זמן קסם

אחת לכמה זמן אתה יושב באולם חשוך, אור במה נדלק ואתה יודע שהקסם הבלתי מוסבר הזה של התיאטרון יאיר בתוכך הלילה פינות נפש נסתרות. בפרמיירה החגיגית של "ינטל" אמש (ג') בתיאטרון חיפה, הקסם הזה עבד.

ינטל. הקסם עובד (צילומים: מרב יודילוביץ')

בזכות הסיפור חוצה הזמנים שרקח יצחק בשביס זינגר ותרגם למחזה הבמאי משה קפטן, בזכות המוזיקה

המקורית העשירה, המורכבת והנהדרת שרקח המנהל המוזיקלי יוסי בן נון, בזכות הפזמונים החדשים שכתב דן אלמגור, בזכות הכוריאוגרפיה של יחזקאל לזרוב, שמאפשרת לתנועה לזרום בטבעיות אל תוך מכלול האלמנטים שמרכיבים את המחזה המוזיקאלי המשובח הזה, בזכות התלבושות של אורנה סמורגונסקי, שבונות קונטקסט תקופתי לדמויות וכמובן, בזכות התפאורה המופלאה של רוני תורן שהצליחה להפוך בהרבה דמיון ומחשבה פיגומים סטנדרטיים לקרונות מסע, לחלונות בתי העיירה שנפתחים מעל המתרחש, לגבעות מהן מקפצים נערי ישיבה אל מימי הנהר. התפאורה של תורן, כמו ההצגה כולה, נותנת לקהל מקום לדמיין, להיות שותף, לקחת במתרחש על הבמה חלק פעיל.

"ינטל" נולד מסיפור קצר שכתב חתן פרס נובל על חייה של בת רב, שכל אהבתה נתונה לספרים הקדושים. הוא כתב על ההתנגשות שבין הקדושה והעשרת הדעת והרוח לבין פרשנותה של החברה היהודית, שהתעקשה להשאיר את נשותיה מאחור.

תולדות ינטל בקיצור

בתחילת שנות ה-80 ברברה סטרייסנד תרגמה את הסיפור להפקה קולנועית, שזכתה בפרסי גלובוס הזהב על התסריט והסרט המוזיקלי הטוב ביותר והפכה לקלאסיקה. זינגר לא היה מרוצה. הוא סלד מהבחירה לשלוח את ינטל לאמריקה בסוף הסרט. כאיש מאמין הוא גם לא אהב את הבחירה שאפשרה לנערה לשיר.

הפקה שמאירה פינות נסתרות בנפש 

זמן קצר לפני כן עלתה גרסת המחזה שכתב זינגר ביחד עם לאה נפולין על הבמה בברודווי. גם לישראל הגיע המחזה של זינגר, שעובד מחדש לבמה העברית בשנות ה-80. בתפקיד ינטל שיחקה אז ג'יטה מונטה, ואת ההצגה ביים חנן שניר. גרסה נוספת עלתה לפני כעשור, כמעט ללא פזמונים, בתיאטרון הספריה ברמת גן.

במידה רבה ניתן לומר שההפקה המוזיקלית המשותפת לתיאטרון חיפה ולתיאטרון הקאמרי היא חידוש. יש בה כל מה שהפקה מוזיקלית בינלאומית דורשת, וכמו ב"כנר על הגג" כך גם מהגרסה הבימתית הנוכחית של "ינטל" מנשבת רוח שמוציאה את העיירה היהודית מהגטו שלה.

הצגה חוצת קהלים 

מדובר בהצגה חוצת קהלים שמדברת על אהבה, על פמיניזם, על רצון להגשמה עצמית, על החמצה - תחושות ורגשות שהן חלק מחיי אדם באשר הוא. ההצגה נפתחת כמו בסיפורי אגדה כשעל מסך שקוף נכתבות בזו אחר זו מילותיו של סיפור הבריאה. משם עובר הצופה אל העיירה, אל מוכר הספרים שמסרב למכור לינטל (אולה שור-סלקטר) ספר משנה ואל בית אביה, הרב (יוסף כרמון) שלימד אותה דברי תורה מינקות.

שואבת את הצופה

מרגע פתיחת מסך, ההתרחשות על הבמה שואבת לתוכה את הצופה בזכות המעברים העדינים בין הסצנות, בזכות הטקסט הקולח שלרגע אינו מרגיש זר למצבים הדרמטיים, ובזכות להקת שחקנים שפועלת כיחידה אחת. אולה שור-סלקטר מביאה לתפקיד חן, עצב מסוים, שבריריות והומור שביניהם היא נעה בקלילות.

אלה שור סלקטר ויחזקאל לזרוב

שור-סלקטר זכתה לשם של שחקנית מצוינת, אך פה היא מצליחה לצלוח גם את "Papa Can You Hear Me" - שיר הנושא של הסרט שכל כך מזוהה עם סטרייסנד (והיחיד שאינו מקורי בהפקה הזו), ומפתיעה גם בהמשך ביכולות השירה שלה. הכימיה בינה לבין שותפה, יחזקאל לזרוב, שמגלם את אביגדור - בחור ישיבה מבריק שהופך לחברותא שלה, יוצרת מתח מרגש שהולך ומתחזק לאורך ההצגה.

למעשה, לאורך ההצגה יש מעט מאוד מקומות שמאפשרים אתנחתה מסערת הרגש שמתעוררת שוב ושוב. אפשר למצוא את זה בסצנה הנהדרת של החייטים שמודדים בגדים לאנשל, הבחור שאליו התחזתה ינטל על מנת להמשיך בלימודיה. אבי טרמין ודויד בילנקה יוצרים דמויות גרוטסקיות שכאילו יצאו מתוך קריקטורה ישנה ומשעשעת. גם פזמון החייטים מאפשר לרגע להשתחרר מהסיפור המרכזי.

אחרי תפקידו האחרון כאלכסנדר פן בהצגה "היה או לא היה", יחזקאל לזרוב מצליח שוב להביא לבמה דמות שלמה ומורכבת, וגם פה הוא שובה לב. הוא מדבר את הטקסט ולא משחק אותו ויש בזה משהו מרענן. גם בכוריאוגרפיה שיצר יש משהו מהטבעיות הזו שבא הוא נע על הבמה.

"ינטל" היא הפקה מרגשת ומעוררת כבוד, לא רק כיוון שמדובר במחזה שעד היום טרם הועלה בפורמט שכזה ומכאן חדשנותו, אלא גם כיוון שכיצירה תיאטרונית מוזיקלית, הוא מצליח לייצר הומוגניות מושלמת בין כל חלקיו. מעטים הם המחזות המוזיקליים שהועלו בישראל שהצליחו לעשות זאת.