למה אנחנו אוהבים את הגרמנים

יורופופ, רעש ואלקטרוניקה חלוצית - תגידו מה שתגידו על העם הגרמני אבל מוזיקה הם יודעים לעשות. לכבוד חגיגות 20 השנה לנפילת חומת ברלין, החליט ערוץ התרבות של ynet להוריד את הכובע והשלייקס ולעשות כבוד למוזיקה שעשתה לו נעים, מייד אין דויטשלנד.

השיר "Big In Japan" נחרת בתודעה שלי ב-1984, באמצעות קלטת TDK שהביא אח גדול של חבר, מאלו "המבינים במוזיקה". זו לא היתה בשורה חדשה, או משהו שכמותו לא נשמע קודם, אבל משהו בשיר פשוט גרם לאוזניים לא להרפות, ולטחון את הקלטת עד שהסליל יצא מתוכה בצליל בולדוזרי מעורר אימה.

אחר כך בא האלבום "Forever Young", שהיה עוד אלבום אייטיז קליט, איכותי, כובש, מלא סינת'י ותום ואיזו ארומה עתידנית, וקיבע את אלפאוויל בתור חבורת פופ לגיטימית, בניגוד לכל מיני חבורות או יחידים שקצת התביישת להודות שאתה אוהב; אלפאוויל נראו טוב, נשמעו טוב, והרגישו טוב, בין בוי ג'ורג' למייקל ג'קסון.

אחר כך באו אלבומים אחרים. השני של אלפאוויל, כפי שקרה לרוב להקות האייטיז, היה כבר פחות טוב. אחר כך ערסים אימצו את "Sounds Like A Melody" וסוברואים עם פרוות שש בש ואורות סגולים בתחת שעטו בחלונות פתוחים ברחובות. זו היתה הקבורה הרשמית.

אחרי זה באה השיכחה. לאחר מכן, באמצעות אי אלו "ערבי חזרה לאייטיז", ושדרנים שלא התאוששו מהעשור הזה בכל הרמות, אלפאוויל התקמבקה לתוך מחזור הדם. באותם שירים, כמובן. פתאום משהו נפתח מחדש. זיכרונות, געגועים ואיזו אווירת אלקטרו השוררת בכל. לא היה מנוס - ללכת להוריד קבצים. ללכת עד הסוף עם הפתטיות שלך, אבל עם רצועת בונוס - השיר הראשון "A Victory Of Love": פשוט שיר מעולה, על זמני, אידיוטי ונפלא. היום אתה שומע אותו באוטו בחלונות פתוחים אבל במקום פרוות שש בש, יש לך מגבונים לחים. (עמיחי שלו)

1974 היתה שנה לא רעה למוזיקה. להקת אבבא זכתה באירוויזיון עם "ווטרלו", הקנדי טרי ג'קס הקליט את "Seasons in the Sun" (הלהיט היחיד בקריירה המוזיקלית שלו) ואלטון ג'ון הגיע למקום ה-11 בלבד עם הגירסה המקורית של "Candle in the Wind".

אבל אירוע נוסף שהתרחש באותה שנה הוא היוולדה של להקת בוני אם. במשך כעשור, סיפקו בובי פארל, הסולן/ראפר המוטרף יליד ארובה (שבהמשך הוחלף ברג'י טסיבואי, אבל בהמשך חזר ללהקה) וחבורת הבנות הג'מייקניות שלצדו, שורה ארוכה של להיטי דיסקו, מהזן "הפופי" ביותר שרק ניתן לחשוב עליו.

בוני אם. הופעה מוחצנת וריקודים פרועים (צילום: Gettyimages)

ובכל זאת, בוני אם היתה שונה בנוף הפופ הפורח של סוף שנות ה-70. הסיבה לכך נעוצה, כנראה, באסופת הצלילים המיוחדים שהצליח לגבש המפיק הגרמני פרנק פריאן, מייסד הלהקה ומי שיצר את השירים, אל תוך העשייה המוזיקלית. אבל לא פחות חשובה היתה הופעתם המוחצנת של חברי הלהקה: החולצות חושפות החזה של פריאן, הריקודים הפרועים והלוק הכללי, שגרם לדנה אינטרנשיונל והתוכי להיראות לידם כמו תלמידי כיתה ב'.

היה שם דיסקו, באדיבותו של פריאן, היה גוספל - פרי יצירתן של הזמרות, היה סוג של ראפ עליו היה אחראי פארל, וכשהכל נארז יחד, אין פלא שהתוצאה היתה שבעה להיטים שהגיעו למקום הראשון תוך חמש שנים בלבד. ועוד אילו להיטים: "Ma Baker", "Rivers Of Babylon", "ראספוטין" וכמובן "Brown Girl In The Ring" הלא ממש פוליטיקלי-קורקט.

עם השנים נשמעו טענות על השאלות מוזיקליות כאלו ואחרות שנטל פריאן ממוזיקאים אחרים: "Rasputin" היה שילוב של שני להיטים, האחד מקרואטיה והשני מסרביה; על "Ma Baker" אמרו שהוא בכלל שיר טוניסאי במקור והיו אפילו שהרחיקו וידעו לספר ש-"Holi-Holiday" היא שורה שהושפעה מאוד מעשייתם של הביטלס.

כך או כך, עם או בלי הגניבות המוזיקליות, היצירות של בוני אם עדיין מלוות את חובבי הפופ - הטראשי, מוכרחים לומר. ואם צריך הוכחה לחייהם האלמותיים של הלהיטים הגדולים שלהם, מספיק לראות את כמות האוספים שעדיין - גם יותר מ-30 שנה אחרי - כוללים שירים שלהם, גרסאות מחודשות ורמיקסים. (עמית קוטלר)

הידעתם? גרמניה זכתה רק פעם אחת באירוויזיון! בהחלט לא משהו שהייתם מצפים ממדינה שהשתתפה בתחרות מאז שנתה הראשונה ולא דילגה על אף שנה. ועדיין, מדובר במדינה היחידה מבין ארבע המייסדות שאחרי 53 שנים מציגה רזומה כה דל. די פדיחה. אז הנה כבר סיבה להזדהות איתה: המעצמה האירופית היא בעצם סוג של לוזרית.

אבל אחוות נעבעכים היא לא הסיבה היחידה שגורמת לנו לחבב את גרמניה בסתר ליבנו. הזכייה שלה ב-1982 עם "Ein Bisschen Frieden" היפהפה של ניקול היתה אחת המוצדקות בתולדות התחרות. אמנם בגללם החמצנו הזדמנות לכבוש עם ה"הורה" ההיא, אבל הניצחון של הבחורה המתוקה עם הגיטרה היה כה סוחף שלא באמת השאיר סיכוי לאבי טולדנו. וחוץ מזה, דווקא מהגרמנים קיבלנו 12 נקודות. אז סלחנו.

אבל גם שירים אחרים ששלחה הרפובילקה שלא סיימו בטופ השאירו את חותמם לשנים רבות: "ג'ינג'ס חאן" ששדרג את הממד הויזואלי של התחרות שנים לפני הנוצות של דנה, ואיך אפשר לשכוח את שיר החנופה ששיגרה לכאן ב-1999, "מסע לירושלים", שעליו גמלנו לה בדוז פואה. אח, תראו כמה קל לרצות אותנו.

ולא פחות חשוב: דווקא בשנים שבהן חווינו מצוקה הם ידעו לעמוד לצידנו, ובזכותם נחסכה מאיתנו מבוכה שהיתה עלולה להסתיים בעריפת ראשים. לשרית חדד, למשל, הם העניקו חמש נקודות, לריטה זרקו ארבע ועל גילי וגלית הם פשוט ריחמו ובזבזו עליהם שלוש נקודות שלמות. אכן, חברים אמיתיים נבחנים בשעת משבר, והגרמנים ללא ספק עמדו במבחן בכבוד. גם אם הכל כתוצאה מרגשות אשמה היסטוריים, אולי בכל זאת לא כולם אנטישמים. (איתי קרני)

הסקורפיונז

שנות השמונים. אני מאוהבת עד מעל לראש בדניאל, שטס ערב אחד לגרמניה, השאיר אחריו אורות אדומים ולב שבור ולא חזר, בכל אופן לא אליי. זה קרה קצת אחרי שבוני טיילר רעמה על ליקוי המאורות הגדול של הלב וחיפשה נואשות גיבורים שיאירו לה את הלילה.

גם ישראל נזקקה לגיבורים. האינתיפאדה הראשונה, אשר החלה בתאונת דרכים שהפכה להפגנה אלימה, סימנה תחילתו של שינוי, שאז עוד לא היה לנו מושג לאיזו מערבולת הוא יסחוב אותנו. שנתיים אחר כך, בנובמבר 1989, החליטה ההנהגה הקומוניסטית של מזרח ברלין לאפשר לאזרחיה לעבור ללא הגבלה אל מערב העיר. החומה נפלה וכמו קוביות דומינו, נפלו בזו אחר זו גם חומות ההפרדה שיצר מסך הברזל.

זו היתה שעתה היפה של להקת הסקורפיונס, שעד אז, למרות הייחוס המטאליסטי, נגעה בעיקר איפה שכואב לטינאייג'רית כמוני, עם לב שבור ויצר הרס עצמי מפותח. הבלאדות המלודיות שלהם, כמו “Still Loving You” חרקו במערכת ועצבנו את השכנים. שנה לפני נפילת החומה בברלין, הופיעה הלהקה הגרמנית במוסקבה ועשתה כותרות. זו היתה הפעם השנייה שלהקה מערבית הופיעה בברית המועצות שמאחורי מסך הברזל. הגוש המזרחי הלך ונסדק. אמריקה הלכה והתחזקה. זו היתה תקופה שבה אמנות לא נזקקה לטיפולים תרפויטים ארוכי טווח אלא הגיבה מיד, חזק וברור.  

גם תגובתה של להקת הסקורפיונס לשינויים היתה מיידית. “Wind Of Change” היה בדיוק מה שהעולם חיכה לו. קלאוס מיינה כתב אותו בעקבות הביקור במוסקבה, שנה קודם לכן. כשהאלבום "Crazy World”, אשר בו מופיע השיר, הגיח מבית היולדות של עולם המוזיקה, הוא פגש שם בחוץ עולם חדש שחיכה לו וחגג ביחד איתו את מחיקת הגבולות והחופש שרבים כל כך ייחלו לו.

בשיר הזה, שבוצע והוקלט על ידי הלהקה שנים אחר כך גם ברוסית ובספרדית, מתחבאות בין השורות לא מעט מנקודות השפל ומכאוביה של המאה ה-20. למרות השנים שמכסות אותנו בשכבות של ציניות, קשה שלא להתרגש כשקלאוס מיינה שר על קסם הרגע באותו לילה מפואר שבו ילדי המחר יכלו סופסוף לחלום על רוחות של שינוי. (מרב יודילוביץ')

קראפטוורק

תחילת שנות ה-90, שנים אחרונות בבית הספר היסודי. עם הגעת הטלוויזיה בכבלים לפרברי רחובות המנומנמים, נכנסה לחיינו גם רשת MTV. את החיפוש הנואש אחר תחנת רדיו עם טעם מוזיקלי משובח החליפו שעות על גבי שעות של צריכת קליפים, רובם של להיטי יורוטראש או המנוני גראנג'.

אך מתישהו במהלך אותן שעות מבוזבזות, נחשפתי לאחד הקליפים התמוהים והביזאריים ביותר אי פעם: ארבעה בחורים גרמנים בחולצות כתומות ותסרוקות מאובנות שמנגנים בתנועות קפואות. מדי פעם הם חוצים את המסך משמאל לימין ולהיפך, בצעדה צבאית מסונכרנת ושרים גיבוב מילים מטופש ("We are programmed just to do, anything you want us to") על רקע צפצופי מחשב פרימיטיביים ומטרידים.

זה אולי נשמע נורא, אבל "The Robots" של קראפטוורק סחף אותי כבר בהאזנה ראשונה. הצפצופים אולי היו מגוחכים, אבל התלכדו לכדי הרמוניה מושלמת וגם בקליפ המגוחך למראה היה ללא ספק משהו מהפנט. ולחשוב שאת כל זה עשו החבר'ה מדיסלדורף כמעט 15 שנים קודם לכן, ב-1978.

קראפטוורק. עיצבו את המוזיקה האלקטרונית לדורותיה 

הסופרלטיב השחוק "הקדימו את זמנם" הוצמד בשנים האחרונות לאמנים רבים מספור, עד שאיבד כל זכר ממשמעותו המקורית. אבל כשזה מגיע לקראפטוורק, נדמה שהתארים הללו רק ממעיטים בערכו של ההרכב, שלא רק השפיע על אינספור אמנים, אלא במידה רבה אף עיצב את המוזיקה האלקטרונית לדורותיה, מימי הניו-ווייב של שנות ה-80 ועד להקות האלקטרוקלאש של תחילת העשור הנוכחי.

ובאמת, גם היום יש משהו מהפנט וממכר במוזיקה של קראפטוורק, משהו על-זמני שישמור לה מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה המוזיקלית זמן רב אחרי שלהקות רוק חלוציות-לכאורה יישכחו. בין אם אלה הצפצופים החינניים של "Pocket Calculator" ו-"It's More Fun to Compute", המלודיות הקליטות של להיטים כמו "The Model" ו-"Computer Love" או הקליפים הביזאריים בעלי הסגנון שהפך לסימן היכר. קראפטוורק, אם תרצו, הם הביטלס של המוזיקה האלקטרונית. כלומר, כמו הביטלס, רק מוכשרים יותר. (דרור עמיר)

ננה

האמריקאים, שאף פעם לא ממש היו סבלניים לשירים שאינם באמריקאית, עשו מעשה בשנת 1984, כשהעדיפו להשמיע להיט בגרמנית על פני הגירסה האנגלית שלו. "99Luftballons", מיני שיר-מחאה שהקליטו הזמרת הגרמניה ננה ולהקתה, הגיע למקום השני בארצות הברית ונמכר בחצי מיליון עותקים, בעוד "99Red Balloons",התרגום הידידותי יותר למשתמש היאנקי, נותר באבק. 

השיר, המספר על מלחמת עולמות שפורצת בגלל קבוצת בלונים תועים, נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, קרלו קארגז, בהשראת מופע של ה"רולינג סטונז" בברלין. הגיטריסט צפה בעשרות הבלונים ששחררה הלהקה לאוויר, ופינטז מה היה קורה לו היו עפים ברוח אל חומת ברלין ומעבר לה.

ננה. לא בתמונה: בתי השחי (צילום: Gettyimages) 

העולם המערבי, שצפה בדאגה בחזית הפוליטית ההולכת ומתחממת (ככל שמלחמה קרה יכולה להתחמם) בין שני הגושים, הצביע בארנקים והפך את השיר ללהיט, משווייץ ועד אוסטרליה. ועדיין, היו רבים אחרים שהתעניינו פחות בשיר ויותר בעובדה שננה, כמו רוב אחיותיה הגרמניות, שמרה על בתי שחי לא מגולחים, אותם חשפה בגאון בהופעות.

מגזין "בראבו"

ילדי הפופ של הניינטיז לא יבינו זאת לעולם, אבל מי שהתבגר בעשור שלפני כן, וחי על דיאטת וידאו רזה שכללה במקרה הטוב שניים-שלושה קליפים לפני החדשות בערבית, היה מוציא את מיטב שקליו על המגזין הפופ הגרמני "בראבו". "בראבו" כלל כתבות וראיונות עם כוכבי הפופ הגדולים של התקופה. נכון, לא הבנו אף מילה, אבל מורטן הארקט זה מורטן הארקט בכל שפה. צבעוני יותר מ"מעריב לנוער" ומצ'פר יותר מ"סמאש היטס" (יו, מדבקות!), "בראבו" העניק לנו הצצה לעולם שבו נועלים ריבוק, לא גלי.

הבעיה היא שמערכת המגזין הגרמני לא ממש ידעה למנן את תמונות השער שלה. כך התפרסמו, במרווח של פחות מחודש, שלושה שערים של פטריק סוויזי זצ"ל, או שתיים של אנדרה אגאסי. ובכלל, מי אלה בוני ביאנקו, פייר קוסו או אוטו וואלקס? לא משנה, כל עוד יצורף לגליון "סופר-פלאקט" של הפט שופ בויז (אילת יגיל)

רעש בגרמניה

המון אמנים גרמניים חדרו בשלושת העשורים האחרונים לתוך העולם החשוך של המטאל והטביעו את חותמם. "ראמשטיין", "קרייטור", "בליינד גארדיאן", "קאליבן" "אדגיי" ו-"U.D.O" הם רק חלק מהשמות שנכללים בשיחות שגרתיות של מטאליסטים למיניהם. אבל מה שמרשים הרבה יותר מיצוא אמני המטאל מגרמניה היא קבלת הפנים הענקית והחמה לה זכה אצלה הז'אנר.

מזה 20 שנה מתנהל בגרמניה בכל קיץ פסטיבל "וואקן", פסטיבל המטאל הגדול ביותר, שמביא אליו עשרות אלפי אוהדים מכל העולם. אבל "וואקן" המסורתי הוא רק בורג קטן במערך. במהלך שאר השנה, תוכלו למצוא בגרמניה לא פחות מ-30 פסטיבלי מטאל, חלקם תחת כיפת השמיים וחלקם במקומות סגורים. ביום-יום, בפינת המגזינים בחנויות וגם בסופרמרקטים הקטנים, תמצאו כמה וכמה מגזינים שבועיים המוקדשים לסגנון הכבד.

בעשור האחרון החלה גרמניה לתחזק את אחד משוקי המטאל הגדולים בעולם. אם אתם חובבי הז'אנר ועדיין לא יצא לכם לבקר באחד הפסטיבלים הגרמניים, ההמלצה החמה היא שתתחילו לעשות תוכניות לשנה הבאה כדי לחוות את האהבה הגדולה ששוררת שם. גם כשלא תתרוצצו בין הופעה להופעה, וסתם תהלכו ברחובות, תרגישו בכפות הרגליים את הגיטרות ששתולות שם עמוק באדמה. (אור ברנע)

ולמה אתם אוהבים את הגרמנים? טקבקו במרץ!