים למזרח (AFP)

אוהדי הכדורסל האירופים נהנים מביקורי קבוצות ה-NBA. בסין, יפן וסינגפור מתענגים על סיוריהם הקיציים של שגרירים מכובדים כמו קובי בראיינט ולברון, אולם ה'ריצ'ינג אאוט' האינטנסיבי מבטא את המצוקה של הליגה, המחפשת מקורות הכנסה מעבר לים. האוהדים האמריקנים לא מספיקים כדי להחזיק את כלל הקבוצות. הכיסים ריקים, גם האולמות.

אין פלא אם כך שאת הניו ג'רזי נטס רכש השנה מיכאיל פרוחורוב. אוליגרך רוסי, בעלים של קבוצת NBA... מה זה פה, ארקדי גאידמק? מסך הברזל הומר בווילון זהב. סטרן הילל את המהלך, אבל זה חושף את המשבר בה מצויה הליגה, התרה אחר הזרמת כסף זר.

מטביע עובר לסוחר

הנמכת התקרה לא מקלה על ההתנהלות של המנכ"לים, המחפשים מרחב תמרון במסגרת התקציבית הנוקשה. לפעמים הם מעלים פתרונות יצירתיים שנראים תמוהים מבחינה מקצועית, מבחינת הצלחת הקבוצה על המגרש, אך מתחייבים לטובת הצלחתה במשרדים.

קוונטין ריצ'רדסון וסטפון מארבורי. מקורבנות השיטה (רויטרס)

כך קורה שקוונטין ריצ'רדסון עובר ארבע קבוצות תוך חודש - מניו יורק, למינסוטה, ללוס אנג'לס קליפרס, למינסוטה והיום למיאמי - מה הופך שחקן ליגה סביר בן 29 לסחורה חמה כל כך? ההיט יצטרכו לספוג את שכר תשעת מיליוני הדולר שלו. הם ישתמשו בו מדי פעם כשחקן ספסל ויצפו לפקיעת חוזהו ב-2010. אז יאמרו שלום ותודה וישתמשו בכיס האוויר שנפער כמקור תקציבי נוסף לשדרוג הצעתם להארכת חוזהו של דוויין ווייד בקיץ הבא.

רבות דובר בקיץ 2010, בו יהפכו ווייד, לברון, כריס בוש לשחקנים חופשיים. מיאמי, קליבלנד, טורונטו ראפטורס, דטרויט פיסטונס וניו יורק ניקס נערכות מראש למכירה הפומבית הגדולה של העשור (בהנחה שאף אחד לא יגיע לסיכום על הארכת חוזהו בחודשים הקרובים). כאילו ויתרו מראש על העונה הנוכחית, מתוך גישה של "הכן קבוצתך ליולי 2010".

ג'יי-זי מקבל את פני לברון במדיסון סקוור גארדן בסופ"ש (AP)

כך קורה שנשיא הניקס, דוני וולש, התרברב אחרי הארכת חוזיהם של נייט רובינסון ודייויד לי לעונה בודדת, כי "יש לנו הכי מקום מתחת לתקרה. זה טוב, אנחנו מספר אחת". מספר אחת? להזכירכם מדובר באחת הקבוצות המאכזבות ב-NBA בשנים האחרונות. אבל על הנייר, יהיו לה בקיץ הבא כ-21 מיליון ד' מתחת לתקרה. לפיסטונס, שמכרו את נשמתם צ'ונסי בילאפס, לשטן אלן אייברסון מדנבר (והוא שוחרר מיד עם סיום חוזהו הקיץ), יהיו 18 מיליון דולר מתחת לתקרה.

להדק חבורות

זמינותם של לברון, ווייד ובוש בקיץ הבא הופכת את הלוגיקה של וולש, ג'ו דומארס, פאט ריילי וחבריהם למובנת יותר - תכנון לטווח ארוך קוראים לזה. אבל יהיה זה תמים לפתור בכך את התופעה. מה תגידו על סקרמנטו? הרי האחים מאלוף אפילו לא מרשים לעצמם לפנטז על לברון במדי הקינגס - ולא בגלל שעומרי כספי יושב לו על המשבצת. עם שוק צנוע וספקות רבות בנוגע להמשך דרכה של הקבוצה בבית קליפורניה, שלא ששה להעניק לה אולם חדש, יש צורך בחסכון. 

ג'ון סלמונס ובראד מילר. הממלכה פורקה (AP)

המנכ"ל ג'ף פטרי עצמו היה אמון על מלאכת דלדול הסגל בכוונת תחילה. מבין 11 השחקנים שהגיעו ל'ארקו ארינה' בעסקאות השונות שרקח בשנה האחרונה, נותרו רק שלושה - אנדרס נוצ'יוני, סרחיו רודריגס והרוקי ג'ון ברוקמן. אז בשביל מה כל הבלאגן? כדי להיפטר משני שחקני חמישייה יקרים כמו בראד מילר וג'ון סלמונס לטובת כאלו שוליים, אך בעלי חוזה קצר. איכות הסגל יורדת? כשמדובר בקינגס ודומיהם, זהו ההיבט הפחות משמעותי לניהול קבוצת כדורסל.

אז זה המצב בסקרמנטו, בפיניקס, במילווקי באקס, ואפילו ביוטה ג'אז הכורעת תחת כובד תקרת השכר, אבל מה עם הקבוצות הגדולות והעשירות? לוס אנג'לס לייקרס, הסלטיקס, הניקס ודאלאס מאבריקס. אלו הן המרוויחות הגדולות - אפילו במתכונת השיוויונית, הכאילו סוציאליסטית, של ה-NBA, יש ניצול של החלשים.

הצבועים אורבים וצוחקים

ערב סדרת גמר 2008 בין הסלטיקס ללייקרס, הצגתי בפניכם תיאוריה לפיה הקבוצות האמידות ניזונות ממצוקת יריבותיהן החנוקות ומציעות את שירותיהן כאכסניה לכוכבים, למען יוכלו לחזור ולנשום עד יעבור זעם. כך הצטיידו הסלטיקס בקווין גארנט ממינסוטה ובריי אלן מסיאטל, הלייקרס בפאו גאסול מממפיס. שתיהן מאיישות את השלישייה המובילה בדירוג תקציבי השכר. יוטה הגיעה לשם בלי להתכוון (לא הצליחה להיפטר מקרלוס בוזר, אך מתנחמת בכך שחוזהו יסתיים בקיץ).

מארק קיובן. מיליארדר משוגע? הלוואי שכולם היו כמוהו (MCT) 

ג'רי באס מהלייקרס, וויק גרוסבק מבוסטון, ג'יימס דולן מניו יורק, מארק קיובן מדאלאס ובוודאי פול אלן מפורטלנד יכולים לספוג חוזי כוכבים גדולים ואף לשלם

בעקבות כך מיליונים לליגה בדמות "מס מותרות" (Luxury Tax). השנה יש 14 קבוצות מעל לקו פרשת המים - תקרת השכר. 12 מהן היו בפלייאוף אשתקד (כולל סן אנטוניו ואורלנדו, קבוצות קטנות שבנו סגלים על טים דאנקן ודווייט הווארד שהגיעו בדראפט ומוכנות לשלם כדי למתוח את המומנטום).

ואלו שמתחת? אלו רק רוצות לעבור את המשבר הכלכלי בשלום, לשכור שירותיהם של שחקנים חופשיים בינוניים ולקוות שהכשלונות יניבו משהו בדמות בחירות לוטרי בדראפט - הרי רוקיז עולים פחות. ובינתיים, הן רק רוצות לנשום. המחנק נהיה בלתי אפשרי. הן חייבות אוויר. בין אם במחיר של שקל, או שאקיל. במזומן או בשאק. כך הרי מנפחים בלון, לפחות עד שיתפוצץ.