אוקיי, אז הבנתי שיש לך חבר. ואגב, אני נשוי
דיון עתיק יומין בין ביני לבין חבר טוב עוסק בשאלה אם זה לגיטימי שבחורה תציין את העובדה שיש לה חבר לפני שהתחלת איתה, ולרוב גם בלי שבכלל התכוונת לעשות את זה. מצד שני, יש גם רפדיות ורפדים. הצהרת כוונות, כן או לא?
"היי, את איתי בביוכימיה ב', לא?"
"כן, נכון".
"נעים מאוד, שלומפי".
"מיכל".
"את יודעת במקרה אם החומר מהרצאת האורח בשבוע שעבר יהיה במבחן?"
"אני לא בטוחה, אבל חבר שלי בטח יידע. הוא ממש משקיען, חבר שלי. רגע, אני אתקשר אליו. הלו, מאמי, אתה יודע אם החומר מהרצאת האורח יהיה במבחן? כן? אוקיי, מאמי. אני אוהבת אותך. ביי, מאמי. חבר שלי אומר שכן".
דיון עתיק יומין בין ביני לבין חבר טוב עוסק בשאלה אם זה לגיטימי שבחורה תציין את העובדה שיש לה חבר לפני שהתחלת איתה, ולרוב גם בלי שבכלל התכוונת לעשות את זה. אני לא מכיר גבר אחד שלא נתקל בתופעה: הוא מדבר עם בחורה שזה עתה הכיר במסגרת כלשהי, ותוך שלושה-ארבעה משפטים, כמו פיסת פאזל שנדחסה בכוח למקום הלא מתאים, החבר נכנס לשיחה. לא פיזית, כמובן. הוא בוודאי יושב לו זחוח במקום אחר, בטוח לא רק שחברתו לא תפלרטט עם אף אחד, אלא שהיא גם תעטה שלטי "אין כניסה" זוהרים בפני כל מי שרק ישאל אותה מה השעה. החבר במקרה הזה מוזכר בהערת-אגב תמימה, שמשתלבת בשיחה כמו גבר עם עודף מלנין בדאנס-בר צפונבוני.
אבל לכל מטבע יש שני צדדים, וגם כאן קיימת בעיה הפוכה, והכוונה היא ל"רַפַּדיות". הרפדית (וגם הרפד) במקרה הזה לא עוסקת במילוי ספות בצמר סינתטי, כי אם בריפוד עקבי של האגו, רצוי באמצעות גברים תמימים שנופלים למלכודת ה"מלצרית בפאב". מלצרית בפאב, למי שלא יודע, היא התעלומה הגדולה ביותר בעולם הרווקי: עוד לא נולד הגבר שיודע בוודאות אם המלצרית נחמדה אליו כי הוא מצא חן בעיניה, או כי זו הדרך הטובה ביותר להגדיל את הטיפ.
רפדית מקצועית פועלת בשיטה דומה. היא מנהלת שיחה ארוכה, מחייכת במקומות הנכונים ואפילו משחקת בשיער. היא נזהרת לא לומר שום דבר שיתפרש כפלרטוט מצדה, אבל גם לא בולמת את המגעים מהצד השני. בסוף השיחה, כשהבחור סיים לנתח את התנהגותה והגיע למסקנה הנחרצת שאין לו שמץ של מושג אם היא סתם נחמדה או שיש מצב, הוא מחליט לקפוץ למים ומבקש את הטלפון. הרפדית, נשמה טובה שכמותה, מוציאה את הפקק בעודו באוויר ונותנת לו להתרסק על הבטון, תוך הבעת מבוכה אמיתית כמו רוב האיברים של אורית פוקס: "אה, אני, אהמממ... יש לי חבר. סתם הייתי נחמדה, לא חשבתי שאתה..."
כן, בטח...
אבל למה אני, נשוי טרי, מדבר על נושאים כאלה? התשובה נמצאת בסדרת אירועים שהתרחשה לפני מספר שבועות וגרמה לי להבין שבעצמי הפכתי לאותה מפלצת בעלת שני ראשים – מצד אחד נהנה מהתעניינותן של בחורות נאות, ומצד שני פולט, בלי קשר לתוכן השיחה, את צמד המילים שעדיין נשמע לי מוזר: "אני נשוי". ומה שיותר גרוע, זה שאני אפילו לא גורם לזה להישמע צעיר ומגניב כמו שזוג בשנה הראשונה לנישואיו צריך להיות. איכשהו, כשאני אומר את המשפט הזה, משהו בקול שלי הופך רציני ושקול כמו גבר בן 40 עם 2.4 ילדים, משכנתה בריבית צמודה ושיער שנדד באורח פלא מהראש אל הכרס.
אולי השיער הפריע לה ובגלל זה היא שיחקה בו כל הזמן
הכל התחיל לפני כחודש בפיקניק של חברים, אליו יצא שהגעתי לבדי. אחרי סבב "שלום" וחיבוקים לקחתי בקבוק בירה והתיישבתי ליד השולחן, לצד בחורה חמודה שגם שתתה בירה. הצגתי את עצמי בנימוס והתחלנו לדבר. השיחה היתה קלילה ונעימה, מידי פעם התבדחנו על משהו, אבל שמתי לב למשהו נוסף: שפת הגוף שלה. לא הייתי בטוח בזה – ייתכן שהיא הפנתה את כל הגוף אליי מתוך נימוס, יכול להיות שהשיער הפריע לה ובגלל זה היא שיחקה בו כל הזמן, ואולי הנגיעות המקריות בזרוע שלי היו באמת מקריות – אבל אני, בהיסטריה שמא אני מוליך אותה שולל, דחפתי את ה"אני נשוי" שלי בצורה הכי נון-נון-שלאנטית שיש. את תגובתה, כמה מפתיע, ניתן היה לפרש או כאכזבה או כעלבון על ההנחה היומרנית שלי.
שלושה ימים אחר כך הסתובבתי באוניברסיטה אחרי מבחן, כשפגשתי מישהי מאותו הקורס. כמה שאלות על מצגת הגמר הובילו לשיחה חביבה, שבמהלכה היא הספיקה לציין שלוש פעמים שאין לה חבר, ורק למקרה שלא קלטתי את זה היא גם סיפרה לי שעל אף השעות הרבות שהיא העבירה בתואר הראשון על "גבעת הרווקות" בבר-אילן (והדתיים האלה מעזים לקרוא לפיק-אפ 'שוק בשר'?), היא עדיין לא נשואה. ואני? מומחה באמנות השיחה, מאסטר בהעברת מסרים בצורה מעודנת, להטוטן של מילים – אני עניתי משהו בסגנון "באמת? אני אף פעם לא הייתי שם, ובכל זאת אני נשוי..."
יחד איתי קפצו 20 כוסיות-על ובחור אחד
נדהם מכוחות המשיכה הבלתי מוסברים שלי, הלכתי באותו ערב למכון הכושר. שעה של אימון קיקבוקס אינטנסיבי עם גברים מסריחים מזיעה בטח תחזיר אותי לקרקע, חשבתי. מה שלא ידעתי זה שבמקום ללמוד לתת בעיטה מסובבת לשק איגרוף, מדובר בשעה של קפיצות מורכבות לצלילי מיקסים מהירים של מיטב להיטי הדאנס המזרחי, בה אתה לומד מה קורה לגוף שלך כשהדופק עובר את מחסום ה-340 לדקה. וכאילו זה לא מספיק, יחד איתי קפצו 20 כוסיות-על ובחור אחד שנראה אבוד כמעט כמוני. כשהשיעור סופסוף נגמר ולא הגיע מנוף להרים אותי, גירדתי את עצמי מהרצפה ודידיתי החוצה. בדרך פגשתי את הבחור הנוסף ושאלתי אותו אם הוא ידע שהשיעור הזה כל כך קשה.
"האמת שכן", ענה, "אני בא לפה כי זה האימון הכי טוב שיש".
"אולי, אבל אני לא בטוח שאני בנוי לדבר כזה".
"כדאי לך, זו שעה שלמה של שריפת שומנים – לא שאתה צריך". הוא היטה את ראשו אחורה כדי לבחון את אזור הצמיגים שלי.
"טוב, אתה כנראה צודק..." הסתכלתי בו וניסיתי להבין מה לעזאזל קורה פה.
"אז מה אתה אומר?" הוא התקרב, "תבוא גם שבוע הבא?"
"אולי", עניתי בהיסוס, "נראה אם אשתי תצטרף".
סתם, ליתר ביטחון.
לפנייה לכתב/ת 
