תנו לו לבדר אתכם

בקאמבקים, יש משהו שתמיד מריח מייאוש. אולי זו עצם ההגדרה, "קאמבק", שמעוררת באופן אוטומטי אסוציאציות של מישהו שכבר היה כאן, פישל, נעלם ועכשיו מנסה להתניע מחדש את המנוע החורק של הקריירה המתה שלו, הרבה אחרי שכולנו עברנו לנסוע בדרכים חדשות.

אולי זה ניסיון העבר, שכבר לימד אותנו היטב שרוב הקאמבקים מסתכמים בכישלון צורב במקרה הרע, או, במקרה הטוב, בתוצר שמחוויר מול הקריירה הנשכחת ההיא שאבד לה הסיכוי לקום לתחייה. אבל יש גם מקרים חריגים, של אמנים שמצליחים לעשות רנסנס לתהילת העבר שלהם. לפעמים זה עניין של מזל, אבל בדרך כלל מדובר במשוואה פשוטה של כישרון, כריזמה, טיימינג מדויק ובעיקר עבודה קשה וטובה.

וויליאמס. קאמבק חריג (צילום: רויטרס)

רובי וויליאמס הוא כנראה אחד מהמקרים הנדירים האלה. שלוש שנים עברו מאז הפעם האחרונה ששמענו ממנו, כששחרר את אלבום הסולו השביעי שלו, "RudeBox", שקצת התרחק מסגנון הפופ המוכר שלו ודילג למחוזות הדאנס-אלקטרו.

למרות שהמכירות היו לא רעות בכלל - פעמיים פלטינה ומקום ראשון במצעדים באירופה - הצהובון הבריטי "סאן" כינה את השיר שעל שמו נקרא האלבום כ"שיר הפופ הגרוע ביותר בכל הזמנים" והאלבום הגיע רק למקום הרביעי במצעד המכירות הבריטי.

וויליאמס לקח את זה קשה. ייתכן שהיה לזה קשר גם לעובדה שבאותה תקופה הוא היה מכור לכל מיני כדורי מרץ ותרופות אחרות, עישן חשיש על בסיס יומי, העלה כמות נכבדת של קילוגרמים, טיפח זקן בשיק הומלסי ובאופן כללי נראה כמו תאונה אנושית מצערת.

למרות שהסינגל האחרון ששוחרר מתוך האלבום, "She's Madonna", שיצא במרץ 2007, הצליח להפוך ללהיט יחסי, וויליאמס המובס התפוגג, הסתגר באחוזה המפוארת שלו בפאתי בוורלי הילס וסירב להעניק ראיונות לתקשורת.

כבר היה בדרך לקבר

הבריטים כבר היו מוכנים לקבור את מלך הפופ המקומי שלהם, או לפחות אחד מהטוענים לכתר, שמכר למעלה מ-55 מיליון עותקים ברחבי העולם ומטפח בבית אוסף של כ-15 פסלונים של פרסי המוזיקה הבריטית (The Brit awards, שיא של שישה פסלוני ECHO (פרסי המוזיקה הגרמנית) ואינספור מועמדויות לכל הפרסים החשובים.

השמועות על אלבום חדש החלו לצוף על פני השטח כבר לפני שנתיים, והנה כעת מפציע רובי לא רק רזה, חף משער פנים מיותר ומפוכח מאי פעם, אלא גם אוחז באלבום חדש, "Reality Killed to Video star".

הטייטל העוקצני של האלבום הוא טייק אוף על שם שירם של להקת הבוגלס "Video Killed the radio star", שיצא ב-1979 תחת ידיו המיומנות של המפיק המוזיקלי טרבר הורן, אותו אחד שפיקח על הפקת האלבום הנוכחי של וויליאמס, "Reality Killed the video star", שמשיב את וויליאמס לחיקו המתקתק של הפופ. הוא צפוי להגיע לחנויות ברחבי העולם רק ביום שני הקרוב (ואלינו ב-11.11).

יוצא מהסתגרות (צילום: ג'וליאן ברוד)

הסינגל הראשון מתוכו, "Bodies", יצא כבר בתחילת אוקטובר, כבש את המקום השני במצעד המכירות הבריטי עם 89 אלף עותקים שנמכרו בשבוע הראשון והתקבל בביקורות נלהבות למדי. במגזין הבריטי הנחשב "דיגיטל ספיי" הבריטי אף הוענק לו ציון של ארבעה כוכבים (מתוך חמישה) ונכתב: "אלבום שיכול לגרום לגארי בארלו (חברו ללהקת טייק דאת - ח.ג) להוריק מקנאה... ברוך שובך, רובי, ובפעם הבאה אל תיעדר לכל כך הרבה זמן".

"האלבום הזה הוא טוב כמו כל דבר אחר שעשיתי, אם לא טוב יותר", העיד וויליאמס על עיסתו בחודש שעבר בראיון שהעניק למגזין הבריטי GQ. הראיון, שמטבע הדברים זכה גם לשער משמח שעיטר את הגיליון של נובמבר, גאל את וויליאמס מדיאטת ראיונות בת שלוש שנים (הראיון התקיים באוגוסט, מאז הוא כבר הספיק להתראיין לכלי תקשורת נוספים).

"אני יודע שאני תמיד אומר את זה, אבל ככה הרגשתי אז וככה אני מרגיש גם היום. האלבום הזה הוא קלף מנצח, הוא מדהים. והנה, שוב, כל העיניים עליי. מפחיד".

זה יכול היה להיגמר אחרת. עם קצת פחות מזל, וויליאמס, כבר בן 35, היה מצטרף לרשימת השמות שעולם המוזיקה קבר השנה - תוצאה של אורח חיים מפוקפק, שפיות מוטלת בספק וצריכה לא מבוקרת של תרופות. הוא כבר היה בדרך לשם: "על סף התקף לב, 24 שעות ממוות ממנת יתר", כפי שתיאר בתחילת אוקטובר ל"סאן".

"צרכתי קוקטיילים של ויקודין (אותה תרופה שנמצאה בגופתו של מייקל ג'קסון בכמות בלתי מבוקרת - ח.ג.), בלעתי 20 כדורי ויקודין בלילה. הייתי בדרך החוצה. ההתמכרות שלך לוקחת אותך כל כך עמוק, עד שאתה מגיע לשלב שבו לא אכפת לך אם תחיה או תמות".

באותו ראיון הוא גם הודה שצרך קוקאין, אל.אס.די, הרואין, אקסטזי וסמים אחרים בכמויות מסחריות. באלכוהול, אגב, הוא לא נגע כבר תשע שנים.

לא אוהב מכוני גמילה, לכן עדיף להיות נקי

רגע לפני שהכל התמוטט סופית, אשפז את עצמו וויליאמס במוסד גמילה, בדיוק ביום הולדתו ה-33. בתום שלושה שבועות לא פשוטים, הוא נמלט מהמקום. בראיון ל-GQ הסביר זאת בכך ש"השהות שם היתה מוזרה והמקום היה מוזר. אני לא אוהב מכוני גמילה". למרות הפרישה המוקדמת מהתהליך, הוא הצליח להישאר נקי מאז.

את התקופה הקשה ההיא הוא מייחס למסע ההופעות "Close Encounters", שליווה את האלבום "Rudebox". "פתאום מצאתי את עצמי מפתח פחד במה", הוא סיפר ל־GQ. "זה לא פשוט, לעמוד מול 80 אלף איש ולהרגיש ככה. והיה כל כך הרבה לחץ סביבי. יש אנשים שבשבילם מסע הופעות הוא דבר פשוט, בשבילי הוא אף פעם לא היה, לא יודע למה".

לוויליאמס לא חסר ניסיון במסעות על במות ברחבי העולם. הוא התחיל להתמקצע כבר בגיל שלוש, כשהשתתף בהפקות תיאטרון חובבניות והשתלט על הצגות בית הספר. אבא שלו, הקומיקאי פיטר וויליאמס, עודד אותו לתחזק את הכישרון המוזיקלי.

את הסטאז' האמיתי שלו הוא התחיל ב-1990, כשהיה בן 16, והגיע לאודישנים שערך המפיק המוזיקלי נייג'ל מרטין סמית, שהחליט להקים להקת בנים, לאור ההצלחה המטאורית של להקות מהסוג הזה בתקופה ההיא. למרות שהעיד מאוחר יותר שכטינאייג'ר הוא תיעב להקות בנים, וויליאמס הבין כבר אז שהעניין הפעוט הזה לא יעמוד בדרכו לתהילת עולם.

יחד איתו התקבלו ללהקה, שלימים קיבלה את השם טייק דאת, גם גארי בארלו, האוורד דונלד, מארק אוון וג'ייסון אורנג'. החמישייה ניפקה להיטים מסביב לשעון, הרעידה את איבריהן הפנימיים של מתבגרות ברחבי הגלובוס ומתחילת הניינטיז ועד 1995 נחשבה לאחת התופעות המוזיקליות המצליחות ביותר בעולם.

כאבי גרון עד היום

גם היום, אגב, יש כמה בחורות שעדיין כואב להן הגרון מכל הצרחות של התקופה ההיא. הלהקה מכרה באותן

השנים למעלה מ־25 מיליון אלבומים, חבריה זכו בכמה פסלונים בטקס פרסי המוזיקה הבריטית והיו בדרכם להשתלט על העולם. אבל וויליאמס, בניגוד לחבריו, היה הכל חוץ ממאושר.

כבר אז הוא סבל מהתמכרות קיצונית לאלכוהול וסמים, שגרמה לו להתנהג בפראות ולאבד שליטה בהזדמנויות לא מעטות. נטייה שהפכה לסכסוך של ממש עם אורנג', שלא סבל את ההתנהגות שלו. התקרית המפורסמת ביותר אירעה ביולי 95', כשרובי הביא את עצמו למצב קרוב למנת יתר, ערב לפני שהלהקה היתה אמורה להופיע בטקס פרסי MTV אירופה.

אבל לבעיה הכי גדולה של וויליאמס קראו דווקא גארי בארלו, מי שנחשב לסולן הלהקה ולכותב השירים שלה. וויליאמס רצה להתנסות בסגנונות מוזיקה חדשים יותר, כמו ראפ והיפ הופ, אבל אלה התנגשו עם הבלדות הנוגות של בארלו. וויליאמס המתוסכל טען שלא נותנים לו מקום להתבטא בלהקה ולתקופה מסוימת הרים ידיים ופשוט עשה מה שאמרו לו.

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס