שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמו סיפור של נבוקוב
    החודש צפוי לצאת לאור "The Original of Laura", הרומן הבלתי גמור של ולדימיר נבוקוב, אחרי ששלושה עשורים היה מוטמן בכספת, עד שבנו של הסופר החליט לצאת נגד צוואת אביו. שירי לב-ארי על הסיפור שמאחורי הסיפור

    הרבה שנים לקח לדמיטרי נבוקוב להחליט אם הוא הולך לפרסם את "The Original of Laura", הרומן המדובר של אביו ולדימיר נבוקוב, או למלא את בקשתו האחרונה של הסופר ולהעלות באש את כתב היד. האב לא הספיק לסיים אותו, והבין לפני מותו שהיצירה אינה שלמה.

     

    הוא הורה לאשתו ורה להשמיד את כתב היד אחרי מותו. אבל ורה לא מיהרה למלא את הבקשה, היא הלכה לעולמה ב-1992, והשאירה לבנה דמיטרי את ההחלטה הקשה. במשך לא מעט שנים איים הבן למלא את הצוואה ולשרוף את כתב היד, למורת רוחם של חוקרי הספרות ומעריצי נבוקוב.


    אחרי מותי, תעלו את כתב היד באש. נבוקוב (צילום: GettyImage)

     

    ההתלבטות של דמיטרי היתה קשה ומשכה אליה את כלי התקשורת ואת העולם הספרותי במשך שלושה עשורים, מאז מותו של נבוקוב ב-1977. במשך כל הזמן הזה הוחזק כתב היד הסודי בכספת בבנק שווייצרי – 138 כרטיסיות כתובות בעיפרון בכתב ידו של הסופר.

     

    דמיטרי נבוקוב, בן 74, טיפוס נבוקובי בזכות עצמו, היה בעברו זמר אופרה, נהג מרוצים, מתרגם ועורך העיזבון של אביו. הוא תיעתע בכלי התקשורת במשך לא מעט זמן. הוא סיפר שקרא את כתב היד וחשב שהוא מקורי ומבריק, ואף רמז כי מבחינת מסריו המיניים הוא נועז אפילו יותר מ"לוליטה".

     

    לפני שנה וחצי הוא החליט - הספר יפורסם ויהי מה; מילן קונדרה קרא לזה פעם "צוואות נבגדות", והתכוון לסיפורם של פרנץ קפקא ומקס ברוד. בכל אופן, ב-17.11.2009 זה יקרה - 32 שנים אחרי מותו, יתפרסם ספר חדש של נבוקוב. 

     

    ספרים ופרפרים

    ולדימיר נבוקוב נחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה ה-20. עם ספריו שראו אור בעברית נמנים "לוליטה", "הזמנה לגרדום", "ההגנה של לוז'ין","פנין", "תפארת" ועוד. הוא נולד ב-1899 בסנט פטרסבורג. ב-1919 עזב את רוסיה וסיים את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' ב-1922.

     

    הוא חי תקופות מסוימות בברלין ובפאריס, וב-1940 היגר לארצות הברית והתאזרח שם. נבוקוב לימד ספרות רוסית ואירופית באוניברסיטאות שונות, ואף כיהן כאוצר במדור הפרפרים במוזיאון לזואולוגיה של הרווארד, וגם פירסם מחקרים רבים בתחום זה.

     

    מ-1960 ועד מותו ב-1977 חי נבוקוב עם אשתו בשווייץ. הוא פירסם בחייו 16 רומנים, שמונה קובצי סיפורים, שבעה קובצי שירים, קובץ מסות, ספר זיכרונות, שבעה מחזות ותרגומים רבים (המפורסם בהם הוא תרגום לאנגלית של "יבגני אונייגין" לפושקין).

     

    אבל את הפרסום העולמי קיבל בזכות הרומן השערורייתי "לוליטה", שעורר סערה ציבורית בשל מערכת היחסים המתוארת בו, בין גבר בשנות ה-30 לחייו המתאהב בילדה בת 12. עם זאת אי אפשר היה להתעלם מכך שמדובר ביצירה ספרותית מופתית.

     

    על כרטיסיות במלון שוויצרי

    את הספר הלא גמור "The Original of Laura", כמו כמה מהיצירות הגדולות שקדמו לו, כתב בדירתו במלון מונטרו פאלאס שבשווייץ. בוקר אחד ב-1960 נכנס נבוקוב למלון כאורח, עם אשתו היהודייה ורה לבית סלונים, כשהוא שבע שערוריות ומשופע בכסף שהניב לו "לוליטה", ונשאר שם עד מותו, שנגרם ככל הנראה מסיבוכי שפעת ומזיהום.


    בא למלון כאורח, נותר שם עד מותו

     

    הדרך המועדפת על נבוקוב לכתוב את ספריו, כאמור, היתה בכתב יד בעיפרון על גבי כרטיסיות. כל כרטיסיה מילא בעלילה ובדיאלוגים, ולבסוף אסף וארגן אותן לכדי רומן. "האוריגינל של לאורה" עוסק באישה יפה ומבטיחה, פלורה לאנסקאיה, שנשואה נישואים לא מאושרים לבעלה השמן והמורבידי פיליפ ויילד. אבל הנושא המרכזי בספר הוא המוות ומה שחבוי תחתיו. .

     

    ב-1977, אחרי שנודע על מחלתו של נבוקוב, ביקש העיתונאי הרברט מיטגנג מה"ניו יורק טיימס" להיפגש עם הסופר, נסע לשווייץ, ודיווח בזמנו ששם הרומן בכתובים של נבוקוב הוא "Tool". מיטגנג גילה שכאשר נבוקוב רק החל לכתוב את הרומן הזה במחברתו ב-1974 הוא קרא לו "Dying Is Fun" (למות זה כיף), ואחר כך שינה את שמו ל "The Opposite of Laura ורק לבסוף קבע את שמו " The Original of Laura.

     

    יש שחשדו אז כי נבוקוב – סופר נערץ ברחבי העולם – מתכוון להתגרות בקוראיו האדוקים, ולעורר מחדש את סקרנותם באמצעות יצירת המסתורין סביב הרומן הזה, אבל נבוקוב הכחיש בתוקף.

     

    מיטגנג הוסיף כי נבוקוב נראה לו מבוגר אבל בריא למדי. אבל כשהבי-בי-סי צילמו אותו לסרט אודותיו באביב 1977, הוא כבר נראה חולה מאוד. ככל שמצבו הבריאותי הידרדר, עבד נבוקוב קשה יותר כדי לסיים את הרומן הזה, שחי בדמיונו שעות נוספות. לבסוף הכיר בכך שלא יוכל לסיימו בכתב, ומכיוון שכתב היד היה רחוק משלמות בעיניו, ביקש מאשתו שתשמיד את כתב היד אחרי מותו.

     

    לפני קרוב לעשר שנים הומרו כמה מהכרטיסיות הידועות של הרומן ל-76 עמודים מודפסים, על ידי מנהלי העיזבון

    של נבוקוב. בני המשפחה שקראו את החומר סברו שהוא עדיין גולמי. אבל בשלב זה היה בנו של הסופר, דמיטרי נבוקוב, כבר בן יותר מ-70, בריאותו החלה להידרדר ודרשה טיפול רפואי יקר למדי. במלים אחרות, הוא נזקק לכסף.

     

    ואז ב-2005 אירע דבר נוסף: העיתונאי הניו יורקי רון רוזנבאום כתב טור אישי שקרא לדמיטרי לא לשרוף את לאורה. רוזבנאום יצר קשר עם דמיטרי, וכנראה גם קרא חלק מכתב היד. האם מדובר ביצירת מופת? לא ברור. גם לרוזבנאום קשה להגיד.

     

    בכל מקרה נראה שרק סופר כמו נבוקוב, בעל הנפש הרוסית הסוערת, יכול לחולל סערה גם 30 שנה אחרי מותו. עכשיו אפשר להבין מדוע קרא לרומן האחרון שלו "למות זה כיף". זה לא עניין פשוט בשביל סופר להמשיך ולעורר עניין גם מתוך הקבר.

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים