די לגנרלים

אריק שרון ואהוד ברק הם לא פוליטיקאים. בינם לבין פוליטיקה אין כל קשר ממשי. שניהם היו ויישארו לנצח גנרלים. שניהם קודם כל אנשי המערכת הצבאית. שם הם גדלו. שם הם התפתחו. שם חידדו את חושיהם.

מדובר בשני מצביאי חי"ר. מי שמכיר את הרעש של הליכה לבד בחושך, מעורבב בפעימות לב ושרירים שעומדים לקרוס מעומס, יודע על מה אני מדבר. יודע בדיוק מה חלף להם ראש במשך שנים. ככה הם קיבלו המון החלטות שנחשבו מוצלחות.

משום כך בעיקר בדברים הקריטיים, החשובים באמת, אין הבדל ממשי בין אריק לאהוד. מהו עניין קריטי? לעשות שלום, לדוגמא. שניהם אולי יקראו את המפה אחרת, ינווטו בשטח הפתוח אחרת וישקיעו מאמצים שונים להגיע לנקודת הציון, אבל בסופו של יום ינחו את שניהם אותם עקרונות בסיסיים. עקרונות של חי"רניקים בדימוס. להתמקד, לנתח ויאללה: קדימה הסתער.

הפריחה הכמעט יחידה של ראש הממשלה ברק היתה הרי בימי השיא של המהומות בשטחים. אז חזר ברק ל-'אלמנט שלו'. היה שוב קצין בכיר. מחליט כירורגית מה עושים עכשיו. חותך לבד. גם אריק, הגנרל מאחורי וילון מספר 2 בשבילכם, מצטיין בתנאי לחץ. 'אורנים קטן', זוכרים? רק 40 ק"מ? אריק הצליח אז למשוך את התיזה המופרכת שלו בעיקר מפני שכל מי שסביבו העריך שהוא יודע מה הוא עושה.

ובגלל שהשלום הוא עדיין הדבר החשוב ביותר שעומד כרגע על הפרק, ובגלל שאנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהיות מדינה 'נורמלית', גנרלים הם הדבר הכי גרוע שיכול להיות בפוליטיקה.

ומה יש לנו בבחירות הקרובות? שוב בחירה בין גנרל לגנרל. נכון, אחד מתבגר שלא רואה אף אחד, והשני - זקן שבכל מדינה אחרת היה נאלץ לפרוש מזמן מהחיים הציבוריים עקב מעשיו בעבר. אבל גם אם נשנה את שיטת הבחירות זה לא יעזור, בינתיים, כל עוד אין אלטרנטיבה אזרחית שפויה לגנרלים.

בגין אמר פעם NO MORE WAR. ואני אומר, לפני NO MORE WAR בא NO MORE GENERALS. כי כדי לעשות שלום צריך אנשים עם שלום בקודקוד.

הגיע הזמן שנבין את זה ולא נאפשר מעכשיו את המעברים הזריזים מהחאקי אל העניבה. יום אחד רמטכ"ל, למחרת שר הפנים. מספיק כבר עם זה שאנשי מלחמה - ואין מה לעשות, כאלה הם, על זה הם תוכנתו, ממש כמו ילדים בספרטה – ינהלו את העתיד שלנו, עתיד שאמור להיות מלא בהיפך הגמור. עתיד של שלום.

הבחירות האלה הן שיאו של תהליך קלוקל ומגוחך. תהליך שבו קסטה צבאית מנהלת מדינה שכל הסקרים מלמדים כי רוב אזרחיה רוצים בשלום.

רבין הגדיר את עצמו בתקופת השיא של אוסלו דווקא כ'חייל של שלום'. אכזרי עד כמה שזה מדויק. גם רבין הבין שלא יעזור לו: אלפי שנות שלום לא יצליחו לקרצף את הגנרל שבו; את העובדה שבעצם הוא חייל זקן שרק התגלגל לפוליטיקה.

אז אריק או אהוד? האמת היא שעמוק בפנים, בבסיס, זה ממש לא משנה. למרות שנדמה כאילו יש פערים עצומים ביניהם - פער גילים, פער מוסרי, פער ביכולת המנהיגות - בסופו של היום נרדמים שני גנרלים בשתי מיטות. נרדמים לבד. עם הנשק האישי בטווח כף יד.

כדי להיות נורמלים, צריך אנשים נורמלים. כדי להגיע לשלום, צריך שוחרי שלום. עם אריק-אהוד ודומיהם נגיע למקום אחד בלבד. למקום שאליו גנרלים רגילים לנווט: אל שדה הקרב. גם אם אטיל פתק לבן, בסופו של דבר לא תהיה לי ברירה אלא לשלוח לשם גנרל אחד, לא חשוב מי.

עמרי דולב הוא עורך בכיר ב-ynet. דעות הכותבים אנשי ynet מבטאות את השקפותיהם האישיות בלבד.