שתף קטע נבחר

עזוב הלם קרב, ספר לי על קולנוע

שמוליק מעוז, הבמאי של "לבנון", דיבר עם המון עיתונאים על המון דברים מאז שחזר מפסטיבל ונציה עם הפרס הגדול. אז תומר קמרלינג הזמין אותו לשיחה על הדבר האחד שהוא לא התראיין עליו אצל אף אחד ובשומקום: הקטע של הבימוי

אתה תמיד יכול לדעת שראיון הולך בסדר אם יש בו לפחות רגע אחד שמלמד משהו על היושרה של המרואיין. במקרה של שמוליק מעוז, האינטגריטי שלו היה טמון מבחינתי בתשובה לשאלה איזה "לבנון" הוא היה עושה אם במקום תקציב של 1.4 מיליון דולר היו עומדים לרשותו 100 מיליון.

 

העניין עם "לבנון" - העניין שבגללו פיתיתי מלכתחילה את מעוז לשיחה על האלכימיה של הבימוי - הוא שבשורה התחתונה, כל הסרט הזה יושב על החלטת במאי אחת: להשאיר את המצלמה בתוך הטנק. להריץ כמעט 90 דקות בתוך החוויה הקלאוסטרופובית שעוברת על ארבעה שריונרים ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, בלי לתת לדמויות ולצופים לנשום אוויר נקי אפילו פעם אחת. זאת החלטה כל כך מחייבת שהיא יכולה לעשות או להרוס סרט, ועוד נדבר על הנונשלנטיות הבוטה שבה מעוז לקח אותה, אבל כרגע נתמקד באותה שאלה־מבססת־אינטגריטי: תגיד שמוליק, בינינו, מה אם היה לך כסף לעשות את הטוראי ראיין של הבוץ הלבנוני? עדיין היית מתעקש להראות את מה שקורה מחוץ לטנק אך ורק דרך הכוונת של התותחן?

 

הצורך הוא אבי ההמצאה, והעוני הוא אבי היצירתיות: למעוז לא היה תקציב לסצנות מלחמה הוליוודיות, אז הוא הלך על פיתרון שחסך ממנו את הצורך בהן. שזה כמובן לגיטימי - וברמת התוצאה לא פחות ממבריק - אבל השאלה האחת הזאת הציקה לי מאז שראיתי את "לבנון" ועד שהצגתי אותה לבמאי שלו: יכול להיות שההברקה הזאת, שלטעמי אחראית לפחות לרעמה של האריה שמעוז חזר איתו מוונציה, היא לא עניין של חזון אמנותי אלא של חוסר תקציב?

 

עכשיו אני רוצה לתמלל לכם במדויק את התשובה של מעוז, כי היא תחסוך לי את הצורך לפרט את מסקנותי לגבי יושרתו: "עם 100 מיליון דולר הייתי עובד יותר בנחת, פורס את ההפקה על יותר ימי צילום, אבל בסופו של דבר עושה בדיוק את הסרט הזה. רק מה, הייתי מושך לעצמי משכורת שחבל על הזמן".


"וואי, קיכלי!"

 

שוט של אומץ

במאי קולנוע הם קצת כמו מאמני ספורט: חוץ מאלה שעוסקים בזה, חוקרים את זה או כותבים על זה, מעטים האנשים שמבינים במה בכלל כרוך הג'וב הזה. ובכן, בשבילי בימוי הוא היכולת לפתור משוואה באלף ואחד נעלמים. להבין הרבה לפני שאתה צועק "אקשן" איך תנועת מצלמה X תעבוד עם הבעת שחקן Y כשברקע יישמע סאונד Z - ואז איך כל זה יתחבר לשוט הבא, שבו כל הסיפור יתחיל מההתחלה. מהבחינה הזאת, במאים טובים - דימוי אחרון, אני מבטיח - הם כמו מלחינים גדולים. כבר בשלב שהיצירה שלהם היא לא יותר מאוסף של שרבוטים על דף, יש להם כישרון לשמוע באוזני רוחם את כל הכלים יחד.

 

"לבנון" הוא טסט־קייס מצוין לעניין הזה דווקא בגלל שהוא סרט כל כך מזוקק, מילה שמעוז השתמש בה שוב ושוב ושאני שמח לגנוב ממנו: הנה, בימוי זה לדעת מראש שהקטע של לא לצאת מהטנק יהפוך את הסרט לחוויה עוצרת נשימה - בעצם, בהתחשב בקלאוסטרופוביה המצטברת שלו, אולי "חונקת" זה ביטוי הולם יותר - בלי להיראות ולהרגיש כמו גחמה אקספרימנטלית.

 

עכשיו בואו נפרוס רגע זחל, כי לפני שנמשיך לדון בבימוי אני רוצה לוודא שכולנו על אותו דף בכל הנוגע לעלילה של "לבנון". או ליתר דיוק, לעובדה שכמעט אין לו כזאת: תקציר הולם בהחלט יהיה "טנק מסופח למחלקת צנחנים שנשלחת לסרוק יישוב עירוני לבנוני אחרי שחיל האוויר הפציץ אותו, אבל מה שאמור להיות משימה פשוטה של כמה שעות מסתבך והופך לסאגה של לוחמה עיוורת בשטח בנוי". תכלס, זהו. יש לך פה עלילה ל־20 דקות סרט, אמרתי למעוז, והוא לא הכחיש. ואם עלילה שמספיקה בקושי לסרט סטודנטים מחזיקה 90 דקות, הרי שיש כאן שלם שגדול בהרבה מסכום מהלכיו העלילתיים. והערך המוסף הזה - החומר האפל של הקולנוע, אם תרצו, אותו יסוד חמקמק שיוצר את מה שנהוג לכנות "אווירה" - הוא־הוא הג'וב של הבמאי.

 

מתי ואיך, שאלתי את מעוז, החלטת שהמצלמה שלך לא תצא מהטנק? תוך כדי כתיבה, הוא ענה, ואז אמר קבל תיקון: עוד לפני שהתחלתי לכתוב. "ניסיתי לגרום לאנשים להרגיש מה זה מלחמה", הוא הסביר, "וזה משהו שאתה לא מבין מהשכל אלא מהבטן. היה לי ברור מלכתחילה שהדרך היחידה לעשות את זה היא להכניס אותך לתוך הטנק, לייצר הזדהות טוטלית. אתה לא רק תהיה עם הדמויות אלא תראה בדיוק את מה שהן רואות, תשמע בדיוק את מה שהן שומעות, לא תדע יותר ממה שהן יודעות". 


 

זה העיף לי את המוח, העובדה שהחלטה סגנונית כל כך נועזת היא מובנת מאליה מנקודת המבט של מעוז. הוא מצידו מחה על הרעיון שמדובר בתעוזה. אני קורא ושומע שעשיתי מעשה אמיץ, הוא אמר, והודה שנעים לשמוע את זה, אבל נשבע שהוא ממש לא מרגיש כמו גיבור; הוא פשוט לא ראה אופציה אחרת.

 

אלא שלאופציה הזאת יש משמעויות מרחיקות לכת. הקריטית שבהן עלתה בשלב מאוחר יותר של השיחה, כשמעוז דיבר על משהו שעד אז בכלל לא נתתי עליו את הדעת: צילום בתוך טנק פירושו אובדן הלונג־שוט, הפריים הפתוח שבו הדמויות נראות מכף רגל ועד ראש. לונג שוט, מדיום שוט (מותניים ומעלה), קלוז אפ - אם שמים בצד הרחבות כמו אקסטרים לונג שוט (נגיד, איש קטן בנוף גדול) או הצרות כמו אקסטרים קלוז אפ (נגיד, קלינט איסטווד מהעיניים ועד הסיגר), התחביר הקולנועי הבסיסי בנוי כולו על שלושה גדלים של פריים. הבחירה של מעוז הכריחה אותו לוותר על שליש מהשפה שעומדת לרשותו; כדי לעמוד על המשמעות של ויתור כזה, נסו פעם לדבר 90 דקות רצוף בלי להשתמש באף שם תואר.

 

כשתפסתי שאין לי לונג שוט, אמר מעוז, הבנתי שאין ברירה: המדיום שוט יהיה הלונג שוט, הקלוז אפ יהיה המדיום והאקסטרים יהיה הקלוז. התוצאה של זה היא שהגלגל האחרון מורכב כמעט כולו מאקסטרים קלוז־אפים, ואם יש משהו אמיץ בסרט הזה, זה זה: עשינו סיקוונס של איזה 20 דקות שכולו פריימים סופר־סגורים, בלי שום תחושה של אוריינטציה.

 

אגב קלינט איסטווד, אפילו תלת־קרב האקסטרים־קלוז אפים של "הטוב, הרע והמכוער" לא נמשך 20 דקות. לדעת מראש שזה יסחף את הקהל במקום לשגע אותו, זאת בדיוק היכולת המסתורית שגרמה לי להשתמש לפני כמה פסקאות במילה אלכימיה.


"שמע לי, פגז בתחת זה לפחות שבועיים גימלים"

 

אל תהיו יפים, אבל תשתקו

למרות אותה חוויה מזוקקת שהוא מציע, "לבנון" הוא סרט יוצא דופן לא רק בגלל מה שאין בו. חלק גדול מהייחוד שלו נובע מהיש, ובראש ובראשונה מאספקט של הקולנוע שאפילו יוצרים מהוללים מתקשים לצאת איתו ראש: הקטע של הקול.

 

בתשעה מכל עשרה סרטים, לא משנה באיזה שפה הם מדברים, הסאונד הוא לא הרבה יותר ממהדורת האודיו של התמונה. נכון שיש פסקול וסאונד־אפקטס וכאלה, אבל ברוב מוחלט של דקות המסך, הדבר העיקרי שמעסיק לנו את האוזניים הוא תוצר לוואי של מה שהעיניים שלנו ממוקדות בו: אנחנו רואים מישהו מדבר, אז משמיעים לנו מה הוא אומר. אבל באחד מעשרה סרטים יש לקול תפקיד משל עצמו, וזה כאילו שמישהו פותח לנו צ'אקרה שבכלל לא ידענו שהיא שם.

 

הזכרתי קודם את "הטוב, הרע והמכוער" של סרג'יו ליאונה; אם שמעתם את צלצול הטלפון הבלתי נגמר ב"היו זמנים באמריקה" שלו, אתם יודעים כמה אפקטיבי יכול להיות הקול של הנוע. או, בהפוך על הפוך לגמרי, זוכרים את השקט שנופל על נורמנדי כשפגז נופל קרוב מדי לטום הנקס ב"להציל את טוראי ראיין"? אז לא יודע מה איתכם, אבל בשבילי, החירשות הרגעית ההיא שספילברג גוזר על הצופים - או במקרה הזה המאזינים - היא לא פחות אפקטיבית מכל שפריץ דם היפר־ריאליסטי באותה סצנה בלתי נשכחת של הנחיתה על החוף. ואם לחזור ל"לבנון", אז אני לא יכול לחשוב על אימג' שהיה מכניס אותי חזק יותר לתוך המג"ח של מעוז מאותו צליל שאיים לגרום לאוזניים שלי לדמם בפעם הראשונה שמופעל המנוע שמתחת לפלדה. העיניים רואות כולה שלושה חבר'ה דחוסים בתוך חלל קטן, אבל האוזניים חשות את כל העוצמה - ואת כל האימה - של אדם בתוך מכונת מלחמה.

 

הסאונד של "לבנון" מתפקד כערוץ אינפורמציה עצמאי לחלוטין. המפקדים הבכירים לגמרי בלתי נראים, אבל הם נשמעים דרך מערכת הקשר; רוב הירי שסופג הטנק הוא רק קלט שמיעתי; למעשה, חוץ מההצצות המזדמנות דרך כוונת התותח, כמעט כל העולם שמחוץ לטנק - ובכלל זה כמעט כל המלחמה - קיים רק ברמת הפסקול. שזאת שוב דרך נהדרת לחסוך כסף, ושוב משהו שמעוז היה סגור עליו הרבה לפני שידע אם יהיה לו כסף לצלם את המסוק הצה"לי גופא. הוא פשוט החליט מראש שנוכחותו בסרט תהיה באחריותו הבלעדית של מעצב הפסקול אלכס קלוד.

 

אני לא סתם נטפל למסוק ההוא, שבאחד מהשיאים הדרמטיים של הסרט מחלץ גופת צנחן מתוך הטנק; אחרי אחת מההקרנות הראשונות של "לבנון" ניגש אל מעוז מישהו ואמר לו, שמע, הכי אהבתי את הסצנה עם ההליקופטר. מעוז מצידו הודה לו על המחמאה, ואז הסב את תשומת ליבו של המחמיא לכך שאין שם שום הליקופטר. שיעור לא רע בפסיכולוגיה של הסאונד.

 

באורח אופייני לסרט הזה, הצד השני של מה שאנחנו שומעים ב"לבנון" הוא מה שאנחנו לא: דיאלוג. כלומר, ברור שהחבר'ה מדברים והכל, אבל העובדה היא שהדיאלוגים מהווים רק 33 אחוז מזמן המסך. הקטע הוא שאם מעוז לא היה מוסר לי את הנתון המתמטי הזה, הייתי מהמר על משהו צפונית ל־50 אחוז - שזה עוד שיעור מעניין על השפעת הצליל על הנפש. יש יחס הפוך, אני מניח, בין כמות המילים שאנחנו שומעים למשמעות שאנחנו מייחסים להן.

 

"אני כותב דיאלוגים ואפילו נהנה לכתוב אותם", אמר לי מעוז, "אבל אני גם מתייחס למילה המדוברת כאל אויב. תמונה באמת שווה אלף מילים, ושוט נכון אחד חוסך לך שני עמודים של דיאלוג. הרי דיאלוגים הם פיתרון קל, שטוח. כשיש טקסט אין פרשנות של הצופה, והשחקן מצידו רק מגיש את המילים. אין לו מקום להרגיש. אז אני תמיד משתדל ללכת למילה המדוברת רק כשאין ברירה".

פאק, אם עוד איזה שניים ורבע במאים בעולם הזה היו עובדים ככה.


"תגיד, לפסטיבל ונציה צריך לבוא על א'?"  

 

סינדרום שני המגדלים

מצלמת הקולנוע היא מכשיר מופלא: כשמכוונים אותה למקומות הנכונים, היא יודעת לספר סיפורים בכוחות עצמה. זה לא רק שהיא חוסכת עמודי דיאלוג; זה שבידיים של הצלם הנכון היא מנהלת עם הצופה שיחה משל עצמה.

 

בדיוק כמו הסאונד שלו, עבודת המצלמה של "לבנון" נוכחת ומורגשת הרבה יותר מאשר בסרט הממוצע. זה נובע בחלקו מהאווירה המקומפרסת שלו, וברובו מעוד בחירה מרחיקת לכת של מעוז: ההחלטה לא רק לצלם את ההתרחשויות החוץ־טנקיות דרך כוונת התותח, אלא גם ללוות כל תנועה של המצלמה/ כוונת בחריקה מכנית/ הידראולית שמדגישה כל מיני־תנועה של הצלם. ימינה או שמאלה, זום אין או זום אאוט, הפסקול מוודא שהצופה יהיה מודע לכל דבר שעושה המצלמה של גיורא ביח ביושבה כתותח. ועוד דבר שהעיף לי את המוח, בזמן הצפייה ואחר כך גם בזמן השיחה, זה שאנחנו מדברים כאן על הדגשה מכוונת של תנועות מצלמה מחורבנות.

 

כדי לחקות את התנועה המסורבלת של הכוונת, מעוז ביקש מביח לזוז כמו צריח בשחמט: הוא הותיר לו לנוע ימינה ושמאלה או למעלה ולמטה, אבל אף פעם לא באלכסון (שאלתי אם זה באמת ככה בכוונת של טנק. מעוז ענה שנדמה לו שכן, אבל שגם אם לא, זה הרגיש נכון). מעוז גם דרש מביח לרדוף אחרי תנועת האובייקטים שלו מעשה דוקומנטריסט, במקום לצפות אותה מראש כמו בקולנוע עלילתי. התוצאה נהדרת, אבל מתברר שלהגיע אליה זה לא דבר פשוט. לצלם טוב, היטיב מעוז לנסח את הבעיה, זה קשה. אבל ברגע שאתה יודע איך לעשות את זה, הרבה יותר קשה לצלם רע.

 

אני מצידי חושב שביח ממש טוב בתור צלם רע, אבל גם שהמכשלה העיקרית של "לבנון" - אולי הבאג היחיד בתוכנת הבימוי הכמעט מושלמת שלו - טמונה בכמה מהקטעים שבהם אנחנו רואים את העולם דרך העיניים והכוונת של שמוליק התותחן. לא בגלל תנועת המצלמה, ובטח לא בגלל ההחלטה השערורייתית־נהדרת להדגיש אותה באמצעות חריקות ונקישות וקרקושים, אלא בגלל הצלב שמצוי במרכז הפריים של הכוונת. זה שהמצלמה שלך היא תותח, זה דימוי שרק עליו אפשר לכתוב רצנזיה שלמה. זה שהעולם החיצוני נראה רק דרך שפופרת מעוגלת, שבחצי השני של הסרט עוד נשברת ומתעקמת, זה עוד משהו שאפשר לעשות ממנו ניתוח קולנועי־ספרותי־פסיכולוגי לתפארת מדינת ישראל. אבל כשהצלב ההוא מסמן מטרות, נוצרים מעת לעת דימויים שנראים כאילו לא תוכננו כדימויים - או שלכל הפחות לא תוכננו להיות כל כך עוצמתיים.

 

בשוט הכי פחות טוב של "לבנון" מתמקד הצלב במגדלי התאומים. זה קורה כשהטנק תקוע באמצע סוכנות נסיעות לבנונית מכל המקומות בעולם, ושמוליק בודק את הסביבה. בהתחלה הוא נעצר על תמונה עקומה של פריז, ואני חשבתי וואלה, כי הצרפתים היו בלבנון כשהיא היתה מדינה שפויה וכל זה. יפה מעוז. אבל אז הצלב הגיע לתאומים, ואני חשבתי רגע רגע. מה מנסים להגיד לי פה, משהו על ניין־אילבן? כאילו, מה קשור? תורידו את הצלב, וספק אם הייתי בכלל שם לב לזה. בטח בזמן אמת, עם כל העוצמה של הסרט. אבל הכוונת הזאת היא כמו סימן קריאה, וכמו שהיא עובדת נהדר שתי דקות קודם על תמונה של ישו ומריה, ככה היא קורסת עם התאומים.

 

עמוק בתוך השיחה שלנו, אחרי שהבהרתי כמה אני אוהב את הסרט שלו ואחרי שהבנתי שהוא לא מהטיפוסים ששוברים משקפיים של מבקרים, התלוננתי באוזני מעוז על השוט ההוא. הוא הסביר שהכוונה המקורית היתה להמחיש את החוויה הסוריאליסטית שבלהיות תקוע בסוכנות נסיעות באמצע מלחמה, אבל באותה נשימה הודה - בניסוח שמאוד חיבבתי את הכנות שלו - ש"זה באמת לא יצא לי כל כך טוב. כאילו, מה אני אומר כאן", הוא שאל את עצמו או אותי: "תיזהרו, כל העולם על הצלב? הנה, תראו, מגדלי התאומים כבר נפלו? זאת אמירה רדודה בתוך הסרט הזה. בשאר הזמן אני מאמין שהצלב עובד מצוין, אפילו יותר טוב ממה שקיוויתי, אבל בקטע הזה הייתי מוותר עליו בדיעבד".

ככה יצא, אמר לי פתאום בחיוך מתנצל הבמאי הכל כך מתוכנן הזה. מה אני אעשה.


צילום: איתיאל ציון

 

אמנות, אבל במובן החיובי

תאונת העבודה שקרתה למעוז עם התאומים היתה בלתי נמנעת. זה כמו שקדי המרק שמתפזרים בתוך הטנק ואחר כך נוזלים על הדפנות הפנימיות שלו, כמו שמן המכונות העכור שהמצלמה של ביח חוזרת אליו שוב ושוב, כמו הנוצות שמתעופפות סביב גופת הצנחן שמחולצת מהטנק: חוויית הצפייה ב"לבנון" היא כל כך אינטנסיבית, ומצד שני כל כך מצומצמת מבחינה ויזואלית, שנוצרת משמעות עודפת לכל אימג' ששובר את השגרה של מדיום שוטים וקלוז אפים של ארבעה שחקנים בתוך טנק (ובכוונה זלגתי פה למילה האנגלית אימג', כי זה בדיוק המקום שבו נפגשות שתי המשמעויות שלה - התמונה והדימוי). וברוב המקרים זה גם עובד נהדר, למשל בקטע ההוא עם הצנחן והנוצות: מעוז סיפר לי שצופה אחת התרגשה עד דמעות ממה שהיא פירשה כדימוי של כנפי צניחה מתפרקות. "זה ממש חזק", אמר לי מעוז. "חבל שלא חשבתי על זה בעצמי".

 

את ביקורת־הבזק שלי על "לבנון" פירסמתי כאן בחודש שעבר, עם שורה תחתונה של חמישה כוכבים וצמד המילים המחייב "יצירת מופת". מה שלא כתבתי שם הוא שבמקרה הזה, החלק של המופת נוגע לא רק לאיכות האבסולוטית של הסרט, אלא גם להשתייכות שלו למיעוט בתוך מיעוט: יצירות קולנועיות כל כך מובהקות שמצד אחד אין להן שום קיום מחוץ לאולם הקולנוע, ומצד שני זה לא הופך אותן למנג'סות.

 

לא מזמן קראתי איזה טוקבקיסט שקבע ש"סינקדוכה, ניו יורק" הוא יצירת המופת המעצבנת ביותר שנעשתה אי פעם. וואי, כמה שהזדהיתי איתו: הרי זאת בדיוק הבעיה לא רק עם "סינקדוכה", אלא עם המון סרטים אחרים שיש להם פרטנזיות אמנותיות. ל"לבנון" יש בהחלט פרטנזיות כאלה, אבל יש לו גם במאי שאין עצם יומרנית אחת בגופו, והתוצאה היא סרט שפשוט מדגים לך את הכוח - ואת הייחוד, ואת היתרון האבסולוטי על כל מדיום סיפורי אחר - של הקולנוע. אני מתכוון, תנסו להפוך את "לבנון" לספר; הוא ייגמר אחרי 42 עמודים ויהיה לא משהו. אבל תזרקו פנימה מצלמה ומיקרופון, ותקבלו משהו ששווה אריה ונציאני בצבע זהב.

 

לפחות שלוש פעמים בעבר כתבתי כאן וריאציות שונות של המשפט הבא, והנה אני כותב אותו שוב: קולנוע זה לא אמנות. זה מדיום בידורי שיכול להיות לו, ובהחלט לא חייב להיות לו, ערך מוסף אמנותי. אבל כשיש לו - כשמדובר לא רק בסרט גדול אלא גם בקולנוע גדול, ועוד מהסוג שלא מבאיש את חוויית הצפייה כמו הסמטוכה של "סינקדוכה" - או אז, רבותי, מדובר בתצורה הנשגבת ביותר ש־24 פריימים לשנייה יכולים ללבוש.

 

בערך פעם בשנה, לפעמים טיפה יותר, אני רואה סרט שמזכיר לי למה אני אוהב קולנוע. שזורק אותי לגיל שמונה, ליום ההוא שבו ראיתי את "אי.טי", ואחר כך - לראשונה זה שמונה שנים - שתקתי במשך חצי שעה רצוף. זה קרה לי בשנים האחרונות עם סרטים שונים ומשונים כמו "קלוברפילד" ו"אמריקן ביוטי", "מלחמת העולמות" ו"רקוויאם לחלום", "חיים של אחרים" ו"קונטקט", שחלקם מושלמים וחלקם פגומים וכולם מופתיים. אבל זה מעולם לא קרה לי עם סרט ישראלי עד "לבנון". אז אני מתנצל שגררתי אתכם לעולם שלי, אבל לא הייתי יכול לחיות עם עצמי אלמלא פיתיתי את שמוליק מעוז לשיחה על האלכימיה של הבימוי. 


 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שמוליק מעוז
צילום: איתיאל ציון
מומלצים