האבות של היום: מבשלים, מסרקים ורוקדים

האבות הצעירים של היום, שונים לחלטין מאלה של פעם.

בשערי הגן בשעה 16:00 מצטופפים אבות שקיצרו את יום עבודתם ומתחילים גם הם את המשמרת השניה של אחר הצהרים עם הילדים – הם מסיעים לחוגים, הם יושבים עם הילד בשיעורי הוראה מתקנת, הם עושים קוקיות ומעמידים סיר מרק למחר. הם פעילים ומעורבים בחיי הילדים באופן איכותי וכמותי. הם קוראים על הורות, חושבים על הורות ורוצים ללמוד ולהתפתח כאבות.

ובכל זאת, כשאתה מדמיין את רפרטואר הבילויים של אב עם בנו אתה מדמיין: אבא שמאמן את בנו בכדורגל, מעיף איתו עפיפון, מלמד אותו לנפנף מעל הקבב בתנוחה קדמונית, אבל אתה לא מדמיין אותו רוקד עם הילד.

ובדיוק באמצעות הדימוי המיוחד הזה, בוחר איציק וינגרטן, המחזאי של "לרקוד עם אבא" - לספר סיפור אנושי, מרגש, זר אבל מוכר לכולנו, על קשר מיוחד בין אב לבן. על ילדוּת, על התבגרות כואבת, על אבהוּת - על אנושיות.

מרגש עד דמעות

ההצגה "לרקוד עם אבא", היא מונודרמה, שעולה בימים אלה בעיבוד מחודש בתיאטרון המדיטק, בבימוי של משה קפטן ובביצוע זהר שטראוס.

את ההצגה המקורית, שנכתבה, בוימה ושוחקה ע"י וינגרטן עצמו, ראיתי לפני 16 שנה במרתף של "הבימה". קצת אחרי שקטפה את הפרס הראשון בתיאטרונטו. הייתי אז סטודנטית צעירה לתיאטרון, עשיתי את הצעדים הראשונים שלי של יציאה אמיתית מקן ההורים ושל חיים בוגרים עצמאיים בעיר הגדולה. ההצגה, והמחזה המופלא, ריגשו אותי עד דמעות. הייתי אז על התפר שבין ילדה לאישה, והזדהיתי עם הילד הרגיש, מלא הפחדים, שצריך לצאת לעולם, וללמוד להסתדר בלי אבא.

"לרקוד עם אבא" הוא מונולוג של ילד, על יחסיו עם אביו. הילד הוא ילד אחר, הוא מתואר כילד כבד, רגיש ומסורבל, ילד שמבוהל מהעולם, שהקצב הפנימי שלו שונה מזה שבחוץ. הוא חי עם אביו הרקדן, שהוליד אותו בגיל צעיר ונשאר לגדל אותו לבד, וכפי שהמחזה מגדיר: "כשנולדתי, אבא היה מאוד צעיר, גם אמא. היא לא יכלה לגדל ילד, בעיקר לא ילד כבד כל כך. אז היא נסע לארץ אחרת".

מעט מילים שאומרות כל כך הרבה.

ההצגה נוגעת בהתפתחות הכפולה הזו של אב ובנו ובמסע הגדילה שלהם יחד. באחד הקטעים הנפלאים בהצגה, הבן מתבונן בריקוד החדש שאביו רוקד ואומר:

"הריקוד הזה כאילו נרקד מעצמו. ואבא התישב לידי ואמר: זה נפלא מה שאמרת. נרקד מעצמו. יש ריקודים שחייבים להירקד לפעמים. הם נמצאים בגוף הרבה זמן ובסוף הם נרקדים מעצמם. לפעמים הם מחכים בגוף אפילו שנים, ולפעמים אפילו איש אחר רוקד אותם. ריקוד שצריך להירקד לא הולך לאיבוד, אני באמת מאמין שזה ככה, אבא אמר. כמו פסלים שנמצאים בסלע והפסל רק משחרר אותם, או שירים שמישהו בא ופותח להם שער שיעופו מהכלוב".

רגיש, פיוטי וחכם

ואני חושבת על מלאכת ההורות בהקשר הזה, שגם אנחנו ההורים, כמו הפסל הזה שרק עוזר לפסל שחבוי בתוך גוש האבן להתגלות. הרי מה אנחנו רוצים בכל מאודנו עבור ילדינו? שימצאו את הקול הפנימי שלהם, שידעו לרקוד את הריקוד הפנימי האמיתי שלהם, זה שחייב להירקד.

• שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית ויוצרת בתיאטרון הילדים ("מותק", "מכונת הצחוק המופלאה"), מנחה סדנאות טיפול באמצעות יצירה למבוגרים.