שתף קטע נבחר

רבין - מיתוס שחייבים לנפץ

הכתרים המופרכים שנקשרים לאיש הם טאבו שרק מעטים נכונים לערער עליו, אך לאף אחד מהכתרים אין אחיזה במציאות, והדוברים בכיכר הוכיחו זאת

במינון מופחת קמעה של מנציחים וחלומות שלום לעומת שנים עברו, נחתמה העצרת ה-14 במספר לזכר יצחק רבין. מחנה השלום הישראלי, ההולך ומתכנס במספריו לממדי הכיכר, מתקשה עדיין להסתייג מעסקת החבילה שטוו קברניטיו בתחילת הדרך, שבה נכרך לבלי הפרד גינוי הרצח עם אימוץ דרכו של הנרצח.

 

הרצח, לטעמם של רבים מבאי הכיכר, הוא באחת גם רצח דרך השלום, ולפיכך אך טבעי ש"כרטיס הכניסה לכיכר" לצורך השתתפות באבל על הרצח מותנה בהשתתפות במופע הראשון: קבלת דרכו המדינית של הנרצח.

 

וכשם שלדידם שלילת הרצח וקבלת דרך השלום באו יחדיו מפני שנועדו זה לזה, כך לטעמם ראוי היה להבחין ולהפריד בין יפה הבלורית והתואר, עז הרוח והנפש, כתוצר אורגני של הרם והנשגב במקומותינו; לבין כל מה שהוא ניגודו, היינו הנפסד והאפל והקנא, והממיט חורבן ואסון, וכמובן גם רצח.

 

מעצבי התודעה הקולקטיבית – מי בעט, מי באינדוקטרינציה החינוכית ומי בהיסוי החולקים על דרכו – הכתיבו את השניוּת, שהציבה את הסיפור הביוגרפי, המנוטרל כמובן ממעידות ומהמורות, השזור באפוס הארצישראלי היפה מחד גיסא; ואת מפלצתיותו של הרוצח, ומשיחיותה וקנאותה של סביבת גידולו הטבעית מאידך גיסא.

 

כך, בולמוס ההנצחה לאורכה ולרוחבה של הארץ מזה, עבודת נמלים בשיפוץ ה-CV מזה, וטיפול נחרץ בכל זיהוי של ביקורת על רבין ודרך השלום עם "הסתה מסוכנת" מזה – התקבצו יחדיו לכדי חרושת פולחנית נלעגת, שגרמה בהמשך הדרך ללא מעט הרמות גבה אפילו בקרב רבים במחנה השלום. ועדיין, הכתרים המופרכים שנקשרים לאיש הם טאבו, שמתי מעט (אם בכלל) בזירה הפוליטית נכונים לערער עליו. אלא שבין אם זה כתר השלום, הביטחון, או קבלת האחריות – לאף לא אחד מהכתרים האלו יש אחיזה של ממש במציאות.

 

מה היה קורה אילו

הפרכה הראשונה בקשירת הכתרים הזו הנישאת בכיכר היא כמובן רבין-איש-השלום. הבעיה הקטנטנה עם טענה זו היא שאין ולו אירוע אחד בחייו של רבין, כולל לא אוסלו, שיש בו כדי לשייכו באמת למחנה השלום. היסחפותו למיזם אוסלו לא נבעה מאימוץ חזון השלום הרומנטי מבית ביילין, אלא משיקולי עלות-תועלת, גם אם היו מופרכים מיסודם.

 

גם אם בעצרות למיניהן, כולל באחרונה נישאו שלטים כמו "בדרכו, יוזמת ז'נבה", רבין במציאות, ולא במיתוס, התנגד עד יומו האחרון להקמת מדינה פלסטינית. כך, למשל, חודש לפני הירצחו בדיון על אישור הסכם אוסלו ב' בכנסת, הוא אמר: "את פתרון הקבע אנחנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של ארץ ישראל כמי שהייתה תחת המנדט הבריטי; ולצדה ישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה, ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה".

 

רבין-היה-מביא-עלינו-שלום-אלמלא-נרצח – היא כמובן פרכת ההמשך. המשחק ההיסטורי, הקרוי לעתים "Counter factual history" (מה היה קורה אילו), עוד נישא בפי רבים ממוקיריו ונאמניו. כך, לדוגמה, דני יתום, לשעבר מזכירו הצבאי של רבין, אמר אך לפני ימים ספורים כי אין לו ספק שאלמלא הרצח, השלום כבר מזמן היה עובדה מוגמרת.

 

קביעתו של יתום, כמו הטענה שחזרה והושמעה במהלך השנים, כי "ביבי בסרבנותו קטע באבו את מהלך השלום", דומות בהגיונן לאמונה ש"ישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה", כדברי רבין, הייתה מרצה את הפרטנרים ומביאה אותם לברך על המוגמר. ואכן, יש צורך בהיגיון ממין מאוד מיוחד להניח שהפלסטינים היו מסתפקים בהרבה פחות ממה שהוצע להם בקמפ דייוויד 2000, בטאבה 2001, ובאנאפוליס 2007.

 

סקר שנעשה כמה חודשים לאחר הרצח העלה כי יותר מ-70% מהציבור ראו ברבין מר ביטחון. תחושה ציבורית זו ניזונה בין השאר מעברו הצבאי, שבחלקו ראוי אכן ראוי להערכה, אך היא הושפעה במידה רבה גם מטשטוש, הסתרה ושיפוץ של כמה "תיקים-ביטחוניים" השרויים עדיין באפלה. כך, למשל, תפקודו כמפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, בעיקר בקרב בשער הגיא ב-20 באפריל 1948, עודו לוט בערפל, כשחלקו בקרב זה מעורר כמה סימני שאלה כבדים. גם התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים אינה מהדברים המעצבים רזומה ביטחוני מפואר.

 

וגם תפקודו הלקוי באינתיפאדה הראשונה ב-1987 כשר ביטחון – כשלא עמד על מידת חומרתה מלכתחילה, לא ביטל את נסיעתו לארה"ב כשפרצה, ואחר כך אף התנער מההנחיה שנתן "לשבור להם את העצמות" – אינו משהו להשתבח בו ביטחונית, כפי שקשה לראות בו מופת של לקיחת אחריות. וכמובן, הסכמי אוסלו על חוריהם הביטחוניים, הנחות השווא המופרכות שעמדו ביסודם (לדוגמה, הערכותיו של רבין עצמו לגבי כיבוד ההסכמים של הפרטנר, לגבי מלחמתו בחמאס "ללא בג"ץ ובצלם" ולגבי "הקטיושות שלא היו ולא יהיו – ("שנופצו אחת לאחת.

 

אלא שגם הפער הכה ניכר בין הדמות לדימוי לא יגרום חלילה לגרעין הקשה של באי הכיכר לערעור שני בהַאֲלָהַת שמו ובהאדרת דרכו גם בשנה הבאה, בעיקר שעדיין ניתן יהיה לסחוט מהן הון פוליטי לא מבוטל.

 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מה ליוזמת ז'נבה ולרבין?
צילום: ירון ברנר
מומלצים