שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: רוני יאיר

    האבות של היום: מבשלים, מסרקים ורוקדים

    הם מגיעים ב-16:00 לגן, מסיעים לחוגים, עושים קוקיות ומעמידים סיר למרק. האבות של היום הם לא האבות של פעם. שירלי יובל-יאיר צפתה בהצגת הילדים "לרקוד עם אבא" ועברה חוויה מרגשת ומטלטלת

    האבות הצעירים של היום, שונים לחלטין מאלה של פעם.

     

    בשערי הגן בשעה 16:00 מצטופפים אבות שקיצרו את יום עבודתם ומתחילים גם הם את המשמרת השניה של אחר הצהרים עם הילדים – הם מסיעים לחוגים, הם יושבים עם הילד בשיעורי הוראה מתקנת, הם עושים קוקיות ומעמידים סיר מרק למחר. הם פעילים ומעורבים בחיי הילדים באופן איכותי וכמותי. הם קוראים על הורות, חושבים על הורות ורוצים ללמוד ולהתפתח כאבות.

     

    ובכל זאת, כשאתה מדמיין את רפרטואר הבילויים של אב עם בנו אתה מדמיין: אבא שמאמן את בנו בכדורגל, מעיף איתו עפיפון, מלמד אותו לנפנף מעל הקבב בתנוחה קדמונית, אבל אתה לא מדמיין אותו רוקד עם הילד.

     

    ובדיוק באמצעות הדימוי המיוחד הזה, בוחר איציק וינגרטן, המחזאי של "לרקוד עם אבא" - לספר סיפור אנושי, מרגש, זר אבל מוכר לכולנו, על קשר מיוחד בין אב לבן. על ילדוּת, על התבגרות כואבת, על אבהוּת - על אנושיות.

     

    מרגש עד דמעות

    ההצגה "לרקוד עם אבא", היא מונודרמה, שעולה בימים אלה בעיבוד מחודש בתיאטרון המדיטק, בבימוי של משה קפטן ובביצוע זהר שטראוס.

     

    את ההצגה המקורית, שנכתבה, בוימה ושוחקה ע"י וינגרטן עצמו, ראיתי לפני 16 שנה במרתף של "הבימה". קצת אחרי שקטפה את הפרס הראשון בתיאטרונטו. הייתי אז סטודנטית צעירה לתיאטרון, עשיתי את הצעדים הראשונים שלי של יציאה אמיתית מקן ההורים ושל חיים בוגרים עצמאיים בעיר הגדולה. ההצגה, והמחזה המופלא, ריגשו אותי עד דמעות. הייתי אז על התפר שבין ילדה לאישה, והזדהיתי עם הילד הרגיש, מלא הפחדים, שצריך לצאת לעולם, וללמוד להסתדר בלי אבא.

     

    עכשיו, 16 שנה אחרי, ראיתי שוב את ההצגה, בגירסתה המדיטקית, משובחת ומרגשת, והפעם, ממרחק 16 שנה ועם שלושה ילדים, ראיתי את ההצגה דרך עיני האב, וחשבתי הרבה על התפקיד המופלא והקשה הזה שלנו ההורים, על הרצון שלנו לגדל את ילדינו ולהכשיר אותם להיות עצמאיים וחזקים, ובו בעת, הצורך העז להגן עליהם, לשמור אותם קרוב, לחצוץ בינם לבין הקור, האטימות, הרוע, שלפעמים יפגשו שם בחוץ.

     

    "לרקוד עם אבא" הוא מונולוג של ילד, על יחסיו עם אביו. הילד הוא ילד אחר, הוא מתואר כילד כבד, רגיש ומסורבל, ילד שמבוהל מהעולם, שהקצב הפנימי שלו שונה מזה שבחוץ. הוא חי עם אביו הרקדן, שהוליד אותו בגיל צעיר ונשאר לגדל אותו לבד, וכפי שהמחזה מגדיר: "כשנולדתי, אבא היה מאוד צעיר, גם אמא. היא לא יכלה לגדל ילד, בעיקר לא ילד כבד כל כך. אז היא נסע לארץ אחרת".

     

    מעט מילים שאומרות כל כך הרבה.

     

    האב מגדל אותו בהמון אהבה, ורגישות. יש ביניהם דיאלוג מתמיד של מילים ושל מגע. הם רוקדים ביחד, במובן המטאפורי וגם המילולי. זה סיפור על אבא שמתעקש על הקשר ועל המגע עם הבן שלו, שמתעקש לחדור פנימה וגם להוציא את בנו מהבועה. הוא מנסה להדריך אותו איך להתמודד עם העולם שבחוץ, שיש בו כל כך הרבה איום. והוא גם לומד ממנו בלי סוף.

     

    שוב ושוב אני חושבת על משפט נפלא שכתב הפסיכיאטר לנג: "נהוג לחשוב שילד זקוק למבוגר לידו כדי להתפתח, אבל גם ההיפך נכון, גם מבוגר צריך ילד לידו כדי להתפתח".

     

    ההצגה נוגעת בהתפתחות הכפולה הזו של אב ובנו ובמסע הגדילה שלהם יחד. באחד הקטעים הנפלאים בהצגה, הבן מתבונן בריקוד החדש שאביו רוקד ואומר:

     

    "הריקוד הזה כאילו נרקד מעצמו. ואבא התישב לידי ואמר: זה נפלא מה שאמרת. נרקד מעצמו. יש ריקודים שחייבים להירקד לפעמים. הם נמצאים בגוף הרבה זמן ובסוף הם נרקדים מעצמם. לפעמים הם מחכים בגוף אפילו שנים, ולפעמים אפילו איש אחר רוקד אותם. ריקוד שצריך להירקד לא הולך לאיבוד, אני באמת מאמין שזה ככה, אבא אמר. כמו פסלים שנמצאים בסלע והפסל רק משחרר אותם, או שירים שמישהו בא ופותח להם שער שיעופו מהכלוב".

     

    רגיש, פיוטי וחכם

    ואני חושבת על מלאכת ההורות בהקשר הזה, שגם אנחנו ההורים, כמו הפסל הזה שרק עוזר לפסל שחבוי בתוך גוש האבן להתגלות. הרי מה אנחנו רוצים בכל מאודנו עבור ילדינו? שימצאו את הקול הפנימי שלהם, שידעו לרקוד את הריקוד הפנימי האמיתי שלהם, זה שחייב להירקד.

     

    הצפיייה בהצגה "לרקוד עם אבא" במדיטק היא חוויה מרגשת ומטלטלת. זה תיאטרון משובח, שילוב של חומרים מצויינים שמתרכבים יחד - של המחזה הנפלא, בעיני, מהיפים שנכתבו, על יחסי אב ובן, של בימוי רגיש, פיוטי וחכם, שנותן כבוד למילים, ולסיפור האינטימי והכל כך אנושי, ולא מתפתה להעמיס באמצעים חזותיים וקישוטיים. ומשחקו של זהר שטראוס – חודר אל הלב, מרגש ומשכנע.

     

    ההצגה מיועדת לילדים הגדולים יותר, מגילאי 9, 10 ומעלה. אלה שהם בדיוק באמצע, כבר לא קטנטנים, אבל עוד לא מבוגרים של ממש. ילדים שכבר יכולים להתמודד עם נושאים מורכבים, עם במה של שחקן אחד, עם סיפור שיש בו הכל: גם חמלה וגם אכזריות, גם גורל קשה, אבל גם יכולת התמודדות מופלאה של הדמויות עם מצבן הקיומי.

     

    דווקא כשהילדים מגיעים לגיל הביניים הזה, אנחנו נוטים להתייאש ולוותר על תפקידנו כספקים או מכוונים של עולמם התרבותי. מובסים ע"י ערוצי הטלוויזיה, אנחנו מפסיקים לקחת את הילדים לתיאטרון וזה כל כך חבל. ההצגה "לרקוד עם אבא" היא הזדמנות נהדרת לחוויה שמתאימה לילדים הגדולים יותר, יחד עם הוריהם. אל תוותרו עליה.

     

    זו הצגה על אנושיות במובנה הרחב, על מה שאנושי ועל מה שלא. דרך התגובות של דמויות המשנה בעלילה מתגלית תמונה שלמה של קהילה, אנשים שונים מגיבים ל"חריגות", ה"אחרות", של הילד ושל אביו באופנים שונים וחושפים כך את פניהם.

     

    זו הצגה על קירבה ואינטימיות בין הורה לילד והיא מאפשרת לנו הצופים ליצור רגעים של אינטימיות עם ילדינו, כי חווינו איתם יחד חוויה משמעותית.

     

    בדימיוני אני רואה צמדים של אבות ובנים באים יחד להצגה, בשבת או סתם ביום חול אחה"צ. באים לזמן איכות של אבא ובן. חווים את ההצגה יחד ואח"כ ממשיכים, להליכה משותפת או לבית קפה או לסנפלינג, לא משנה מה, העיקר שתהיה סיטואציה שתאפשר לדבר, להתקרב.

     

    מופרך? הגזמתי? עם כל הכבוד לאבהות המתחדשת, שיחות נפש זה עדין לא בלקסיקון? לא יודעת... אולי.

     

    • שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית, מוזיקאית ויוצרת בתיאטרון הילדים ("מותק", "מכונת הצחוק המופלאה"), מנחה סדנאות טיפול באמצעות יצירה למבוגרים. 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים