מתוך שינה אשתי לחשה את שמו של גבר אחר
כשהייתי נער ויצא לי להידרש לענייני בגידות, תמיד טענתי שלנבגד יש אשמה לא פחותה משל הבוגד/ת. אני זה שנתתי לאשתי לפתח סוג של קיום מקביל באינטרנט. איך לא ידעתי ואיך לא גיליתי, ואיך נתתי לאהבה הנפלאה הזאת לחמוק ממני?
הרבה סיפורים על טראומות מתחילים במילים "מעולם לא חשבתי שזה יקרה". אז זהו, שכן. יש לי איזה קטע כזה, של אינטואיציה. כשהייתי קטן ונשארתי לשמור על אחיי הקטנים בזמן שהוריי יצאו לאיזה אירוע או בילוי, תמיד הייתי מתחיל לחשוש שיום אחד הם לא יחזרו ואז אני אשאר לטפל באחיי לבדי. ולכן, כשזה כמעט קרה והם נפצעו קשה בזמן ששהו באירוע משפחתי, הגבתי בצורה מאוד מאופקת, כי אחרי הכל כבר צפיתי את זה שנים מראש.
אז בסדר, היא לא שכבה איתו, אוקיי, אני מאמין לה. איך בכלל אפשר להאמין לה יותר? אבל נגיד שאני מאמין. נו, אז מה? ולהיפגש איתו מאחורי גבי, או לכתוב לו במייל שהיא שלו, והיא כאן בשבילו, והיא כל הזמן שלו – זאת לא בגידה? זה לא המעשה המכוער ביותר שקיים?
והנה, רגע אחרי שהבינה שגיליתי, רגע אחרי ההכרה בחומרת המעשה, רגע אחרי שהבטיחה לא לחזור על כך ולמחוק אותו מהפייסבוק, מהזיכרון הסלולרי ולהוציא אותו מהחיים שלנו, ביקשה לדבר איתי על הבאת ילד נוסף לעולם, בנימוק המשכנע לפיו אם היא תהיה בהריון אני כבר אוכל להפסיק לדאוג, כי אז היא תשמין ואף אחד לא ירצה אותה...
מצד שני, כשהייתי נער ויצא לי להידרש לענייני בגידות, תמיד טענתי שלנבגד יש אשמה לא פחותה משל הבוגד/ת. כשגיליתי באחרונה שאשתי בוגדת בי, כמעט התמוטטתי. רעדתי בכל הגוף, הנשימה התקצרה, מצאתי את עצמי מתהלך באמצע הלילה ברחוב, כשבגופי מתקיימת תופעה מעניינת של חולשה איומה בכל השרירים, לצד זעם עצום שגאה בתוכי.
האם אשתי בוגדת בי? האם היא נתנה לגבר אחר לחלל את קדושת נישואינו? את זאת איני יודע בוודאות, ואולי טוב שכך. מה שבטוח, יש לה רומן. פייסבוק, אינטרנט, מיילים, צ'אטים, ביקורים פתאומיים באמצע היום במקום העבודה – כל אלו הם עבורי סוג של מילות גנאי מהסוג המחפיר ביותר שיש. כי למי בעצם הפסדתי את אישתי? לידיד / חבר / חבר מהעבר שחיפשה בפייסבוק לפני שנה וחצי, ועכשיו טוענת שהוא חיפש אותה.
להקיא, פשוט להקיא על שניהם. ואחר כך על עצמי...
עוד מבט:
משהו נשבר, אולי לא ניתן לתיקון
אשה נבגדת
תמיד אמרתי לו שאם יירצה לעשות איזה סטוץ חד פעמי עם מישהי שאיני מכירה, וכל זמן שאינני יודעת, זה כאילו לא קרה. לעומת זאת, ניהול רומן יסיים את מערכת היחסים בינינו. בסופו של דבר זה קרה. היה קשה כמו סוג של מוות, כואב כואב כואב, כאב שלא נגמר ואלוהים יודע מתי ייגמר
הרי ברור לכל בר דעת שזה כלל לא משנה מי חיפש את מי... בשורה התחתונה היא והוא מנהלים קשר רומנטי, הכולל מפגשים כאלו או אחרים ותחלופת מיילים חולמניים המזכירים לי יותר זוג מתבגרים מפגרים מאיזה תיכון הלבבות השבורים או משהו כזה. להקיא, פשוט להקיא על שניהם. ואחר כך על עצמי...
איך לא ידעתי ואיך לא גיליתי, ואיך נתתי לאהבה הנפלאה הזאת לחמוק ממני? איך??? אני, ההומניסט, המבין את נפש האדם, הפסיכולוג של כולם, הכותל המערבי. אני זה שנתתי לאישתי לפתח סוג של קיום מקביל. פתאום היה לה הרבה יותר מהנה לבלות עם החברות מהעבודה, פתאום הטיפול בילדים שלנו, האוצר המדהים הזה שנשבעתי שלא אתן לאף אחד לפגוע בו או להתקרב אליו בתור התחליף שלי, פתאום זה כבר לא מעניין אותה. פתאום היא מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה ושיישרף העולם.
אשתי, אהובת ליבי, האהבה הכי גדולה שידעתי מעודי, האשה שעבורה הייתי מוכן למסור גם את חיי, זאת שעבורה יצאתי למלחמות עם האנשים הכי קרובים אלי, אותה אחת שכשהכרתי אותה היתה התגלמות הטוב והנשגב, המלאך הגואל שנשלח להצילני מאוקיינוס של כלום ושום דבר, היא זאת שבבגידתה הטילה אותי לנקודה הכי מכוערת שיש על פלנטת היחסים הבינאישיים.
כשהתעמתתי איתה ואמרתי לה שאני יודע הכל - היא הכחישה. כי אנשים שבוגדים מכחישים, אני יודע את זה. לבסוף, סיפרתי לה שבלילה הקודם, רגע אחרי שעשינו אהבה מהסוג החדש שפקד את חיינו לאחרונה, אהבה ייצרית, מספקת ומלאת תשוקה, עירסלתי אותה בזרועותיי ולחשתי לה עד שנרדמה ואז מתוך שינה היא לחשה את שמו של הצלופח ואמרה: "אני שלך, אני כאן בשבילך, כל הזמן שלך..."
מבט מקצועי:
רק בזכות המשבר העמוק למדו להכיר זה את זו
יעל דורון
שניהם לא יודעים בדיוק מתי שכחו את עצמם. אולי היו אלה השנים שעברו עליהם בין חיתולים למחלות ילדות, בין חרדות לבין תחושה מתגברת והולכת של זרות וניכור. עד בוא הבגידה
העצב הוא גדול, הזעם הוא עצום, ותחושת הריקנות מהדהדת בכל פינה נידחת במוחי הרפה. והלב כואב, ופצוע, ומדמם... אבל אסור לי להראות שום דבר. הרגשות שלי כבר לא חשובים יותר, נכון? אני צריך להמשיך הלאה, להיות חזק עבור שנינו, עבור ילדינו. אחרי הכל, יש לי כאן אחריות. אני אבא. נפשה של הגדולה רכה ועדינה, ואילו הקטן זקוק בגילו הרך בכל מאודו לשני הורים מתפקדים.
האם מותר לי בכלל לחשוב על עצמי?
האם יש לי הזכות היום ללכת אחרי ליבי, לשבור את הכלים ולפרק את העסק? האם מותר לי בכלל לחשוב על עצמי? אני החלטתי שלא. שמה שעובר עלי הוא ככל הנראה חלק מתהליך שאני אמור לעבור. סוג של גדילה, התפתחות, שיפור עצמי. ההחלטה שלי היא להבליג, להמשיך לחיות איתה על אף שאשאר תמיד עם הספק הגדול, עם חוסר האמון הזה. אחרי הכל, אני עדיין אוהב אותה, ואני אוהב את ילדיי. אני אפילו לא מסוגל לחשוב על לפגוע בהם באיזושהי צורה, ואם המשמעות היא לסבול בשקט, הרי שאני מקבל עלי את העול בהכנעה.
נכון, יהיו כאלה שיאמרו שאני מקרבן את עצמי ומשחק אותה הקדוש המעונה, ואולי אני בכלל מפלצת. בסדר, שיגידו. אני יודע מה לא עשיתי נכון, אבל מפלצת לא הייתי.
טוקבק כדורבנות:
דבר איתה, והרבה / הכל דבש
מנסיון אישי, אני ממליצה לך לדבר עם אישתך הרבה, כמה שיותר, כל הזמן. ייצאו כל מני דברים מכוערים, אתם תבכו, ביחד וכל אחד לחוד, אתם גם תצחקו על זה ביום מן הימים. אבל הכי חשוב - השאירו את ערוץ התקשורת פתוח בינכם, זה יוביל להצלת הקשר והאהבה שלכם. אל תחשוש להביע בפניה את כעסך, עוגמתך ועלבונך. עיבדו ביחד על הקשר, השקיעו כל מאמץ אפשרי ואל תוותרו. קורה שנופלים, קורה שמתאהבים, אבל הכי חשוב לעצור את זה לדעת לצאת מזה מחוזקים, אולי על גבי זה תוכלו לבנות זוגיות יותר טובה וחזקה.
בהצלחה מכל הלב.
הדבר הכי כואב הוא שהתרגלתי במשך רוב שנותיי כאדם בוגר לפנות אליה כאשר משהו הכאיב לי או טרד את מנוחתי. היום היא זאת שמכאיבה לי, מייסרת את נשמתי ומסרקת את נימי נפשי במסרקות של ברזל.
למי אפנה כעת?
פורסם לראשונה 27/10/2009 10:36
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
