אחרי עשר שנים, אני סוף סוף נכנסת לג'ינס
אבל קשה לי עם הגוף שמשתנה אחרי ניתוח קיצור הקיבה, לראות את עצמי הופכת למישהי כמעט אחרת. זה מוזר, זה לפעמים גם מפחיד. אחרי הכל, אוכל ואני זה סיפור אהבה בן שנים ארוכות, כנראה מערכת היחסים הארוכה ביותר שניהלתי אי פעם
עוד לא. בעיקר כי עדיין לא הדהמתי את עצמי מספיק. איפשהו דמיינתי את הניתוח כמין פתרון פלאי, אבל עדיין הקרב מול הראש נשאר בעינו – הראש עדיין רוצה לאכול והרבה, ועם כמה שיותר קלוריות. אוכל ואני זה סיפור אהבה בן שנים ארוכות, זו אולי מערכת היחסים הארוכה ביותר שניהלתי אי פעם. מערכת יחסים כזו לא נקטעת רק בגלל מגבלה פיזית, חזקה ככל שתהיה, שהצבתי על עצמי. הראש עדיין חושב שמן, עדיין רוצה עוד, גם כשהבטן כבר מזמן מלאה (יש לי קיבה של ילד בן שלוש בערך, ושלושה ביסים וחצי מביאים לשובע מוחלט).
לעמוד מול העולם עם פחות שכבות מגן
קשה לי, וזו האמת. קשה לי עם הגוף שמשתנה (גם אם אני ויתר העולם חושבים שזה מעולה), קשה לי לראות את עצמי הופכת למישהי כמעט אחרת. הפנים שלי השתנו, ההדגשים הפיזיים גם משתנים עוד קצת כל יום. זה מוזר, זה לפעמים גם מפחיד. זה לעמוד מול העולם עם פחות מהשכבות המגוננות שהיו בעבר. לא משכתי תשומת לב ברחוב כבר שנים ארוכות, עכשיו יותר ויותר מתרבות התגובות. אני לא נתקלת במבטים המרחמים והמעצבנים של העבר, אלא מוצאת את עצמי מופתעת מול מבטים חייכניים בהרבה, ולכל הפחות – לא מרחמים ולא גורמים לי להתכווץ.
זה מרגיש טוב, וזה גם מרגיש לא טוב. אני מוצאת את עצמי מחפשת מקום להתחבא בו, אולי גם בגלל אפקט השבלול, אולי כי חוסר הביטחון שלי, זה שהודחק לתוך אוכל משך שנים – יוצא החוצה. אני נאלצת להתמודד מול הדמות החדשה שנשקפת מחלונות הראווה בדרך לעבודה, להתמודד מול דימוי גוף שמשתנה עוד קצת כל שבוע.
כולם מדברים איתי על פעילות ספורטיבית, על הקפדה על אורח חיים נכון, על השינוי שבטח כבר התרחש בראש. אני חושבת בעיקר על מה שיקרה כשהכל יירד ואני נתקפת חרדה מסוימת, לא לגמרי מוסברת, מהשינוי הזה. מאוד מפחיד אותי להגיע למצב שבו אני לא שונאת את עצמי בראי. זה הרגל כל כך ישן, להסתפק בדמות שאתה לא אוהב, שכשאתה מתחיל לאהוב אותה – זה משונה, זה כמו לראות אדם אחר.
זה מאוד מפחיד, גם אם זה נשמע מוזר. התרגלתי לסיבה טובה לשנאה עצמית – ועכשיו, יש לי פחות סיבות. יש לי פחות ממה לפחד, לכאורה, אני לא יכולה לחזור באמת לכל הבריחות שהיו לי לפני הניתוח הזה. יש לי פחות עם מה להקהות את כל הרגשות, ואני צריכה להתמודד מול עצמי, ומול הרגשות שלי האמיתיים. אין לי איפה להתחבא יותר.
אני לא יכולה להסתיר יותר את הצרכים הרגשיים שלי במקרר. זו כבר לא יכולה להיות התשובה. הראש שלי עוד נאבק במה שהגוף כבר קיבל והנשמה עוד תעכל לפחות כמה שנים טובות קדימה.
דרך ההתמודדות שלי עם כל רגש שהיה לי קשה להכיל עברה תמיד במקרר. היום אני צריכה למצוא דרכים אחרות לתעל את זה, ואני לא בטוחה בכלל שאני עושה את זה נכון. לפעמים נדמה לי שאין לי מספיק מילים, ומתברר לי לאט לאט כמה מתוך כל מה שאני מרגישה אני בכלל לא יודעת להביע.
כמו לגדל את עצמי מחדש, אחרת לגמרי
אולי זה לוקח זמן, כמו רוב הדברים בעולם, אבל זה זמן לא פשוט בכלל. כמו לגדל את עצמי מחדש, אחרת לגמרי. כמו לוותר על המגן הקבוע והיציב שהיה לי כל החיים וללמוד לסמוך על עצמי. ללמוד לסמוך על הדרך בה בחרתי, על הצמתים שכבר עברתי וגם על הבחירות שעשיתי במי ששמתי לצידי, מיוחדת שכמותה. זה שינוי לא פשוט, ואני לא מבינה עדיין איך להתמודד עם כל הרגש החדש שנכנס לי לחיים, עם כעס או עצבים, למשל.
אבל אני לומדת.
לפנייה לכתב/ת 
