בחירתה של סופיה
אחרי שהקדישה את ספרה ברוסית למאבק בהסכמי אוסלו, מפרסמת העיתונאית הפוליטית סופיה רון-מוריה את ספרה הראשון בעברית 'החתן העשירי'. רומן הנרקם בין מתרגמת גרושה לכתב בכיר ומאוד נשוי בתחנת רדיו דתית, שכבר מעורר סערה במגזר
סופיה רון-מוריה (41), גרושה, אלמנה ואם לשלושה מתקוע. מתבוננת בנו מהצד כל הזמן, בוחנת, מנתחת את הגנום הישראלי ומשתלבת בנו הכי עמוק שאפשר. אחרי קריירה עשירה ככתבת פוליטית, יוצא עכשיו ספרה הראשון בעברית 'החתן העשירי' (הוצאת אופיר), וכבר מעורר סערה במגזר. גיבורת הספר, דינה, היא מתורגמנית בתחנת רדיו דתית, החיה בהתנחלות ומתאהבת בכתב בכיר בתחנה, שהוא גם גבר נשוי.
כשמתפוצץ הרומן בין השניים היא נאלצת לעזוב את מקום עבודתה ויוצאת לסדרת דייטים עם צעירים בסצנה הדתית לאומית בירושלים ובתל אביב. היא נפגשת עם רווקים החוששים מקשר, גרושים שעברו משברים ואפילו עם הומוסקסואל דתי המבקש להינשא כסיפור כיסוי.

רון-מוריה. מתבוננת ובוחנת (צילום: נועם מושקוביץ)
"את הגיבורה שלה מגדירה רון-מוריה כ"בריג'יט ג'ונס המקומית, ששומרת שבת ומדליקה נרות. הדמות שלי היא אישה גרושה, בודדה, שמהר מאוד הופכת להיות טרף קל של גבר נשוי.
"אני חייבת להגיד שהרבה יותר קל לגרושה פלוס 2 לצאת לדייטים מאשר לצעירה ועולה חדשה. יצאתי עם הרבה רווקים בני 35 שהיו מאוד מתוסבכים, הכל בסדר, אבל טשטשתי קצת פרטים בספר. דינה, הדמות הראשית בספר, היא בעצם מה שרציתי להיות. לה יש בת ולי יש בנים. לה יש תלתלים והיא מלמדת תולדות הישוב ומתחתנת עם עולה חדש שזה משהו שלי אף פעם לא הייתה הזדמנות לעשות. נו, בשביל זה כותבים ספרים".
פגישה במשרדי הקג"ב
רון-מוריה נולדה ב-1967 בלנינגרד. בגיל 16 התקרבה ליהדות והחלה ללמוד וללמד עברית עם חברים לקבוצת מחתרת ציונית. מפגש עם קצין ק.ג.ב גרם לה להבין שאם תבקש, תזכה לאישור יציאה מרוסיה. "אני ואמא שלי הצלחנו לצאת ב-1988 ואבי הגיע ארצה שנה וחצי אחרינו". המשפחה הקטנה נשלחה למרכז הקליטה במבשרת ציון ומשם עברה לקרית ארבע.
בגיל 23 הכירה את בעלה הראשון. "אהבתי את הצבריות שלו, את זה שהוא נולד בארץ. התחתנו די מהר ועברנו מקרית ארבע לחברון. עד היום אני קשורה לחברון, אבל לא הייתי עוברת לשם היום, ולא מסיבות פוליטיות, אני פשוט לא מתאימה לשם יותר, היום אני מעדיפה מקום גדול יותר ומגוון יותר".
דייט בשם בדוי
את דרכה העיתונאית החלה רון-מוריה בעיתון הרוסי-ישראלי 'וסטי' ובהמשך עברה לכתוב בעיתון הדתי-לאומי 'מקור ראשון'. "תמיד אהבתי כתיבה ופוליטיקה והתקדמתי די מהר. הייתי הכתבת הפוליטית שלהם. הסכמי אוסלו מבחינתי היו טראומה. התחלתי לשפוך את התסכול שלי על הנייר וכתבתי ספר ברוסית, 'לעבור את פרעה', על הפיכה צבאית בארץ. לרודן בספר קראתי יוסי חריד. יוסי שריד הגיש נגדי כמובן תביעה בעקבות הספר הזה והתביעה נדחתה על ידי בית המשפט. לי זה רק עזר, הוצאתי מהדורה שנייה".
אחרי גירושיה החלה רון-מוריה, אז כבר אם לשניים, לצאת לדייטים. "יש אתר שנקרא דוסי-דייט. את פותחת תיבת דואר בשם בדוי ומתחילה לצאת לפגישות. את יעקב ישראל ז"ל, בעלי השני, פגשתי תחת שם בדוי 'אילנה' כשנפגשנו והתחלנו לדבר הוא סיפר שהוא מנוי על 'מקור ראשון' ויש רק שני דברים שהוא נהנה לקרוא שם, את הטור של זאב גלילי ואת הטור שלי, אז נחשפתי וסיפרתי לו מי אני באמת".
ישראל, איש ירושלים, שנפטר לפני כשנתיים, לא הסתיר ממנה את הרקע הרפואי שלו "הוא החלים מסרטן ואפילו הפגיש אותי עם הפרופסור שעשה לו את השתלת מוח העצם. הרופא אמר לו שהסרטן לא יחזור, אבל הבטחות כאלו אי אפשר לקיים והמחלה חזרה".
בספר יש גם הרבה סצנות סמי פרובוקטיביות שלא לומר פרובוקציות שעוסקות במין, פוליטיקה, התנתקות.
"אלו סיפורים מהחיים, את חלקם המצאתי, חלקם ידיעות שהופיעו בעיתונים ועשיתי בהם שימוש. אלו דברים שקורים. זה משהו שחסר בספרות היום. הצעתי את הספר לשני מו"לים. אחד אמר שלא כותבים ככה רומן, זה דתי מדי ואין מספיק תיאורים מעשיים. השני אמר 'הספר נורא מעניין אבל צהוב, אנחנו לא יכולים לקחת עליו אחריות'. אני חושבת שהספר יכול לעניין גם את הקורא החילוני, כי הוא מתאר עולם שלא מוכר, הקורא הדתי-לאומי ימצא בו עניין, כי זה ספר עליו ועל עולמו וגם הקוראים החרדיים יכולים למצוא בו עניין כי אלו נושאים שהרבה יותר מעניינים אותם, דווקא כי הם מדחיקים אותם כל כך".
מלחמות הימין
גם העיסוק של רון-מאיר בתקשורת לא עבר חלק. היא נחשבת כתבת דעתנית, פרובוקטיבית ובעלת אג'נדה. לא מעט כתבות שלה, בהן, למשל, הריאיון הראשון עם לריסה טרימבובלר, רעיית הרוצח יגאל עמיר, עוררו סערה. "היום זה נורא אין להיות בתקשורת בחברה הדתית, רואים בזה שליחות. אבל כשאני התחלתי חשבו שזה קוריוז. רק היום, אחרי 15 שנה במקצוע, אני יכולה להגיד שעשיתי את זה".
לכתבת הפוליטית רון-מוריה עצמה היה ינסיון פוליטי מסויים שהסתיים במפח נפש. "בבחירות 1999 כשברק ונתניהו התמודדו בפעם הראשונה הצטרפתי למפלגת 'מולדת'. הייתי תמימה, חשבתי שם אקח את התקנון ואגיש מועמדות לגוף הבוחר אצליח להשפיע. החתמתי תומכים, צרפתי חברים חדשים למפלגה והיה לי רוב בגוף הבוחר, מועצת המפלגה, שככל הנראה היה מאפשר לי להיבחר למקום שלישי ברשימת מולדת לכנסת. אבל זה לא עמד למבחן המציאות כי לפני שהתקיימו הבחירות במועצה, גנדי שינה את הרכבה, כך השתנתה גם הרשימה האפשרית לכנסת ואיבדתי את הסיכוי. זה גרם לי למשבר אמון מאוד גדול. בדיעבד, הניסיון הפוליטי הזה עזר לי בעבודה. חוויתי את זה על בשרי ואני לא אעשה את זה שוב. מפריע לי בפוליטיקה שאת חייבת לדרוך על האנשים שלך על האנשים שאיתך, בדרך למעלה. זה אמנם קיים בכל מסגרת, אבל אחרי שעשו את זה לי, זו מוציא לך את כל החשק".